פוסט אופטימי לסיכום 2010

יאיר: שלום שלום. מצורפת גרסה מלאה של מאמר שלי, שחלקו פורסם הבוקר באתר העין השביעית ונכתב במקור לרגל פרויקט סיכום השנה שלהם. לפני שאתם קוראים אל תשכחו להצטרף לחותמים על מכתב התמיכה בעיתונאי יהושע בריינר ולבוא למפגש השני של הסמינר הכלכלי.

========================================================================

בין בכיינות לשינוי. אני אדם אופטימי מטבעי, ואם אצטרך לתאר את 2010 בעולם העיתונות בצורה הכי אופטימית שאני יכול, אכנה אותה "השנה שלא התרחש בה שום תהליך חיובי". אבל זה לא טקסט של התבכיינות, והוא גם לא עוסק ב-2010, אלא מביט הלאה, לשנת 2011 שמחכה לנו מעבר לסיבוב. עם כל האופטימיות שבדבר, סביר להניח שבטקסטים שיסכמו את 2011 בדיוק בעוד שנה מעכשיו לא נקרא על עיתונאים שהקימו כלי תקשורת עצמאי ומשפיע, או על שיפור דרמטי בשכרם ומעמדם של העוסקים במקצוע או על שידור ציבורי שנולד מחדש – ובכל זאת, 2011 יכולה להיות שנת המפנה.

סטירה מהיד הנעלמה. ההיגיון הפשוט של הקפיטליזם, שמעצב מקצועות אחרים על בסיס היצע וביקוש, טומן בחובו סכנה גדולה לעיתונאות. להבדיל מהחנווני, מוכר הבגדים, המלצר במסעדה או אפילו יוצר של תוכנית ריאליטי – אנחנו לא אמורים לספק ללקוח את מה שהוא בהכרח מבקש, אלא את מה שאנחנו חושבים שהוא צריך. קשה לדמיין זבנית שדוחפת לנו ג'ינס שיושב עלינו רע או מלצר שמתעקש שנזמין אוכל שמעורר בנו בחילה – אבל לנו, כעיתונאים, תמיד היתה זכות לעשות זאת, וטוב שכך. איכשהו, היד הנעלמה של כלכלת השוק שיתפה עם זה פעולה, ואנשים המשיכו לקנות עיתונים. בשנים האחרונות, היכולת של זה להמשיך להתקיים מוטלת בספק. היד הנעלמה חבטה בעיתונות, והפכה אותה לעסק לא משתלם.

מביא לצרכן מה שהוא מבקש, אבל כמו העיתונאים גם מתקשה לשרוד. משה, מלצר, חולון

אם נמשיך להביט מנגד על כוחות ההיצע והביקוש מעצבים לנו את המקצוע, בקרוב מאוד לא יישאר ממנו כלום: כמעט כולנו נהפוך לאנשי תוכן – תפקיד שמבחוץ נראה מאוד דומה לעיתונאי, אבל נטול הערך המוסף שלרוב נסתר מהעין: שליחות חברתית, אתיקה ושאיפה לחשוף את האמת. או במילים אחרות: איש התוכן הוא זבן של טקסטים. אחד שיודע מה הלקוח רוצה, וגם ידאג לספק לו את זה. בהתחלה עוד יקראו לנו עיתונאים, אבל אחרי כמה זמן יבינו שזה כמו לקחת נער שהופך המבורגרים במקדונלדס ולכנות אותו שף, ולכן יאפשרו למונח עיתונאי להישאר נחלת האנציקלופדיות וספרי ההיסטוריה.

הביטו שמאלה, ימינה ושוב שמאלה: אין אף אחד שיעצור את זה. מבחינת המו"לים לייצר עיתונות זה הרבה יותר יקר מסתם להפיק תוכן בידורי, את רוב הפוליטיקאים זה בכלל לא מעניין, לבעלי ההון נוח לקבל עיתונות בלי שיניים שיכולה לעטוף את הפרסומות שלהם בניחוח של אסקפיזם ולאזרחים עצמם כבר נמאס מהאנשים שקובעים בשבילם מה חשוב. כך או כך, לבד זה לא ייפתר. צריך להכניס למשוואה כוח נוסף שיפעיל לחץ לכיוון הנכון. מלבדנו, העיתונאים, אף אחד לא יעשה את זה.

אנחנו? אנחנו! האם בכל הקשור לעיתונאים בישראל אפשר בכלל להשתמש במילה "אנחנו"? העיתונאי והסופר וולטר ליפמן בטח היה מספק לשאלה זו תשובה שלילית נחרצת. אין באמת כזה מושג ציבור, הוא טען בפולמוס ידוע שניהל בשלהי שנות השלושים של המאה הקודמת עם הפילוסוף ג'ון דיואי. לדבריו, מה שמכונה בטעות ציבור הוא אוסף של יחידים, שכל אחד מהם פועל בנפרד למען עצמו. דיואי, מצדו השני של המתרס, התנגד לשלילה הגורפת של מושג הציבור, כפי שהציג אותה ליפמן. מבחינתו, קבוצה גדולה של אנשים יכולה להפוך לציבור, אם חבריה יבינו שהם מדוכאים בשיטתיות, יפתחו תודעה משותפת ואף ינסו לשנות את המצב.

להפוך מיחידים לציבור. דיואי, פילוסוף, ניו יורק

לו ליפמן היה נזקק לדוגמה חיה שתמחיש את טענתו, הוא בוודאי היה ממהר לספר על העיתונאים בישראל. לו דיואי היה רוצה לסתור את טענותיו של עמיתו המלומד, הוא בוודאי היה פונה לעיתונאי ישראל ואומר להם: "תבינו שמדכאים אתכם, תפתחו תודעה משותפת וצאו לשנות את המציאות. במקום להתנהל כמו יחידים, תתחילו לחשוב כציבור".

לשכתב עם האויב. תחרות זה טוב. היא גורמת לנו להביא את הסיפור הכי טוב והכי בלעדי, את העיצוב הכי יצירתי ואת הדעות הכי חתרניות. אבל התחרות יכולה גם להזיק – להפוך את העיתונאים משותפים לדרך לאויבים. הוויה מעצבת את התודעה, ובמקרה הזה התחרות מעצבת מערכת יחסים בעייתית בין העוסקים במקצוע, ועיתונאי לעיתונאי – זאב.

זה בא לידי ביטוי בכתבים שמסכלים אחד לשני סיפורים, במתחים בתוך מערכות ובצלמים שמגלים לאם על מות בנה כחלק מהתקוטטות מי יביא ראשון את התמונה. לתחרות פרועה שכזאת יש חלק מרכזי בשחיקת המקצוע. השינוי יבוא רק אם לצד התחרות נצליח לייצר גם תחושת שותפות. תחושת שותפות מייצרים על ידי מפגשים, חוויות ומוסדות, אבל קודם כל על ידי החלטה שנמאס – שאנחנו קודם כל שותפים לדרך.

