פוסט על עצב וייאוש

יאיר: אתמול (בחמישי בערב) החליטה האסיפה הכללית של אגודת העיתונאים לא לאפשר לי להתמנות לתפקיד חבר הנהלה. מי שמיטיב להכיר אותי יודע שאני לא מרבה לכתוב על הרגשות שלי. מעדיף להתעסק בעובדות, נתונים, סעיפים בתקנונים. הפעם אני אחרוז ממנהגי, בעיקר כי זה היה אחד הימים הזוועתיים שהיו לי בתקופה האחרונה, ואולי הכתיבה עליו היא סוג של תראפיה. מעבר לאכזבה על כך שנמנעה ממני האפשרות להשפיע כחבר הנהלה ומעבר ליחס המשפיל שקיבלתי, הדבר שהכי הכאיב לי הוא תחושת חוסר האונים שמלווה את מי שרודף אחר הצדק, אבל מגלה שהוא פשוט אינו נמצא. ואת אף אחד זה לא ממש מעניין. תחושה שמלווה אותנו בשנתיים האחרונות בכל הקשור למאבק על דמותה של אגודת העיתונאים, אך אתמול הגיעה לשיא.

הנה תמצות הסוגיה, למי שלא קרא את הפוסט מאתמול: אז אנחנו טענו שאני אמור להיכנס להנהלה במקום שמעון אלקבץ, שפרש ממנה לפני כמה חודשים, כי זה מה שקובע התקנון. הנהלת האגודה, ביוזמתו של המנכ"ל יוסי בר מוחא, כבר החליטה מבעוד מועד שהבא שייכנס יהיה נציג רדיו רדיוס, אמנון נדב. אנחנו עתרנו לבית הדין לערעורים של האגודה, בטענה שההנהלה אינה מוסמכת לקבוע כזאת קביעה. בית הדין דן בנושא והחליט לא החליט. "מכיוון שהאסיפה הכללית עומדת להתכנס בתוך 24 שעות, נראה לנו שראוי להציג בפניהם את הסוגיה", קבעו חברי בית הדין.

מראש חשבנו שהחלטת בית הדין היתה שגויה. הרי היה מדובר פה במתן פרשנות משפטית. אם שלושה חברי בית הדין, בראשות משפטן, התקשו לתת לה תשובה לאחר דיון של כמעט שעה וחצי, מה הסיכוי ששישים אנשים יצליחו להגיע לתוצאה טובה יותר בזמן הרבה יותר קצר? הנחנו שרוב האנשים לא ממש יבינו את הסוגיה לעומקה (לא כי הם טיפשים, אלא כי באמת מדובר בנושא מורכב שדורש להכיר את התקנון), ובסופו של דבר ההצבעה תהיה פרסונלית: אמנון נדב מול יאיר טרצ'יצקי.

לרגע היה נראה שיש איזושהי תקווה, כשחלק ניכר מהנוכחים התלוננו על זה שהם לא מבינים את כל ההתפלפלות התקנונית והציעו להחזיר את הסוגיה לבית הדין לערעורים, אבל בר מוחא הצליח לבלום את זה והתעקש שתתקבל החלטה באסיפה. חילקנו דף הסבר שהכנו מבעוד מועד, ניסינו לחדד שלא מדובר בעניין פרסונלי אלא בסוגיה תקנונית, הצענו פשרה שתכניס גם אותי וגם את נדב להנהלה ותעקוף את הוויכוח המשפטי, אבל כלום לא עזר. בר מוחא צעק כמו פרא אדם, בילבל את האסיפה עם כל מיני סעיפים לא קשורים מהתקנון והכפיש אותי ללא הפסקה עם שלל שקרים. המטרה שלו היתה אחת, והוא גם לא ממש הסתיר אותה: להשאיר אותי בחוץ. נתנו פייט רציני, אך הובסנו. את רוב הנוכחים באסיפה התקנון לא ממש עניין. הם ראו בזה מיני בחירות להנהלה והעדיפו את החבר של בר מוחא על פני האופוזיציונר הלא מגולח שראו לראשונה.

