על הקשר עיתונות-אקדמיה-בר מוחא

יאיר: ביום חמישי הצפנתי לחיפה כדי להשתתף בכנס האגודה הישראלית לתקשורת. נכנסתי לסדרת הרצאות מאוד מעניינת בנושא עיתונות ספורט, ולפאנל מאוד שטחי ולא רלוונטי בנושא פייסבוק, אבל בעיקר חשוב לי לכתוב איזו פסקה קטנה בנוגע למושב המליאה, שסיכם את היום הזה ועסק בקשר (או יותר נכון בחוסר הקשר) בין עיתונות לאקדמיה.

עמדתי בנושא הזה כבר ידועה, לפחות מהפוסט הקודם: חשוב שיותר עיתונאים ילמדו תקשורת (ובהקשר הזה חשוב לי להדגיש שאני מדבר על תקשורת כתחום אקדמי-תיאורטי, להבדיל מלימודי עיתונאות שמקנים כלים פרקטיים). זה יגרום למערכות להיות יותר ביקורתיות ומודעות לעצמן. כיום, המצב הוא שכלי תקשורת דווקא נרתעים לקחת את אותם אנשים ביקורתיים שהאקדמיה מצמיחה. דברים ברוח זו סיפר בפאנל אורי רוזן, סמנכ"ל חדשות 10 ולשעבר ראש אגף החדשות במעריב:

"כשהגעתי למעריב וניהלתי שיחות עם הבכירים הייתי צריך להסתיר את זה שיש לי תואר שני בתקשורת. הם עיוותו את הפנים ככשמעו את זה. מבחינתם כל הפרופסורים לתקשורת היו כמו אימאמים שמסיתים את הסטודנטים נגד העיתונאים. הם אמרו לי 'תיקח את אחד הפרופסורים שלך ותן לו לערוך יום אחד את העיתון, ואז נראה מה הוא יעשה'. גם יש בורות רבה בקרב עיתונאים בנוגע לתיאוריה: אם תיכנס לדסק חדשות מושגים כמו מסגור, למשל, הם לא מוכרים. אני לא בטוח עד כמה זה השתנה, מלבד פתיחת המכללות, שמיועדות יותר להכשיר עיתונאים. אני מרגיש שבעשייה היומיומית שלי הדברים שלמדתי באקדמיה משפיעים".

מעבר לאבחנות של רוזן, שעם כולן הסכמתי, נשאלת השאלה איך מחזקים את הקשר הזה. ראשית זה דורש התאמות מבחינת האקדמיה. אני חושב שנכונות יש. דוגמה טובה לכך היא תוכנית התואר השני לעיתונאים שעליה כתבתי בפוסט הקודם. צריך גם נכונות מהצד השני: עיתונאים צריכים לאפשר לחוקרים להיכנס למערכות ולבחון מבפנים את תהליכי העבודה ובמקביל גם להיות קשובים לביקורת. כמו כן, חשוב מאוד יהיו עיתונאים שישלבו בין עבודה בתקשורת לבין קריירה אקדמית בתחום, ובכך יהוו את חוד החנית של האינטראקציה בין המוסדות.

ואיך אפשר גם בלי עקיצה לכיוון מנכ"ל אגודת העיתונאים, יוסי בר מוחא, שהגיע כדי לספר על שיתוף אנשי אקדמיה בכנס אילת. באמצע הפאנל בר מוחא ביקש לדבר מהקהל ולספר כיצד האגודה בהובלתו מנסה לחזק את הקשר בין העיתונאים לאקדמיה – ראשית בכנס אילת, ועכשיו גם בכנס לעיתונאות צעירה בחיפה ובכנס לתקשורת וחברה במכללת כנרת. האמת שבר מוחא באמת שם דגש על הקשר עם האקדמיה, אבל הבעיה היא דווקא בקשר שלו עם העיתונאים. כמו שלכנס אילת בקושי באים עיתונאים (ולעניין זה אני לא מחשיב את הטאלנטים שמשתתפים בפאנלים, או את אנשי רשות השידור שמקבלים על זה גמול השתלמות, או את הגמלאים. את כל כתבי התחומים, עורכי הדסקים, התחקירנים, אנשי המקומונים וכו', שמרכיבים כיום את רוב עולם העיתונות, לא תראו שם), כך גם היה בשנה הראשונה של כנס חיפה (הבנתי שהיו שם כמה עשרות משתתפים בלבד, רובם סטודנטים חיפאיים) ולדאבוני כך גם צפוי להיות בכנס המבטיח במכללת כנרת. חבל.