להמציא מחדש את הגלגל. מהפך תודעתי הוא תנאי הכרחי אך לא מספק. עלינו לתרגם את החשיבה כציבור לפעולה משותפת, להפוך לכוח שיכול להוביל שינוי ולייצג את האינטרסים של המקצוע והעוסקים בו בתוך המשא ומתן המתמיד שמעצב את התחום. כוח כזה נוצר רק מתוך התאגדות, שהופכת אותנו מיחידים לקבוצה, שמוסמכת להיאבק למען האינטרס של חבריה – במקרה זה העיתונאים.

אלמלא אגודות העיתונאים נוסדו עוד בשנות ה-30' של המאה הקודמת, היה צריך להמציא אותן. הרעיון שעומד מאחוריהן – שילוב בין ארגון עובדים לבין גילדה מקצועית – טומן בחובו את יכולתם של העיתונאים לקחת אחריות על גורלם. אולם קיום אינו מספיק כל עוד הן נכשלות פעם אחר פעם בעת מילוי בתפקידן, ואינן מהוות כוח אמיתי שיפעל למען האינטרסים העיתונאיים בישראל. בתוך כך, האיגוד הארצי – שאמור לאגד את האגודות לחוד חנית שיוביל את המאבק – רוקן מתוכנו במודע ובמוצהר על ידי העומד בראשו על תקן ממלא מקום, יוסי בר מוחא. זה אותו בר מוחא, שכמנכ"ל האגודה בתל אביב משמר אותה כגוף ריק מתוכן, שנע על הציר המתמיד בין שיפוצים להפקה של כנס אילת. אבל לא מהבריכה של מלון היוקרה הרודס יבוא השינוי.

בין אילת לשיפוצים. יוסי, מנכ"ל, תל אביב

ציניות מובילה לצינה. אסור לנו להמשיך לעמוד מנגד ולצקצק על חוסר הרלוונטיות של האגודות, או לספר לעצמנו ולאחרים שיש דברים שאי אפשר לשנות. הציניות הזאת, שמאפיינת עיתונאים ומהווה תוצר לוואי כמעט הכרחי אצל מי שאמון לבקר את כולם, היא בעוכרינו. בנוגע לעתיד עולם העיתונות, להבדיל משדות אחרים שאנו מסקרים, אין לנו את הלוקסוס להשתלח ולחכות שמישהו אחר יעשה את העבודה. הגיע הזמן להיפטר מהציניות, להפשיל שרוולים ולהתחיל לשנות את אגודות העיתונאים מבפנים.

לא (רק) עיתונאי. מנהיג. אחת הנגזרות של שיטת ההעסקה בעולם העיתונות, שמתגמלת רבים מעט ומעטים הרבה, היא שהזוטרים מפחדים לסכן את הסיכוי להגיע לצמרת ואילו הבכירים מפחדים לסכן את מה שכבר השיגו. כך לא יבוא שינוי. התקוממות של המסה העיקרית של העיתונאים – הזוטרים, הצעירים, הפועלים השחורים של הענף – היא תנאי הכרחי, אך לא מספק, לכזה שינוי. והתקוממות שכזאת קרתה, כשכ-350 עיתונאים הגיעו לבית סוקולוב לכנס הקמת החטיבה הצעירה באגודת העיתונאים. במקביל צריכה להיווצר הנהגה, שתתווה כיוון ודרך ותסחוף אחריה את האחרים.

לא חסר אנשים איכותיים בתחום שבו אנו עוסקים. בכוח מילותיהם חלקם מסוגלים להשפיע על מהלך מלחמה, לגרום לבורסה להתרסק או לאחד את הציבור הישראלי מול מסך הטלוויזיה. כשזה מגיע לנעשה בחצר האחורית שלהם, קולם לא נשמע מלבד הבלחות זריזות לתיק תקשורת לצורך צקצוק בנוגע לעוד תופעה שלילית, שרובם לא עשו שום מעשה אמיתי כדי למנוע אותה. הגיע הזמן שהם ייקחו את המושכות לידיהם, ויעסקו לא רק בביקורת אלא ביצירת אלטרנטיבה ועיצוב מחדש של העיתונאות בישראל – ראשית בכוח דמותם, ושנית על ידי עבודה קשה ושוחקת, ולעתים אף מלוכלכת. קוראים לזה הנהגה. רק משם יבוא המפנה.

מחשב מסלול מחדש. 2011 יכולה להיות שנת המפנה דווקא בגלל כל הדברים שאנחנו נוטים לראות בהם אויבי המקצוע, ובראשם התחזקות האינטרנט על חשבון הפרינט. בסוציולוגית מדוברת אפשר היה לאפיין את השלב הזה בתולדות העיתונות כתקופה של אנומיה – ימים שבהם התפיסות הערכיות מתערערות, הפיקוח החברתי מתפוגג ובני האדם מתחילים לחוש זרות ומבוכה כלפי העולם שבו הם חיים. תקופות של אנומיה מתאפיינות בעליה חדה במקרי ההתאבדות, אבל הן גם פתח לשינויים היסטוריים.

כך גם העידן שבו אנחנו כעיתונאים פועלים, שמתאפיין בהתרפקות אינסופית על מה שהיה פעם ובחוסר ודאות משתק לגבי כל מה שיקרה בתוך שנים ספורות. המשבר הכלכלי בענף, הירידה בדימוי של המקצוע, הפיכת האתיקה לכלי ריק מתוכן, והמבוכה אל מול המדיה החדשה שכבר החלה לשנות ובקרוב תשנה לגמרי את הפרקטיקה המוכרת – כל אלו יכולים להביא את קבורת החמור של העיתונאות, אך מאידך גם להיות מבשריו של עידן חדש שמתאפיין בנגישות של מידע, בתלות פוחתת בבעלי הון וביכולת להגיש טקסטים עיתונאיים באופנים שעד עתה ניתן היה רק לחלום עליהם. לא חסרים כוחות שינסו לחזק את התקשורת  כעוד לחם ושעשועים להמונים, אנחנו צריכים להיות הכוח שימשוך לצד השני. אך עלינו להחליט – האם להתאבדות קבוצתית פנינו או שמא לשינוי.

מקל בגלגלים

יאיר: אני מניח שכבר צפיתם בתמונות שיואב העלה מהסיור למגזר הערבי. עכשיו הגיע הזמן לכתוב קצת על מאחורי הקלעים שלו.

לארגן סיור, כזה או אחר, זה לא הדבר הכי מסובך בעולם. שני אנשים (במקרה הזה עומר ברק, העורך של נכון להבוקר בגלי צה"ל, ואני) מעלים רעיון, משקיעים בהתנדבות כמה שעות מזמנם החופשי, אחד דואג לתכנים, והשני מטפל בצדדים היותר טכניים ובהפצה – והופה יש אירוע. מאחר שמדובר בעיתונאים, גם לא חסרים גופים ששמחים לעזור, וכל עוד אפשר לשלוט לחלוטין על התוכן זאת גם לא בעיה. הפעם הגוף הזה הוא אג'נדה (שהשקיע לא מעט כסף וטיפל בכל הבירוקרטיות מסביב). בפעם הקודמת – בסיור בעקבות העובדים הזרים, שהיה הפקה פשוטה יותר – נעזרנו בארגוני זכויות האדם וביחידת עוז.

