בעיית הריכוזיות, גרסת אגודת העיתונאים

יאיר: אחד הנושאים החמים ביותר בסיקור הכלכלה הישראלית הוא הריכוזיות במשק. לפני כשבועיים, למשל, בישר לנו מתן חודורוב במהדורה המרכזית של חדשות 10, שפורום בכירי המשק, חברה בע"מ שמייצגת חלק ניכר מבעלי הממון בישראל, הוציא דו"ח שטוען: "אין ריכוזיות בישראל, תפסיקו עם ההגבלות". הביטוי לעג לרש מעולם לא היה מוחשי יותר, אבל אין צורך להיות מופתעים מעזות המצח של אותם טייקונים, כי אלה הם סדרי עולם: לכוח תמיד תהיה הנטייה להתרכז אצל מי שכבר יש לו הרבה כוח, שנותן לו את היכולת לעצב את חוקי המשחק. הרוב, נטול הכוח בדרך כלל, יצטרך להתאגד כדי שתהיה לו היכולת לשנות את חוקי המשחק בצורה שתיטיב עמו. בעלי הכוח לרוב יעמדו על הרגליים האחוריות כדי לשמור על מה שנתפס אצלם כזכותם הטבעית. די פשוט. זה קורה בכלכלה הישראלית, זה קורה במדינות טוטליטריות, זה קורה גם באגודת העיתונאים בתל אביב.

"לאן נעלמה הוועדה המקצועית?", שאלתי לפני כשבועיים בפוסט שזאת גם היתה כותרתו. סיפרתי שם כיצד הוועדה הכי חשובה לטעמי באגודת העיתונאים – שאמורה לדאוג לזכויות שלנו כעובדים ולקידומנו המקצועי – כלל לא התכנסה בשנתיים האחרונות. עכשיו הגיע הזמן לדבר גם על שאר הוועדות באגודה. הפתעה: גם הן כלל לא מכונסות. מקריות? לדעתי לא.

בואו נתחיל מההתחלה. אגודת העיתונאים היא עמותה, ומלבד ההנהלה יש בה מספר ועדות. הרעיון הוא לשתף כמה שיותר חברים בהליך עיצוב האגודה ובהתנהלותה היומיומית. שיתוף החברים בוועדות תורם לפיזור עומס העשייה ולהגדלת התפוקה, אבל גם יוצר אצלם תחושת שייכות, שמהווה מרכיב הכרחי בכל ארגון חפץ חיים. קל וחומר כשמדובר בארגון עובדים. קל וחומר בריבוע כשמדובר בארגון עובדים כמו אגודת העיתונאים, שכמעט לא מציע לחבריו כלום.

בשל כך, אחד הדברים הראשונים שעשיתי כשהצטרפתי לאגודה ביחד עם עוד חברים מהארץ היה להתנדב לוועדות. המנכ"ל יוסי בר מוחא סירב בתואנה שצריך לחכות לבחירות. הטיעון היה סביר בהחלט, אז חיכינו. כעבור כשנה, כשהוקמה החטיבה הצעירה, החלטנו להקים צוותי פעולה – גם כדי להוריד את העומס מאיתנו אבל גם כדי שאנשים ירגישו מעורבים, יהפכו לחלק מהאגודה. כנס הייסוד של החטיבה הצעירה עורר בקרב עיתונאים רבים מוטיבציה לעשות, וחלקם התנדבו לצוותים, שגם החלו להיפגש, אבל אז בר מוחא יצא נגד המהלך. הוא טען שזאת חתירה תחת מוסדות האגודה (שבדיעבד אני מניח שגם אז לא התכנסו). לא רצינו לייצר אנטגוניזם, אז פירקנו את הצוותים. החלטנו לחכות בסבלנות לבחירות, כדי לתעל את כל האנרגיה החיובית לוועדות של האגודה, והעברנו שמות של עיתונאים מתנדבים ליו"ר האגודה הטרי אבי פז. להפתעתנו, חלקם הגדול נותר מחוץ לרשימה שהוא ובר מוחא הכינו ואושררה כלשונה על ידי הנהלת האגודה.