ואגב עקיצה לעבר בר מוחא, הנה עוד קצת ביקורת. בשבועות האחרונים שמעתי שמספר כתבי תקשורת הוזמנו על ידי אגודת העיתונאים להיות חלק מוועדה מייעצת לכנס העיתונאות בצעירה בחיפה. קודם כל זה טוב שבר מוחא התחיל להבין שהוא צריך עצות, אבל זהות המייעצים בעייתית. ראשית, זה מריח מניסיון לחיבוק דוב: מכל אלפי העיתונאים בישראל למה דווקא להזמין את העיתונאים הבודדים שאמורים לסקר את הכנס הזה? האין זה טשטוש של הגבול בין המסקר למסוקר? כיצד עיתונאי תקשורת יכול למתוח ביקורת על כנס שהוא היה בין מתכנניו?

שנית, וזה כבר מתקשר לפוסט "לאן נעלמה הוועדה המקצועית?": לאן נעלמה הוועדה המקצועית? זאת בדיוק הוועדה שתפקידה לייעץ בנוגע לכזה כנס. האם יו"ר הוועדה רותם אברוצקי לא מספיק ראוי בעיני בר מוחא? או גל גבאי? או רועי כ"ץ, ראש מערכת החדשות היוצא של וואלה? או כתבת הארץ תהל פרוש? או אני? מדובר בעקיפה בוטה של מוסדות האגודה. זה נשמע ביורוקרטיה יבשה, אבל כך בדיוק מתעצבים דברים, ובכל הנוגע לכנס העיתונות הצעירה לא מדובר במקריות.

"ראיתי כנס של האגודה על עיתונות צעירה והייתי בטוח שאתה ארגנת אותו", אמר לי חבר שראה את תוכניית הכנס הקודם, "הופתעתי לראות שאתה בכלל לא אחד הדוברים". אני לא ממש הופתעתי. מלכתחילה הכנס הזה נועד לנגח את החטיבה הצעירה באגודה, שבעל כורחה הפכה להיות האופוזיציה לבר מוחא ולכל מה שהוא מייצג. או כמו שניסח זאת בר מוחא בכנס אילת לפני שנה וחצי: "אין כזה דבר חטיבה צעירה". ולכן גם לא היה שם שום אזכור להתארגנות שהביאה לאגודה כ-300 טפסי הצטרפות של עיתונאים צעירים (שבר מוחא כינה "מפקד ארגזים"), ובטח שלא תינתן שם במה למי שהוביל את ההתארגנות. ואני אומר את זה רק כדי להעיד על רוח הדברים, ולא כי באמת היתה זאת משאת נפשי לוותר על יום עבודה ולנסוע לחיפה כדי לדבר מול 30 סטודנטים ועשרה גמלאים. לא חסרות לי הזדמנויות טובות לכך מאחר שבאופן תדיר מזמינים אותי לדבר על הנושא גם בתקשורת וגם בכל מיני פורומים (ואני תמיד עושה את זה בהתנדבות). רק באגודת העיתונאים בתל אביב אני לא קיים. ניחא.