הפתיח הזה לא נועד להזמין טפיחות על השכם או לגרום גם לכם לארגן אירועים דומים, אלא רק כדי להדגים איזשהו אבסורד. הסיור למגזר הערבי, שיצא לפועל בעקבות שיחת טלפון לפני חודש ביני לבין מנכ"ל אג'נדה ענת סרגוסטי, לא נולד עכשיו. לפני כשלוש שנים, כשהקמנו את החטיבה הצעירה, הגענו למסקנה שאחד הדברים שעיתונאים הכי צריכים הוא להכיר את החברה הישראלית טוב יותר (בעיקר לאלו מאיתנו שיושבים כל היום במערכת). ואין דרך טובה יותר להכיר בה את החברה הישראלית מאשר לצאת לשטח, אז החלטנו להוציא לפועל סדרת סיורים (המגזר הערבי, חברון, עוטף עזה ועובדים זרים), ואפילו המצאנו שם קליט: "עיתונאים על גלגלים".

"לא יהיה עיתונאים על גלגלים באגודת העיתונאים", צעק המנכ"ל יוסי בר מוחא, כשהעליתי את הרעיון בישיבה הראשונה של הוועדה המקצועית, שבה אני חבר. העפתי מבט לעבר יו"ר האגודה, אבי פז, שרק שבוע לפני כן אמר לי שהוא חושב שמדובר ברעיון מעולה. אבל מי שאמור להיות הסמכות העליונה באגודה פשוט ישב מצדו השני של השולחן ושתק.

ניסיתי להסביר את החשיבות הלימודית, הוספתי שזה גם יקנה לאגודה תדמית יותר רלוונטית בקרב הצעירים, אבל כלום לא עזר. בר מוחא היה בשלו: "לא יהיה עיתונאים על גלגלים באגודת העיתונאים", חזר ואמר, תוך שהוא מגלגל על לשונו בהנאה את שם היוזמה. בהתחלה הוא התנגד לכך שהאגודה תוציא כסף על כאלה סיורים, ואחר כך תלה את סירובו במניעים ערכיים כביכול: "חברון ואום אל-פאחם הם מקומות פוליטיים והארגונים שמארגנים את הסיורים מזוהים פוליטית", אמר, "אז האגודה לא יכולה להיות מעורבת בכאלה דברים".

ניסיתי להסביר שדווקא בגלל שהמקומות הללו טעונים פוליטית אז חשוב שעיתונאים יגיעו אליהם, ושהסיורים ייבנו בצורה מאוזנת – כמו כתבה עיתונאית – כדי שנוכל לקבל תמונה כמה שיותר מורכבת של המציאות שאותה אנו מסקרים. נתתי כדוגמה את הסיור לחברון, שמחציתו תוכננה בשיתוף עם היישוב היהודי והמחצית השנייה בשיתוף עם שוברים שתיקה (לסיור דומה יצאנו עם דסק החדשות של הארץ), אבל כלום לא עזר. בר מוחא צעק "לא יהיה", ואני חזרתי הביתה מתוסכל.

לא התייאשנו. אנחנו המשכנו לנסות, ובר מוחא המשיך לסכל. בטיוטה הראשונה של הפוסט פירטתי בהרחבה את המשך ההתנהלות המאוד הנבזית של המנכ"ל הסורר (שרק הלכה והחריפה), אך השארתי את הקטע על רצפת חדר העריכה, בעקבות בקשה מאחד המעורבים, שלא רצה ששמו ישתרבב לעניין. בכל אופן, את סוף הסיפור כולם כבר יודעים.

וכך באופן אבסורדי, למרות (ואולי מדויק יותר יהיה להשתמש ב"בגלל") שלא זכינו לגב הכלכלי של האגודה ולעזרה מהמזכירות ומהמנכ"ל החזק, שמשתכר לפחות פי 6 מרוב העיתונאים שקוראים את הפוסט הזה, הצלחנו להרים את הסיור. וגם נרים עוד דברים אחרים – גם כדי לתת מענה מיידי לצרכים שלכם, העיתונאים, אבל גם כדאי להמחיש איזה דברים אפשר היה לעשות באגודה אם רק היו מובילים אותה אנשים ראויים (או לפחות כאלה שלא שמים מקלות בגלגלים לאנשים ראויים).

הכל דובר חביבי

הנה משהו שבמקרה נתקלתי בו הבוקר (פורסם שלשום):

http://www.ice.co.il/article/view/256934

"איגוד דוברי הרשויות המקומיות יצטרף כחטיבה נפרדת אל אגודת העיתונאים" – כך נמסר בפתיחת כנס איגוד דוברי הרשויות המקומיות שנערך בחמישי האחרון בבית סוקולוב בתל אביב. 550 שקל מתוך 790 שמשלמים חברי האיגוד כדמי חברות, יועברו לאגודת העיתונאים לטובת שימוש בבית סוקולוב, קיום אירועים וכנסים, כך אושר במהלך האסיפה הכללית. מנכ"ל אגודת העיתונאים, יוסי בר מוחא בירך על המהלך והבטיח לדוברים: "תהיה פעילות ענפה ואתם חלק מרכזי ומרכיב מעניין וחשוב בתוך הקומפלקס של אגודת העיתונאים בתל אביב".

ועוד אומרים שאגודת העיתונאים לא עושה כלום…

למה בר מוחא שונא אותנו

יואב: יוסי בר מוחא, מנכ"ל אגודת העיתונאים בתל אביב, שונא את יאיר יותר משהוא שונא אותי. זה לפחות מה ששמענו בשנתיים האחרונות מאנשים ששוחחו איתו. יאיר הוא השטן הגדול, אני בחור די נחמד שנגרר אחריו. אבל כמו שתבינו בעצמכם מהפוסט הזה ואולי מהבלוג כולו, אני בכלל לא בטוח שזה אומר עלי משהו טוב. יש אנשים שאם הם לא מתעבים אותך, ואם הם לא מפחדים ממך, כנראה שאתה לא עושה את העבודה שלך.

המאבק שלנו על האגודה הוא מאבק ערכי ומוסרי למען עתיד העיתונות וטובת העיתונאים. אין לנו רצון וכוונה לגרור אף אחד לעימותים אישיים. אף על פי כן, יש סיבה פשוטה מדוע מצאנו לנכון להסביר פעם אחת לפרוטוקול למה מנכ"ל האגודה שונא אותנו כל כך: כמו שהדברים מתנהלים כעת, יוסי בר מוחא הוא האגודה, והאגודה היא יוסי בר מוחא (אני ויאיר ישבנו בהנהלת האגודה לא מעט, וראינו בעצמנו עד כמה היא משמשת ברוב המקרים חותמת גומי לאישור ההחלטות שהמנכ"ל מקבל בעצמו עם מקורביו). ומכיוון שבר מוחא הוא איש, ההתייחסות לרובד האישי של המאבק הזה היא בלתי נמנעת.