"למה הצבעת כפי שהצבעת?", שאלתי איש מבוגר שעמד לידי והתנגד לקו שהובלנו. הוא מיהר להסביר: "אני מכיר את אמנון נדב כבר הרבה שנים ואני בעדו". לאיש הזה, שלפי התרשמותי ייצג את אופן החשיבה של רבים מהנוכחים באסיפה, קוראים יגאל גלאי. גלאי, למי שלא מכיר, היה עיתונאי במשך 30 שנה, ובין היתר ייסד את פנאי פלוס. אני משתמש בלשון עבר, כי הוא עזב את התחום, וכבר לפני 5 שנים הצטרף אל משרד יחסי ציבור של אשתו, אבל הוא "עדיין חבר באגודה", כפי שהדגיש בפניי. כמובן שאין לי שום דבר אישי נגד גלאי, אלא נגד האגודה שמצפצפת על התקנון ומאפשרת לדוברים להיות חברים מן המניין. גלאי לא היה הדובר היחיד שראיתי באסיפה. האגודה מלאה בהם, ולא רק כ"ידידים" (ההמצאה של בר מוחא שאפשרה לו להכניס אותם לחטיבה נפרדת ולהגדיל את הכנסות האגודה) – אלא כחברים לכל דבר. חלקם גם נושאי תפקידים בכירים באגודה, אבל לא ניכנס לזה עכשיו. היום לא מתעסקים בתקנון, אלא רק מדברים רק על רגשות. בעיקר על ייאוש ועצב.

ויצאתי מאותה אסיפה עצוב, וזאת לא מטאפורה. הייתי עצוב שכך נראים עיתונאים בימינו (על אף שרובם המוחלט של הנוכחים לא באמת היו עיתונאים פעילים), ושכך נראה הגוף שאמור לייצג אותם. הייתי עצוב כי הבנתי שלפעמים לא מספיק להיות צודק, כי את רוב האנשים סביבי הצדק כלל לא מעניין. יצאתי עצוב כי הבנתי שכל הניסיון הזה להחיות את אגודת העיתונאים ולהפוך אותה לגוף רלוונטי פשוט גבה ממני יותר מדי מחירים בשנתיים האחרונות. ספגתי צעקות והשפלות והכפשות שקריות ומצוצות מהאצבע. בזבזתי זמן וכסף והרבה אנרגיות. הייתי אחראי לצירוף מאות עיתונאים צעירים (אבל לא רק) לאגודה הזאת, שרובם התייאשו אחרי שנה שבה שילמו דמי ולא קיבלו כלום – ועזבו.

למה עשיתי את זה? כי אני באמת מאמין שצריך לעשות משהו כדי לשפר את העיתונות ולחזק את העיתונאים, וכי האגודה נראיתה לי פלטפורמה מתאימה. אני עדיין חושב ככה, אבל אולי המחיר לא שווה את זה. אולי זה הזמן להרים ידיים וללכת. לתת לבר מוחא להתעסק ללא הפרעה בשיפוצים ובכנס אילת, ולעשות לביתי. או להקים ארגון חדש. או לא יודע מה. אבל כרגע אני סתם עצוב, ומוטב לקבל החלטות חשובות כשלא עצובים. אז כשיהיו החלטות נעדכן. בינתיים אתם מוזמנים לחוות את דעתכם.

נ.ב 1: אתם יכולים לקרוא מה כתבו על זה באייס http://ice.co.il/article/view/278963

נ.ב 2: אם עשרה מבין העיתונאים שקוראים את הפוסט הזה היו חברים באגודה ומגיעים לאסיפה הכללית, דברים היו נראים ממש אחרת. כן כן, זה הרבה פחות קשה משזה נשמע.