אגב, הכנס הזה לא היה רק הזדמנות לנגח אותי ואת החטיבה הצעירה, אלא גם להכניס קטנה לאוניברסיטת חיפה, שהפסיקה לתת חסות לכנס אילת. האם הגיוני לעשות כזה כנס בחיפה מבלי לערב את החוג לתקשורת המקומי? לדעתי לא. כך גם חשב ראש החוג, ד"ר עוזי אלידע, ששלח מכתב חריף לעיריית חיפה, ובו העביר ביקורת על האופן שבו הכנס תוכנן:

"זוהי תוכנית רעה הן מהצד העיתונאי, ובעיקר מן הצד האקדמי. תוכנית חובבנית, חסרת כל שיעור קומה אקדמי, להוציא את איש החוג לתקשורת פרופסור וימן, ואין בתוכנית הכנס אף לא איש אקדמיה מוכר אחד העוסק במחקר תקשורתי. זוהי בושה וחרפה ותעודת עניות לעיריית חיפה. רצון העירייה לארגן כנס ארצי חשוב באמצעות פורום אקדמי חלש כל כך, יגרום גם הפעם לכישלון מהדהד".

בתגובה שנתנה עיריית חיפה לכתבת המקומון של מעריב היא מיהרה להעביר את האחריות על הנושא לאגודת העיתונאים בתל אביב, וטענה כי בר מוחא (שמכונה בטעות בכתבה כיו"ר האגודה) "עומד מאחורי קיום הכנס והוא פנה לנשיא האוניברסיטה, פרופסור אהרון בן זאב, והוא זה שדחה את ההצעה להשתתף בכנס". תגובת האוניברסיטה שופכת קצת אור על סירובה המפתיע:

"האוניברסיטה שמחה לתרום לכנס חיפה לעיתונות צעירה, ולשלב את חוקרי התקשורת שלה בפאנלים השונים, אולם מארגני הכנס התנו את שילובם של חוקרי האוניברסיטה בכך שתשלם עבור זאת. האוניברסיטה אינה גוף עסקי שנותן חסויות לאירועים, אבל תשמח גם בעתיד לתרום מניסיונה המחקרי והמוניטין הרב שלה לציבור הרחב, וזאת בתנאי שלא יידרש תשלום עבור ההשתתפות של החוקרים העושים זאת כשירות לקהילה".

וכל המוסיף גורע. שיהיה שבוע טוב.

לאן נעלמה הוועדה המקצועית?

יאיר: חברה עיתונאית הסבה את תשומת לבי לשני אירועים שארגנה באחרונה אגודת העיתונאים: סיור ליהודה ושומרון וסדרת מפגשים עם אנשי אקדמיה. "זה קצת פאתטי שבמשך שנים הם לא עושים שם כלום", אמרה לי, "ובדיוק אחרי שאתם מארגנים סיור למגזר הערבי וסדרת מפגשים בנושאי כלכלה, אז פתאום הם נזכרים לעשות שני אירועים מאוד דומים".

אולי אותה חברה צודקת, ואכן יש בזה משהו פתטי, אבל אותי זה בעיקר משמח. אולי סוף סוף מישהו שם בבית סוקולוב הבין שאגודת עיתונאים זה לא רק שיפוצים וכנסים באילת. כמובן שהדרך עד שאגודת העיתונאים תהיה רלוונטית היא עוד ארוכה – וזה לא יקרה עד שלא יתחילו להתעסק בזכויות שלנו כעובדים – אבל באופן כללי אני משתדל להיות אופטימי.

אחרי שתי פסקאות של אופטימיות, הגיע הזמן גם לבקר. ראשית, משהו קטן על הביצוע: יש משהו קצת אירוני בכך שמנכ"ל האגודה יוסי בר מוחא בלם בכל כוחו את הסיורים שניסינו לארגן בחברה הישראלית, תוך שהוא טוען שמדובר באירועים פוליטיים, ולבסוף עושה סיור שהוא קומוניקט אחד גדול למועצה האזורית שומרון ולהתיישבות בשטחים. את ההזמנה שניסחה דוברת המועצה העבירו כמו שהיא לחברי האגודה – מבלי לנסות להכניס קולות אחרים וגם מבלי לתקן רווחים מיותרים. אבל זאת עוד הביקורת השולית בכל הסיפור.