אז למה בר מוחא מתעב את יאיר? זה לא מסובך. מצד אחד, ליאיר קשה להחריש כשהוא נתקל בחוסר היגיון. מצד שני, מחסור בהיגיון הוא אחת הבעיות הקשות כיום של אגודת העיתונאים בתל אביב. טוב, אולי למעט מחסור בעיתונאים, מחסור בעשייה ומחסור ברלוונטיות.

הנה סיפור לדוגמה. בימים שפעלנו להקמת ועד העיתונאים ב"הארץ", יחד עם קבוצה של עורכים, כתבים וצלמים מהעיתון, עשינו מהלך שכבר מזמן לא נראה כמותו באגודה בתל אביב: צירפנו אליה כמאה וחמישים עיתונאים מכלי תקשורת מרכזי, צעירים ומבוגרים, כמעט כולם בחוזים אישים, כולם הביעו נכונות להתאגד ולשלם דמי חבר כי הם הרגישו על בשרם עד כמה קל היה אז לפגוע בהם ובתנאי ההעסקה שלהם.

למרבה התדהמה, את דמי החבר לאגודה ניתן היה לשלם רק במזומן או בצ'ק (תזכורת: אנחנו מדברים על שנת 2007). צ'ק צריך לכתוב, להכניס למעטפה עם בול ולשלוח בדואר – או לחלופין לנסוע לבית סוקולוב ולמסור אותו. עם כרטיס אשראי אפשר לשלם בטלפון, ובכלל כולם הרי יודעים שקל הרבה יותר להיפרד מכסף בכרטיס אשראי. תשאלו את עדינה הבנקאית שלי.

כשיאיר הבין שעניין הצ'קים עשוי להיות מכשול במקום שבו אסור לנו להיכשל – התפקדות של מספיק מעיתונאי הארץ לאגודה כך שהוועד יהיה יציג – הוא החליט שהוא לא מפסיק לנדנד לבר מוחא עד שהבעיה תבוא על פתרונה. כלומר, עד שהוד מעלתו יסכים להתפנות מעיסוקיו הרבים והחשובים, ויואיל לעשות מעשה לטובת העיתונאים שרוצים להצטרף לאגודה. וזו היתה בעצם הפעם הראשונה שבה נתנו לבר מוחא משהו שהוא יותר מהזדמנות לעמוד על איזה פודיום ולדקלם מול קבוצת עיתונאים ש"מצבה של האגודה מעולם לא היה טוב יותר". נתנו לו עבודה.

אז בהתחלה שמענו רק "למה לא". למה זה בלתי אפשרי לעשות מה שכמעט כל גוף שגובה כספים במדינה עשה עד אז – לאפשר תשלום באשראי. מסתבר שזה יפגע ברווחיות, שיש יותר מדי עמלות, שיש בעיות משפטיות וכהנה וכהנה תירוצים. אלא שיאיר, אדם עקשן ויסודי, התייחס עניינית לכל תירוץ, חזר לבר מוחא שוב ושוב והפריך אותו עם ההוכחות והנתונים המתאימים. לבסוף המנכ"ל נענה, הוריד את ההוראה למי שצריך, ועכשיו כשכולכם תצטרפו לאגודה בקרוב תוכלו לשלם דמי חבר בקלות וביעילות.

נשמע עניין שגרתי לכאורה. מישהו צודק, מישהו טועה, מלבנים את העניינים וממשיכים הלאה. אלא שזה ממש לא נגמר פה. כל אדם שעיניו בראשו ומגיע לאגודה לעתים קרובות נתקל בכל פינה בדברים שצריך לתקן ובמעשים שצריך להיעשות אחרת, או בכלל, מעשים שצריכים להיעשות.

ראש הממשלה ובנימין נתניהו. צילום: עידו קינן, חדר 404

כשרצינו להקים את החטיבה הצעירה, ישבנו במשרד של בר מוחא עד שקיבלנו ממנו אישור. כשרצינו לעשות מסיבה לעיתונאים, ביקשנו ממנו עד שהסכים. כשארגנו קורס בכלכלה, התווכחנו איתו שוב ושוב עד שנענה. אין גורם אחר באגודה שיכול לאשר את הדברים האלה במקומו. יו"ר האגודה הוא רק בובה. ההנהלה מתכנסת בהרכב חסר ובדרך כלל מאשרת את מה שמבקשים ממנה לאשר. בסופו של דבר, בניסיון שלנו להחזיר את האגודה לחיים ולהפוך את ההצטרפות אליה למשתלמת, יצרנו ליוסי בר מוחא עוד ועוד מטלות, עוד ועוד עבודה, עד שפשוט נמאס לו. עשינו למנכ"ל כאב ראש.

האופן הריכוזי שבו האגודה מנוהלת מאפשר לה לנפק אירוע גדול אחד, אותו פסטיבל גריאטרי הידוע בשם כנס אילת לעיתונות. כל דבר אחר, כאמור, הוא כאב ראש. טרחה מוגזמת. אין להם זמן לארגן לעיתונאים, למשל, הקרנה מיוחדת של "המדריך להמפכה". זה קשה להם מדי. מסובך מדי. אין להם זמן לארגן לעיתונאים סיור במגזר הערבי. אין להם זמן להרים השתלמות לעיתונאים. זה מורכב מדי לארגון שמקבל דמי חבר ממאות אנשים, יושב על נדל"ן יוקרתי במרכז תל אביב, ומקבל כסף על השכרת האולמות למסיבות עיתונאים.

אז יאיר לא ויתר, ואני לא ויתרתי מאחוריו. כשחברי ההנהלה קיבלו החלטות מטופשות, אנחנו התנגדנו. כשנעשו טעויות, אנחנו התרענו. לא החרשנו, לא שתקנו, לא הפסקנו לדרוש שינויים גם כשצעקו עלינו, גם כשניסו להכתים את שמנו, וכשטרקו עלינו את הדלת – נכנסנו דרך החלון. זאת הסיבה, הסיבה היחידה, שבר מוחא ואנשיו שונאים אותנו. אנחנו כאב הראש של המנכ"ל שהורס את אגודת העיתונאים. נראה לי שזה בסדר.

 

יוסי בר מוחא שונא את יאיר יותר משהוא שונא אותי. זה לפחות מה ששמענו בשנתיים האחרונות מאנשים ששוחחו איתו. יאיר הוא השטן הגדול, אני בחור די נחמד שנגרר אחריו. כמו שבטח תבינו בעצמכם מהפוסט הזה ואולי מהבלוג כולו, אני בכלל לא בטוח שזה אומר עלי משהו טוב. יש אנשים שאם הם לא מתעבים אותך, ואם הם לא מפחדים ממך, כנראה שאתה לא עושה את העבודה שלך מספיק טוב.