כשהקמנו את החטיבה הצעירה וניסינו לקדם פעילויות, שחלקן לא התיישבו עם סדר היום של בר מוחא, הוא ידע להשתמש בטיעונים דמוקרטיים כדי לבלום אותן. "יש באגודה ועדה מקצועית", היה אומר בחיוך ערמומי, "והיא זאת שאחראית לארגן את הפעילויות הללו". הצעתי לבוא לישיבות הוועדה כדי להציג את הרעיונות, אבל הוא תמיד סירב. "רק חברי ועדה יכולים להשתתף בישיבות", הוא היה מסביר ומבטיח להעביר להם את ההצעות. כשמספר היוזמות שעברו את "האישור" הצטמצם כמעט לחלוטין, הבנו שהסידור הזה לא עובד, וכדי להשפיע באמת אנחנו חייבים להיות חברים בוועדות – בוועדה המקצועית, אבל גם באחרות.

רותם אברוצקי, יו"ר הוועדה המקצועית וכתב בערוץ 1, מראיין את יואב בכנס היסוד של החטיבה הצעירה ביולי 2008

באופן מפתיע, עכשיו, כשאני כבר חבר בוועדה המקצועית, שום דבר לא עובר דרכה. לא המפגשים, לא הסיורים, וגם לא האירועים האחרים המעטים שמקיימת האגודה (והאמת שאני אופתע אם אי פעם עבר דרכה משהו). וזה לא רק בוועדה המקצועית, אלא גם ביתר הוועדות. המשותף לכולן: הן פשוט לא מתכנסות.

הוועדה המקצועית, למשל, התכנסה לישיבה ראשונה סמוך לבחירות, שנערכו בינואר 2009 – לפני שנתיים שלמות. כל פניותיי לאחר מכן ליו"ר הוועדה, רותם אברוצקי, כדי שיכנס אותה מחדש – נותרו ללא מענה. לאחר שגם חברות אחרות בוועדה פנו אליו מספר פעמים, היא לבסוף כונסה. מאז חלפה כבר יותר משנה וחצי, ואין קול ואין עונה מכיוון אותה ועדה, שאמורה להיות החשובה ביותר באגודת העיתונאים ולדאוג לזכויות שלנו כעובדים ולשיפור מעמדנו המקצועי. וכשאין ועדה מקצועית, גם לא צריך להתפלא שכך נראית האגודה. עצוב.

זה עניין של כלכלה, של פוליטיקה

יאיר: ביום רביעי לפני כשבוע וחצי קיימנו את המפגש הראשון בסמינר הכלכלי-חברתי לעיתונאים. כ-20 עיתונאים, פרופ' לאה אחדות אחת, והרבה מידע חדש על מדידת עוני ומה עומד מאחוריה. השורה התחתונה: יש הרבה דרכים למדוד עוני, ולכל אחת יתרונות וחסרונות ובעיקר תפיסת עולם שניצבת בבסיסה. אם בפעם הבאה שמישהו מאיתנו יכתוב או יערוך ידיעה על דו"ח העוני הוא יבין קצת יותר מה עומד מאחורי המספרים שהוא מבליט, הרי שהיה שווה לכתת את רגלינו לבית העירייה הישן של תל אביב ביום חורף גשום שכזה. למה דווקא בית העירייה, ולא למשל בית העיתונאים כמתבקש?  לצורך כך נעשה הפוגה קלה מהכלכלה ונעסוק בהיסטוריה (מוזמנים להפעיל את הפסקול של הפוסט, שממנו נלקחה הכותרת).

לפני קצת יותר משלוש שנים, באחד מאותם ערבי עריכה מתישים אך מסעירים בדסק החדשות של הארץ, נכנס לחדר שבו ישבתי חבר מהמהדורה האנגלית. "אשתי בכירה במכון ון ליר", הוא סיפר לי, "והיא שמעה על הדברים שיואב ואתה עשיתם בוועד של הארץ ובאגודה. היא מאוד תשמח להיפגש איתכם ולראות אם היא יכולה לעזור איכשהו".

לילה לא כלכלי. בית סוקולוב

כעבור כשבועיים נפגשתי איתה וסיפרתי לה על הקמת החטיבה הצעירה. "תמיד חשבתי שצריך לארגן קורס בסוגיות כלכליות לעיתונאים", אמרתי לה, "ואם מכון ון ליר יוכל להביא מרצים, הרי שזאת תהיה העזרה הכי טובה שנוכל לקבל כרגע". היא אהבה את הרעיון והבטיחה לקדם אותו. כעבור כמה חודשים קיבלנו תשובה שהמכון אישר תקציב לסדרה של מפגשים שייערכו בירושלים. "זה יקשה על אנשים להגיע", הסברנו, "וגם חשוב לנו לעשות את זה בבית סוקולוב כדי להחיות אותו ולגרום לעיתונאים להרגיש שהוא ביתם". הם השתכנעו. נסללה הדרך להוציא את הקורס לפועל. או כך לפחות חשבנו.

מנכ"ל האגודה, יוסי בר מוחא, חשב אחרת. "שמכון ון ליר ישלם לאגודה", אמר לי כשהעליתי את הרעיון, "למה שאני אתן לו אולמות בחינם?!". ניסיתי להסביר לו שזה בדיוק ההפך – ון ליר הם אלה שנותנים לאגודה מרצים בחינם – אבל זה לא ממש הצליח. לאחר לא מעט עימותים ומעורבות של גורמים אחרים באגודה וגם החלטה לגבות תשלום מהמשתתפים, בר מוחא הסכים לאפשר לקורס להתקיים. בתחילה הוא התעקש שהשיעורים יתקיימו רק בשישי בבוקר, כדי שיוכל להשאיר את האולמות פנויים להשכרה (כן כן, קודם נדל"ן ורק אחר כך רווחת העיתונאים), אבל לבסוף גם מהעץ הזה הוא ירד, אחרי שהבין שהפרופסורים מהאוניברסיטה לא מתכוונים לתת לקורס הזה לנגוס להם בסוף השבוע. לבסוף הקורס יצא לדרך. נרשמו אליו כעשרים עיתונאים, והוא ללא ספק הוכתר כהצלחה – גם על ידי ון ליר וגם על ידי המשתתפים (חלקם חברי אגודה, חלקם הצטרפו בעקבותיו).

באופן אירוני למדי, כשעיתונאית צעירה ניצלה את האסיפה הכללית כדי להטיח בבר מוחא ביקורת על כך שאין באגודה אירועים לרווחת העיתונאים, הוא בחר לתת כדוגמה דווקא את הסמינר הכלכלי – כן כן, את אותו סמינר שהוא כה התאמץ לסכל.

כעבור כמה חודשים דיברתי עם ון ליר על קורס נוסף. הם שמחו לקדם את הרעיון. בר מוחא שמח פחות, אבל כבר הייתי חבר בהנהלת האגודה ובוועדה המקצועית ולא נזקקתי לתיווכו. למרות זעקותיו, ההנהלה אישרה את הקורס, ובוועדה המקצועית הוחלט שאני אמשיך לרכז אותו ושהמחיר יישאר כמו בשנה הקודמת. אני והרכז מטעם ון ליר בנינו תוכנית של מרצים וניסחנו הזמנה, שהועברה לאישור יו"ר הוועדה המקצועית, רותם אברוצקי. אברוצקי דאג להנחות את מזכירות האגודה להפיץ את ההזמנה בקרב החברים וכיתב אותי על כך. נשמתי לרווחה. עד לאותו רגע חששתי ששוב אאלץ לכלות את זמני על מאבקים מיותרים עם בר מוחא, אך הפעם הסתמן כאילו הסמינר יוכל לצאת לדרך ללא מהמורות מיותרות. כנראה שהייתי תמים מדי.