המאבק שלנו על האגודה הוא מאבק ערכי ומוסרי למען עתיד העיתונות וטובת העיתונאים. אין לנו רצון וכוונה לגרור אף אחד לעימותים אישיים. אף על פי כן, יש סיבה פשוטה מדוע מצאנו לנכון להסביר פעם אחת לפרוטוקול מדוע מנכ"ל האגודה שונא אותנו כל כך: כמו שהדברים מתנהלים כעת, יוסי בר מוחא הוא האגודה, והאגודה היא יוסי בר מוחא (אני ויאיר ישבנו בהנהלת האגודה לא מעט, וראינו בעצמנו עד כמה היא משמשת ברוב המקרים חותמת גומי לאישור ההחלטות שהמנכ"ל מקבל בעצמו עם מקורביו). ומכיוון שבר מוחא הוא איש, ההתייחסות לרובד האישי של המאבק הזה היא בלתי נמנעת.

אז למה בר מוחא מתעב את יאיר? מצד אחד, ליאיר קשה להחריש כשהוא נתקל בחוסר היגיון. מצד שני, מחסור בהיגיון הוא אחת הבעיות הקשות כיום של אגודת העיתונאים בתל אביב. טוב, אולי למעט מחסור בעיתונאים, מחסור בעשייה ומחסור ברלוונטיות.

הנה סיפור לדוגמה. בימים שפעלנו להקמת ועד העיתונאים ב"הארץ", יחד עם קבוצה של עורכים, כתבים וצלמים מהעיתון, עשינו מהלך שכבר מזמן לא נראה כמותו באגודה התל אביב: צירפנו כמאה וחמישים עיתונאים מכלי תקשורת מרכזי, צעירים ומבוגרים, כמעט כולם בחוזים אישים, כולם הביעו נכונות להתאגד ולשלם דמי חבר כי הם הרגישו על בשרם עד כמה קל היה אז לפגוע בהם ובתנאי ההעסקה שלהם.

למרבה התדהמה, את דמי החבר לאגודה ניתן היה לשלם רק במזומן או בצ'ק (תזכורת: מדובר בשנת 2007). צ'קים, בניגוד לכרטיסי אשראי, צריך לכתוב, להכניס למעטפה עם בול ולשלוח בדואר – או לחלופין לנסוע לבית סוקולוב ולמסור אותו. כרטיס אשראי אפשר לשלם בטלפון, ובכלל כולם הרי יודעים שקל הרבה יותר להיפרד מכסף בכרטיס אשראי. תשאלו את עדינה הבנקאית שלי.

כשיאיר הבין שעניין הצ'קים עשוי להיות מכשול במקום שבו אסור לנו להיכשל – התפקדות של מספיק מעיתונאי הארץ לאגודה כך שהוועד יהיה יציג – הוא החליט שהוא לא מפסיק לנדנד לבר מוחא עד שהבעיה תבוא על פתרונה. כלומר, עד שהוד מעלתו יסכים להתפנות מעיסוקיו הרבים והחשובים, ויואיל לעשות מעשה לטובת העיתונאים שרוצים להצטרף לאגודה.

בהתחלה שמענו רק "למה לא". למה זה בלתי אפשרי לעשות מה שכמעט כל גוף שגובה כספים במדינה עשה עד אז – לאפשר תשלום באשראי. מסתבר שזה יפגע ברווחיות, שיש יותר מדי עמלות, שיש בעיות משפטיות וכהנה וכהנה תירוצים. אלא שיאיר, אדם עקשן ויסודי, התייחס עניינית לכל תירוץ, והפריך אותו עם ההוכחות והנתונים המתאימים. לבסוף בר מוחא נענה, הוריד את ההוראה למי שצריך, ועכשיו כשכולכם תצטרפו לאגודה בקרוב תוכלו לשלם דמי חבר בקלות.

נשמע עניין שגרתי לכאורה. מישהו צודק, מישהו טועה, מלבנים את העניינים וממשיכים הלאה. אלא שזה ממש לא נגמר פה. מי שמגיע לאגודה לעתים קרובות נתקל בכל פינה בדברים שצריך לתקן ובמעשים שצריך להיעשות אחרת.

כשרצינו להקים את החטיבה הצעירה, ישבנו במשרד של בר מוחא עד שקיבלנו ממנו אישור. כשרצינו לעשות מסיבה לעיתונאים, ביקשנו ממנו עד שהסכים. כשארגנו קורס בכלכלה, התווכחנו איתו שוב ושוב עד שנענה. אין גורם אחר באגודה שיכול לאשר את הדברים האלה במקומו. יו"ר האגודה הוא רק בובה, ההנהלה מתכנסת בהרכב חסר ובדרך כלל מאשרת את מה שמבקשים ממנה לאשר. בסופו של דבר, עשינו ליוסי בר מוחא כאב ראש.

האופן הריכוזי שבו האגודה מנוהלת מאפשר לה לנפק אירוע גדול אחד, אותו פסטיבל גריאטרי הידוע בשם כנס אילת לעיתונות. כל דבר אחר, כאמור, הוא כאב ראש. טרחה מוגזמת. אין להם זמן לארגן לעיתונאים, למשל, הקרנה מיוחדת של "המדריך להמפכה". זה קשה להם מדי. מסובך מדי. אין להם זמן לארגן לעיתונאים סיור במגזר הערבי. אין להם זמן להרים השתלמות לעיתונאים. זה מורכב מדי לארגון שמקבל דמי חבר ממאות אנשים, יושב על נדל"ן יוקרתי במרכז תל אביב, ומקבל כסף על מסיבות עיתונאים.

אז יאיר לא ויתר, ואני לא ויתרתי מאחוריו. כשחברי ההנהלה קיבלו החלטות מטופשות, אנחנו התנגדנו. כשנעשו טעויות, אנחנו התרענו. לא החרשנו, לא שתקנו, לא הפסקנו לדרוש שינויים גם כשצעקו עלינו, גם כשניסו להכתים את שמנו, וכשטרקו עלינו את הדלת – נכנסנו דרך החלון. זאת הסיבה, הסיבה היחידה, שבר מוחא שונא אותנו. אנחנו הכאב ראש של המנכ"ל שהורס את אגודת העיתונאים, ואנחנו לא מתכוונים להפסיק.

המדריך למהפכה, גרסת אגודת העיתונאים

יאיר:

דורון צברי צודק: אנחנו באמת צריכים להשתלט על אגודת העיתונאים בתל אביב.

לא תמיד חשבנו במושגים האלה. בהתחלה רצינו להשתלב, להשפיע, לתרום, לשנות – אבל גילינו שזה לא עובד. אנחנו צריכים להשתלט, צריכים שהכוח יהיה בידיים שלנו, ושכל האחרים ישתלבו, ישפיעו, יתרמו וינסו לשנות. בשמחה.