כבר באותו ערב קיבלתי מייל נוסף מרותם אברוצקי, שבו הוא ציין כי לדאבונו הסמינר לא יוכל להתקיים בבית סוקולוב, מאחר שבר מוחא טוען שבגלל השיפוצים אי אפשר יהיה להתחייב על אולמות לתאריכים שבהם יתקיימו השיעורים. אי אפשר להתחייב? זאת כבר טרמינולוגיה מעניינת. הרי כל התאריכים הוצגו בפניו: אז או שהאולם שלא עובר שיפוץ פנוי או שהוא לא פנוי. אבל כנראה בר מוחא מעדיף להשאיר אותו פנוי כדי להשכיר אותו תמורת כסף, ורק אם ברגע האחרון יראה שהוא לא הושכר, יעשה טובה לעיתונאים ויאפשר להם לערוך בו פעילות. וגם אם יכול להיות שהאולמות לא יהיו פנויים, האין מנכ"ל האגודה אמור לדאוג לאיזושהי אלטרנטיבה? אמור, אבל לא בר מוחא, שדאג להצהיר בפני מספר אנשים כי "לא יהיה שום קורס של ון ליר". הבטיח וגם ניסה לקיים.

עירבתי בעניין את אברוצקי ואת יו"ר האגודה, אבי פז, שביקשו שהרכז מטעם ון ליר ידבר ישירות עם בר מוחא. בר מוחא היה מוכן לשתף פעולה עם הסמינר כל עוד אני לא אהיה מעורב. אמרתי לרכז שיסגור את הכל מולו, ושאם צריך את עזרתי להביא אנשים, אשמח לסייע מאחורי הקלעים. באותו יום הרכז יצר קשר עם בר מוחא, ולמחרת העביר לו מסמך רשמי מטעם המכון. לאחר עיכוב מסוים, שבעטיו גם נדחה השיעור הראשון, בר מוחא שלח את ההזמנה שניסחתי בתוספת שינויים קלים, שמעידים בדיוק על אופיו של האיש. להלן חלק מהתיקונים:

1. המשפט הראשון של ההזמנה המקורית היה: "בעקבות ההצלחה בשנה שעברה, אגודת העיתונאים בתל אביב ומכון ון ליר מארגנים סמינר נוסף בנושא כלכלה וחברה". משום מה לבר מוחא היה חשוב להוריד את ארבע המלים הראשונות ואת המלה "נוסף". שננו לעצמכם: לא היה סמינר ראשון, וגם אם מישהו זוכר סמינר ראשון – אז הוא לא היה מוצלח.
2. בדיון שהתקיים בוועדה המקצועית הוחלט כי המחירים יישארו כפי שהיו בסמינר הקודם – 50 שקלים לחברי אגודה ו-120 שקלים לעיתונאים אחרים – אבל בר מוחא התעלם מכך ברגל גסה. לאחר השכתוב שלו קפץ המחיר למי שאינו חבר אגודה ל-150 שקלים, והוא גם הוסיף כי "במידה ויוחלט על הרצאה נוספת או יותר ישלם חבר אגודה תוספת של 25 ש"ח ומי שאינו חבר ישלם סך של 75 ש"ח". או במילים אחרות: בר מוחא מחליט על דעת עצמו לגבות מעיתונאים 75 שקלים לשיעור שהאגודה מקבלת בחינם. אפילו בגופים שמממנים בעצמם את המרצים לא דורשים כאלו סכומים על הרצאה בודדת.
3. התיקון שאני מנחש שהכי הסב אושר לבר מוחא, היה מחיקת המשפט "לפרטים נוספים ניתן לפנות ליאיר טרצ'יצקי", כי אם הוא לא הצליח למחוק את הקורס, אז לפחות שימחק את הקשר שלו אלי. התוצאה היתה שחברים פנו בשאלות תוכניות למזכירות של האגודה, שלא ידעו לספק תשובות.