מנכ"ל האגודה, יוסי בר מוחא, אדם חכם. הוא כבר חזה את ניסיון ההשתלטות שלנו לפני יותר משלוש שנים. בר מוחא כל כך חכם, שהוא אפילו ידע את זה לפני שאנחנו ידענו. אחרי כנס הייסוד של החטיבה הצעירה סיפרו לי חברים באגודה, שבר מוחא טוען כי כרתנו ברית עם עורך מעריב דאז, דורון גלעזר, כדי להפוך את בית סוקולוב למעוז של השמאל הקיצוני. באמת, באלו המילים. בהמשך מטרת ההשתלטות היתה הקמת פאב, ולבסוף סופר על קנוניה מתוחכמת עם המפיק של כנס אילת הראשון, שנמצא בסכסוך משפטי עם האגודה. ואנחנו בכלל לא ידענו שאנחנו כאלה.

הפסל פיגמליון. חזה את ההשתלטות על האגודה כבר במאה ה-5 לפני הספירה

וכך, באופן אירוני למדי, פיגמליון המשופם מרחוב קפלן הפיח חיים בחזיונות השווא שלו. הוא לקח שותפים לדרך, עיתונאים צעירים שהגיעו לעזור לו, לעבוד בשבילו, לקדם את האגודה, והפך אותנו לאויבים – תחילה בדמיון ואחר כך במציאות (בתהליך מדורג וארוך, שעוד נרחיב עליו רבות). כל פאנל שיזמנו הפך לניסיון לפגוע בכנס אילת, כל עיתונאי שצירפנו תואר כמפקד ארגזים, כל יוזמה נתקלה בחשדנות. נבלמנו בכל חזית. כך לא יכולנו להשתלב, להשפיע, לתרום או לשנות – נותרה לנו רק אופציה אחת: להשתלט.

אבל לפני שאנחנו משתלטים, ואנחנו אכן נשתלט, חשוב להבהיר למי אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שאנחנו צריכים להשתלט על האגודה. לא מדובר ביואב ובי, וגם לא בגרעין הקשה והאכפתי שנוצר סביבנו וזכה מבר מוחא לכינוי הגנאי "הצעירים". לא, זה ממש לא עניין של גיל ומעולם לא היה (גם כשהקמנו את החטיבה הצעירה, לא עשינו זאת כאקט של התבדלות אלא כדי להכניס לאגודה את אלו שנפקדים ממנה). ה"אנחנו" הזה מדבר על כל העיתונאים שלא מוכנים להסתפק בכנס ראוותני ומנותק כחזות הכל. ה"אנחנו" הזה מדבר על כל העיתונאים שרוצים להיאבק על מעמדם ותנאי העסקתם. ה"אנחנו" הזה מדבר על כל העיתונאים שרואים באגודה פלטפורמה לשינוי משמעותי בעולם התקשורת – ותיקים או צעירים, שמנים או רזים, מהפרינט או מהטלוויזיה או מהרדיו או מהאינטרנט. "אנחנו" צריכים להשתלט על האגודה.

האגודה היא שלנו ואנחנו צריכים להפסיק לשבת על הגדר ולהתחיל להראות התנגדות. קודם בכך שנבין שלעיתונאי ישראל מגיע יותר ונגיד "די, נמאס לנו". ואז, כשכל מי שחבר באגודה יפסיק להיות רוב דומם וכל מי שבחוץ יצטרף, יבוא השינוי. אנחנו לא צריכים להתרוצץ בכנסת, לנסח חוקים או לעתור לבג"צ – לטוב ולרע האגודה אינה רשות השידור – אלא לבוא לאסיפה ולהרים את היד. זה הכל. המדריך למהפכה, גרסת בית סוקולוב.

ולפני שהולכים, חמש הערות לסיום:

1. איך מצטרפים לאגודת העיתונאים? צריך להוריד טופס מאתר האגודה, למלא אותו (כולל שני ממליצים) ולהעביר למזכירות בבית סוקולוב. אחרי שוועדת החברים מאשרת את המועמד, עליו לשלם דמי חבר והוא בפנים.
2. "למה לשלם 480 שקל לשנה לגוף שלא נותן כלום חוץ מחניה וייעוץ משפטי?", שאל כל מי שניסיתי לצרף לאגודה בשנתיים האחרונות. לערכיים שבהם הטפתי שעם גישה צרכנית שכזאת לא נגיע רחוק ושצריך להצטרף כדי להשפיע ולא לשבת לקטר מבחוץ. לתכליתיים שבהם הסברתי שהם משלמים עבור הזכות להדיח את בר מוחא. חלקם הסכימו שזו עסקה משתלמת.
3. כבר כמה אנשים שאלו אותי מה אעשה כשאחליף את בר מוחא? לכולם עניתי שלא אעשה כלום, כי אין לי שום יומרה להיות מנכ"ל האגודה (לפחות לא בעשרים השנים הקרובות). באמת. אבל ללא ספק צריך למצוא עיתונאי בעל שיעור קומה ויכולות ניהוליות שייקח על עצמו את התפקיד. כבר יש כמה מועמדים ששוקלים את זה. מי שייבחר יזכה לכל העזרה בעולם ממני ומחברים אחרים.
4. מיד אחרי ההקרנה אמרו לי אנשים שאחד הדברים שהם למדו מהסרט הוא שמאבק יצליח אם הוא יהיה כיף. זה נכון, אבל לא מספיק. לפעמים צריך לדעת לנבור בתקנונים, לקרוא תקציבים ולכתת רגליים. וצריך גם הרבה סבלנות. הרבה.
5. ועד שנצליח להשתלט, נמשיך לארגן פעילויות מבחוץ. בואו.

מיקרופון למכירה

יאיר:

גילוי נאות: אני חושב שארגון אג'נדה עושה עבודה חשובה ביותר בחיזוק קולם של אלו שלרוב לא נשמעים, וגם מעריך מאוד את העומדת בראשו, העיתונאית ענת סרגוסטי. אולי בגלל זה התגובה המיידית שלי למאמרה של העיתונאית אמילי עמרוסי בנוגע לכנס אילת לעיתונות היתה צקצוק. במאמר, שהתפרסם בשבוע שעבר בעמודי הדעות של ישראל היום, טענה עמרוסי כי אג'נדה הוא ארגון "שמאל קיצוני" וכי בכך שאגודת העיתונאים נתנה לנציגי אג'נדה במה נרחבת בפאנלים בתמורה לחסויות היא איפשרה להם לקנות "במאות אלפי שקלים את העיתונאים שהשתתפו בכנס".

עמרוסי לקתה אמנם בתסביך הרדיפה השכיח של חלק מהמתנחלים, שלפיו כל מי שהוא לא בני בגין הוא שמאל קיצוני – אך בטענה המרכזית של המאמר היא דווקא צודקת: אג'נדה קנתה את מקומה בכנס, ויותר משהיא קנתה אותו, אגודת העיתונאים מכרה לה אותו.

את מנכ"ל האגודה יוסי בר מוחא – האיש שטען בפני הנהלת האגודה שמכון ון ליר הוא "פוסט ציוני" כשניסה לסכל קורס בכלכלה לעיתונאים שיזמנו בבית סוקולוב – קשה להאשים בשמאלנות יתר. ההיגיון שלו פשוט: הוא רוצה שכנס אילת יהיה כמה שיותר יוקרתי, וכדי שהכנס יהיה כמה שיותר יוקרתי צריך להביא הרבה חסויות והרבה כסף. וכשארגון נותן חסות ושופך מאות אלפי שקלים על אירוע, הוא רוצה נגישות למיקרופון. כך נוצרת המשוואה הפשוטה: מי שמשלם – מדבר. אג'נדה משלמים – אז הם מדברים. וזה לא שענת סרגוסטי לא ראויה לשאת דברים בערב הפתיחה של כנס אילת – היא ראויה לא פחות מכל אחד מהדוברים האחרים בכנס – אבל גם אין לי שום ספק שאלמלא החסות, היא לא היתה זוכה לקבל מיוסי בר מוחא את הכבוד שלרוב שמור לאנשים חשובים ומכובדים כמו ראש הממשלה או כמו יוסי בר מוחא.

כולם עושים את זה, אמרו לי כמה אנשים השבוע והביאו כדוגמה את כנס הרצליה, שבו משרדי ממשלה משלמים 150 אלף שקל כדי לקבל פאנל של שעה וחצי (חיים ריבלין עשה על זה כתבה חשובה בחדשות 2). אחרים הגדירו את זה כ"מס", והסבירו שגם בכלי התקשורת עושים דברים דומים. אבל בסופו של דבר זאת גם שאלה של מינון.

אני נזכר בפאנל מכנס אילת הקודם, שעסק ביחסי עיתונאי-דובר. על הבמה ישבו שני עיתונאים – גולן יוכפז וספי עובדיה (שניהם מגלי צה"ל) – וארבעה דוברים, עם מכנה משותף אחד: יגאל גלאי (דובר הכנס), אתי אשד (מראשי חטיבת הדוברים באגודה), עידו הדרי (דובר מכבי שירותי בריאות, אחת המממנים של הכנס) וד"ר אמיר רוזנבליט (דובר אוניברסיטת בן גוריון, שגם היא הכניסה את היד לכיס). חשוב לי להדגיש: אף אחד מהם אינו אדם רע או טיפש. ההפך. כולם אנשים רהוטים שיש להם מה להגיד בנושא, ובכל זאת ברור שהקריטריון המרכזי שהכניס אותם לפאנל הוא לא הכישורים אלא הקישורים (או הכסף). האם לא היה שום דובר שאינו קשור לכנס ארגונית או חסותית, ובכל זאת מספיק ראוי כדי להשתתף בפאנל?

הבריכה של הרודס. חפשו איש משופם על המקפצה

זה עוד נסבל כשמדובר באדם אחד, אבל בכל מה שקשור לכנס השנתי של האגודה מדובר בשיטה. לכו לברר עם ראש עיריית אילת כמה כסף (או שווה כסף) הוא שם כדי לנאום השנה שלוש פעמים (אחת מהן באירוע הפתיחה), ולקבל פאנל מיוחד על תיירות (שלפחות את הכותרת שלו משכתבים משנה לשנה). לכו לבדוק עם החוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה (עוד גילוי נאות: אני לומד שם עכשיו לתואר שני) איזו במה הם קיבלו כשהמוסד האקדמי שלהם שם סכום של שש ספרות על כנס אילת הראשון והשני, ומה היחס שקיבלו מרגע שהכסף הפסיק לזרום. הכבוד עבר לעמיתיהם מאוניברסיטת בן גוריון, השותפה החדשה למימון הכנס.

אולי אני נאיבי מדי, אבל כך לא צריך להיראות אירוע שעיתונאים מארגנים. מה קרה לאתוס העיתונאי ולעקרונות האתיים שלפיהם אנחנו אמורים לעצב את הדיון הציבורי? לאן נעלמה התמימות המבורכת שלפיה אנו, כעיתונאים, מחויבים להעניק במה לאנשים על סמך חשיבות דבריהם ולא על פי שלל אינטרסים זרים? האם זה כבר לא מפריע לאף אחד?

אם זה אמור להפריע לנו כשהגישה האנטי-עיתונאית הזאת מגיחה מדי יום בתוך כלי התקשורת, הרי שכשמדובר בכנס המרכזי של אגודת העיתונאים זה צורם עוד יותר. במקום שהאגודה תהווה דוגמה ומופת לעוסקים במקצוע, היא בעיקר מציבה סטנדרטים חדשים לשחיקה של האתוס העיתונאי. והיא כבר לא רק משתינה בתוך הבריכה של מלון הפאר הרודס באילת, אלא עושה את זה מהמקפצה – ועל הראש של כולנו.

הטור פורסם גם באתר התקשורת אייס – היכנסו וטקבקו

תזכורת: אתם מוזמנים (מחר ב-11:30) להקרנת הסרט "המדריך למהפכה" ושיחה עם הבמאי דורון צברי על היכולת לשנות את עולם התקשורת

הבהרה: רוצים לקבל עדכון כל פעם שאנחנו כותבים? מוזמנים לעשות מנוי לבלוג בצד שמאל למעלה

הפניה: הנה קישורים לכתבות שכתבו עלינו באייס ובעין השביעית

פוסט פתיחה

נו, אז איך היה בכנס אילת? נהניתם? שתיתם דרינק עם שר התקשורת? התחככתם במוטי שקלאר? באבי וייס? באבי ניר? באבי בניהו? משום מה יש לנו תחושה חזקה שרובם המוחלט של העיתונאים שהגיעו לכאן וקוראים את הפוסט הזה, בכלל לא ביקרו השנה ב"אירוע המרכזי של עולם העיתונות" – הכנס השנתי שמארגנת אגודת העיתונאים של תל אביב. גם אנחנו, שהופענו לכל הכנסים הראשונים, הפסקנו לבוא. טוב, כמה פעמים אפשר להיות בפאנל "מיהו עיתונאי", ו"טוקבקים – חופש הביטוי או חופש השיסוי"? האמת היא שכנס אילת לעיתונות, פרויקט הדגל של אגודת העיתונאים בתל אביב ולמעשה הדבר היחיד שהיא עושה, מצליח מדי שנה להיות פחות ופחות רלוונטי. פחות רלוונטי לעולם העיתונות בכלל, ופחות רלוונטי לנו: לכתבים, לעורכים, למפיקים, לתחקירנים, לאנשים שמדי שנה עובדים קשה יותר ויותר ומשתכרים פחות ופחות.

אבל הכנס הוא לא הבעיה, אלא רק סימפטום שלה. כשאגודת העיתונאים כבר מזמן לא רלוונטית ולא דואגת לעיתונאים, אין שום דרך בעולם שהכנס שהיא מארגנת ייראה אחרת: כמו בכל שנה אבי בניהו יככב בערב השירה בציבור, ואנחנו נמשיך לטחון בדסק, לקושש כתבות כפרילנסרים או לרוץ אחרי תמונות רפרודוקציה של אחד מקורבנות הטרגדיה התורנית.