איפה למד לבקש 75 שקלים על שיעור שקיבל בחינם? בטוח לא בסמינר הכלכלי. המנכ"ל בר מוחא

אבל בר מוחא לא עצר שם. כשחיילים מגלי צה"ל ביקשו לשלם תשלום של חברי אגודה, כדי לא לכלות על הקורס מחצית מהמשכורת הצבאית, הוא פתאום נזקק לאישור חברי ההנהלה (שאליהם לא פנה כשהחליט על דעת עצמו להגביה את המחיר שקבעה הוועדה המקצועית). אחד מרגעי השפל היה בהרצאה של פרופ' אריאל רובינשטיין, כשאיש התחזוקה של האגודה התעקש לגבות את התשלום באותו רגע מעיתונאית שאיחרה. "לא יקרה כלום אם תחכה לסוף ההרצאה", אמרנו לו אני והרכז מטעם ון ליר, "זה לא מנומס לקטוע ככה את חתן פרס ישראל לכלכלה". הוא השתכנע, אבל חזר אחרי כמה דקות: "אמרתי את זה לבר מוחא אבל הוא מתעקש שאני אעשה את זה עכשיו", הוא אמר, "ואני לא רוצה שיפטרו אותי". ההרצאה שוב נקטעה, והעיתונאית יצאה החוצה לסדר את עניין התשלום, מול עיניו הנדהמות של הפרופסור המכובד.

אפשר להמשיך עם הסיפורים מאותם קורסים כלכליים, אבל נראה לי שהרעיון הובן. ממכון ון ליר קיבלתי מסר, שכל עוד בר מוחא שם הם לא מתכוונים להמשיך בשיתוף הפעולה. אני עוד נתתי לזה כמה חודשים, עד שהתייאשתי סופית. התוצאה, בכל אופן, כבר ידועה (ודומה לסיפור של הסיורים): את הסמינר הכלכלי השלישי כבר עשינו מחוץ לאגודה. לעיתונאים זה חסך כסף, לי זה חסך כאבי ראש.

כולי תקווה שאת הסמינר הבא כבר נוכל לעשות בבית סוקולוב במסגרת אגודת העיתונאים. ובינתיים, בואו למפגש עם מנכ"ל משרד הבריאות ביום רביעי.

מקל בגלגלים

יאיר: אני מניח שכבר צפיתם בתמונות שיואב העלה מהסיור למגזר הערבי. עכשיו הגיע הזמן לכתוב קצת על מאחורי הקלעים שלו.

לארגן סיור, כזה או אחר, זה לא הדבר הכי מסובך בעולם. שני אנשים (במקרה הזה עומר ברק, העורך של נכון להבוקר בגלי צה"ל, ואני) מעלים רעיון, משקיעים בהתנדבות כמה שעות מזמנם החופשי, אחד דואג לתכנים, והשני מטפל בצדדים היותר טכניים ובהפצה – והופה יש אירוע. מאחר שמדובר בעיתונאים, גם לא חסרים גופים ששמחים לעזור, וכל עוד אפשר לשלוט לחלוטין על התוכן זאת גם לא בעיה. הפעם הגוף הזה הוא אג'נדה (שהשקיע לא מעט כסף וטיפל בכל הבירוקרטיות מסביב). בפעם הקודמת – בסיור בעקבות העובדים הזרים, שהיה הפקה פשוטה יותר – נעזרנו בארגוני זכויות האדם וביחידת עוז.

הפתיח הזה לא נועד להזמין טפיחות על השכם או לגרום גם לכם לארגן אירועים דומים, אלא רק כדי להדגים איזשהו אבסורד. הסיור למגזר הערבי, שיצא לפועל בעקבות שיחת טלפון לפני חודש ביני לבין מנכ"ל אג'נדה ענת סרגוסטי, לא נולד עכשיו. לפני כשלוש שנים, כשהקמנו את החטיבה הצעירה, הגענו למסקנה שאחד הדברים שעיתונאים הכי צריכים הוא להכיר את החברה הישראלית טוב יותר (בעיקר לאלו מאיתנו שיושבים כל היום במערכת). ואין דרך טובה יותר להכיר בה את החברה הישראלית מאשר לצאת לשטח, אז החלטנו להוציא לפועל סדרת סיורים (המגזר הערבי, חברון, עוטף עזה ועובדים זרים), ואפילו המצאנו שם קליט: "עיתונאים על גלגלים".

"לא יהיה עיתונאים על גלגלים באגודת העיתונאים", צעק המנכ"ל יוסי בר מוחא, כשהעליתי את הרעיון בישיבה הראשונה של הוועדה המקצועית, שבה אני חבר. העפתי מבט לעבר יו"ר האגודה, אבי פז, שרק שבוע לפני כן אמר לי שהוא חושב שמדובר ברעיון מעולה. אבל מי שאמור להיות הסמכות העליונה באגודה פשוט ישב מצדו השני של השולחן ושתק.

ניסיתי להסביר את החשיבות הלימודית, הוספתי שזה גם יקנה לאגודה תדמית יותר רלוונטית בקרב הצעירים, אבל כלום לא עזר. בר מוחא היה בשלו: "לא יהיה עיתונאים על גלגלים באגודת העיתונאים", חזר ואמר, תוך שהוא מגלגל על לשונו בהנאה את שם היוזמה. בהתחלה הוא התנגד לכך שהאגודה תוציא כסף על כאלה סיורים, ואחר כך תלה את סירובו במניעים ערכיים כביכול: "חברון ואום אל-פאחם הם מקומות פוליטיים והארגונים שמארגנים את הסיורים מזוהים פוליטית", אמר, "אז האגודה לא יכולה להיות מעורבת בכאלה דברים".

ניסיתי להסביר שדווקא בגלל שהמקומות הללו טעונים פוליטית אז חשוב שעיתונאים יגיעו אליהם, ושהסיורים ייבנו בצורה מאוזנת – כמו כתבה עיתונאית – כדי שנוכל לקבל תמונה כמה שיותר מורכבת של המציאות שאותה אנו מסקרים. נתתי כדוגמה את הסיור לחברון, שמחציתו תוכננה בשיתוף עם היישוב היהודי והמחצית השנייה בשיתוף עם שוברים שתיקה (לסיור דומה יצאנו עם דסק החדשות של הארץ), אבל כלום לא עזר. בר מוחא צעק "לא יהיה", ואני חזרתי הביתה מתוסכל.

לא התייאשנו. אנחנו המשכנו לנסות, ובר מוחא המשיך לסכל. בטיוטה הראשונה של הפוסט פירטתי בהרחבה את המשך ההתנהלות המאוד הנבזית של המנכ"ל הסורר (שרק הלכה והחריפה), אך השארתי את הקטע על רצפת חדר העריכה, בעקבות בקשה מאחד המעורבים, שלא רצה ששמו ישתרבב לעניין. בכל אופן, את סוף הסיפור כולם כבר יודעים.

וכך באופן אבסורדי, למרות (ואולי מדויק יותר יהיה להשתמש ב"בגלל") שלא זכינו לגב הכלכלי של האגודה ולעזרה מהמזכירות ומהמנכ"ל החזק, שמשתכר לפחות פי 6 מרוב העיתונאים שקוראים את הפוסט הזה, הצלחנו להרים את הסיור. וגם נרים עוד דברים אחרים – גם כדי לתת מענה מיידי לצרכים שלכם, העיתונאים, אבל גם כדאי להמחיש איזה דברים אפשר היה לעשות באגודה אם רק היו מובילים אותה אנשים ראויים (או לפחות כאלה שלא שמים מקלות בגלגלים לאנשים ראויים).