זאת הפעם השנייה שאנחנו כותבים בלוג. לחץ חברתי, הבלוג הראשון שלנו, נולד מתוך רצון עז לשנות. חשבנו אז שהנושאים החברתיים אינם מקבלים את הבמה הראויה בתקשורת הישראלית והחלטנו לייצר אלטרנטיבה. כמו לחץ חברתי, גם הבלוג הזה נולד מתוך רצון עז לשנות. היעד הפעם הוא מעמד העיתונאי.

מבחינה זו הבלוג הוא המשך של תהליך, שהחל בהקמת הוועד בעיתון "הארץ" והתרחב עם ייסוד החטיבה הצעירה באגודת העיתונאים בתל אביב, כניסיון לאגד מחדש כמה שיותר מהעוסקים במקצוע. עשינו זאת מתוך אמונה שאיגוד מקצועי חזק לעיתונאים הוא אחד התנאים המרכזיים לעיתונאות חזקה. בה בעת הבלוג הזה גם מסמן סוף שלתקופה, והתחלה של אחת חדשה. אם צריך לתמצת את השינוי במשפט אחד: נגמרה לנו הסבלנות.

כבר יותר משלוש שנים חלפו מאז דרכנו לראשונה בבית סוקולוב, אבל התחושות מאז עדיין חדות. מביך ככל שזה יישמע (ואולי זה צריך להביך יותר את קברניטי האגודה בשנים האחרונות מאשר אותנו), תמיד חשבנו שצריך להיות גוף שיאגד את העיתונאים וידאג לזכויותיהם ולמעמדם המקצועי, אבל כעיתונאים צעירים לא ידענו שכבר קיים גוף כזה ושאלו בדיוק מטרותיו. ההצטרפות לאגודה עם ועד הארץ ריגשה אותנו. האמנו, ואנחנו מאמינים כך גם כיום, שברחוב קפלן 4 עוברת דרך המלך לשיפור מעמד העיתונאי הישראלי.

עם הזמן גילינו שבאגודת העיתונאים של תל אביב המטרות הנשגבות נשארות בעיקר בתקנון. בפועל, האגודה כבר הרבה מאוד שנים לא היתה רלוונטית – ועדיין אינה – לתהליכים העוצמתיים והדרמטיים המתרחשים בתחום. רוב חברי האגודה הינם גמלאים ועיתונאי השידור הציבורי, וכבודם במקומם מונח. אבל את העיתונאי הישראלי השכיח – כבן 27 שעובד ב-Ynet או במעריב או בחדשות 2, וכנראה תוך כמה שנים ימצא את עצמו במקצוע מתגמל יותר (דובר, למשל) – לא תראו שם. החלטנו לשנות את זה.

350 העיתונאים הצעירים שהגיעו ביום שישי בבוקר לפני כשנתיים לכנס הייסוד של החטיבה הצעירה בבית סוקולוב, הוכיחו לנו שלא היינו לבד. חלקם הגדול גם מילא את טופס ההצטרפות לאגודה, והיתה אווירה שיחד יהיה לנו את הכוח לשנות את המציאות סביבנו. בניגוד למצופה קיבלנו גם רוח גבית מהדרגים הבכירים במערכות עצמן. חלקם אף עשו זאת בפומבי. את ההתנגדות האמיתית הרגשנו דווקא מבפנים, מכיוון לשכת מנכ"ל האגודה יוסי בר מוחא.

יוסי בר מוחא. האגודה זה הוא

בר מוחא, לזכותו ייאמר, סייע רבות להקמת החטיבה הצעירה. "אעזור בכל מה שצריך כדי להביא את הצעירים לאגודה", הבטיח לנו – וגם קיים. לא פעם מצאנו את עצמנו כסנגורים  שלו מול עיתונאים – ותיקים וצעירים – שאמרו לנו שכל עוד בר מוחא מנכ"ל האגודה, הם לא ידרכו בבית סוקולוב. "הוא אולי קצת וולגרי לפעמים ויש לו סגנון אחר משל העיתונאי הממוצע", אמרנו להם, "אבל בסופו של דבר כוונותיו טובות". לאחר יותר משלוש שנים רוויות בשעות בר מוחא, אנחנו כבר לא ממש משוכנעים בכך. או אם לנסח זאת בצורה מדויקת יותר: אנחנו די משוכנעים שלא.

כנס הייסוד של החטיבה הצעירה היווה את קו פרשת המים – משם ואילך, היחס שקיבלנו ממנכ"ל האגודה רק הלך והידרדר. על ההידרדרות הזאת עוד נפרט רבות בתקופה הקרובה, אבל התוצאה המרכזית שלה היתה שבמקום לנצל את האנרגיות שהבאנו לאגודת העיתונאים, כמעט כל יוזמה שלנו נבלמה. במקום שהאגודה תהפוך למקום שנלחם למען העיתונאים, היא הפכה לגוף שמפיק את כנס אילת ומשפץ את בית סוקולוב. בלי השתלמויות מקצועית, בלי הקמת ועדים בכלי תקשורת, בלי אירועים חברתיים, ובלי אף מעשה אמיתי להגנה על העיתונאים.

להמשיך לקטר על האגודה, או לחלופין להתעלם ממנה, אפשר עד מחר. זה קל וזה נוח, ובעיקר לא דורש מאיתנו לעשות כלום. אך יש גם דרך אחרת: להיאבק. להפסיק לקבל כמובן מאליו את העובדה שאנשים כמו יוסי בר מוחא מייצגים אותנו ומשפיעים על ההווה והעתיד של עולם העיתונות. לא לשבת ולחכות כמו צרכנים ליום שבו האגודה תשתפר, אלא להצטרף אליה עכשיו ולשנות אותה מבפנים.

ועד שהיום שבו האגודה תחזור להיות רלוונטית יבוא, והוא יבוא, אנחנו כעיתונאים צריכים להתחיל לדאוג לעצמנו: לייצר לעצמנו השתלמויות מקצועיות, לבנות לעצמנו סיורים בשטח, לארגן לעצמנו מפגשים ואירועים, להפוך את עצמנו מחבורה של בודדים מוחלשים לציבור שפועל למען מטרה משותפת. כמובן שזה היה פשוט יותר אם היה לנו תקציב נרחב, נדל"ן יוקרתי במרכז תל אביב, משכורת של 30 אלף שקל בחודש, שתי מזכירות ואיש תחזוקה – אבל אין לנו. יש לנו את רוח הקרב, את צדקת הדרך ואנחנו מקווים שגם אתכם. זה לא מעט.

יואב ריבק ויאיר טרצ'יצקי

בתור התחלה: הנה פרטים על האירוע הראשון שלנו – הקרנת הסרט "המדריך למהפכה" + שיחה עם דורון צברי