אם רק ועדות האגודה היו מתפקדות כמו שצריך, בכלל לא הייתי מתאמץ להזכיר את הדרך הבעייתית שבה נבחרו החברים. אולם, כשמסיבות לא ענייניות משאירים מחוץ למעגל העשייה אנשים שנלהבים לתרום, לא צריך להתפלא שכלום לא קורה: הוועדות לא מתכנסות, באגודה נוצר ואקום. בר מוחא אוהב את הואקום הזה. הוא לא צריך חברי אגודה פעלתנים ויוזמים שיסתובבו לו בין הרגליים ויפריעו לו לשפץ את בית סוקולוב ולארגן כנסים ראוותניים.

"אל תאשימו אותי"

כשבאסיפה הכללית האחרונה של האגודה יואב ביקש העביר ביקורת על חוסר הפעילות של הוועדות, בר מוחא מיהר להתגונן: "אל תאשימו אותי", אמר, "אני הנחיתי את ראשי הוועדות לכנס אותן, אבל הם לא עושים את זה". הגישה הבר מוחאית הזאת אינה חדשה: כל דבר טוב שקורה באגודה זה בזכותו, וכל דבר רע באשמת אחרים (במקרה הזה מדובר באחרים שהוא קידם את בחירתם לראשי ועדות).

הטיעון השני שלו היה מגוחך יותר: לפי התקנון רק לוועדות שמורכבות על טהרת חברי הנהלה יש סמכות לקבל החלטות ללא צורך באשרור של ההנהלה, אמר, ומאחר שזה לא המצב כרגע אין טעם לכנס את הוועדות. לפי ההיגיון הבר מוחאי אין צורך שוועדת הכנסת ידונו בחוקים, מאחר שגם ככה יש צורך לאשר אותם במליאה. כמי שהיה חבר הנהלה במשך כשנה גם ראיתי לאיפה ההיגיון המטופש הזה הוביל. ההנהלה, שמתכנסת פעם בחודש במקרה הטוב, צריכה לכלות את רוב הישיבה על עיסוק בזוטות, כמו באיזה שיש ירצפו את הקומה העליונה של בית סוקולוב או איזו הנחה החברה הסלולרית תיתן לחברי אגודה. בתיאוריה אלו דברים שהיו אמורים להיות נידונים לעומק בוועדות, ולאחר דיון קצר בהנהלה להיות מאושרים.

קחו למשל את ועדת בית סוקולוב, בראשות משה טימור. אם יש דבר שקרה באגודה בשנתיים האחרונות זה שיפוצים, ובכל זאת הוועדה שאחראית על הנושא כלל לא התכנסה. בעצם היא התכנסה פעם אחת, לאחר שמחינו על כך ששיפוצים בעלות של 650 אלף שקל הובאו להצבעה בהנהלה מבלי שוועדת בית סוקולוב תדון בכך קודם. אז כינסו את הוועדה בהתרעה של יום ורוב החברים לא הגיעו, מאחר שהמועד נקבע לאמצע יום עבודה. יואב דווקא היה שם ושמע את בר מוחא מסביר שלדיונים בוועדה אין יותר מדי משמעות, והיא כונסה מתוך כבוד ליושב הראש שלה. כבוד.

אבל לפעמים חייבים ועדות, כדי שכל מיני חצופים כמוני לא יטענו שהיו"ר והמנכ"ל מחליטים החלטות חשובות לבד. באותה אסיפה כללית גילינו לראשונה את השיטה של בר מוחא להתמודד עם זה: להקים ועדות חדשות. יואב יכול לשאול שאלות קשות בוועדת בית סוקולוב? מקימים ועדת תקציבים מיוחדת שבה מקיימים את הדיונים על השיפוצים. יש יותר מדי גורמים אופוזיציוניים בוועדה המקצועית? אז מקימים לכל כנס ועדת תוכן מיוחדת. פשוט וקל. את הוועדות הרשמיות, שנבחרו על ידי ההנהלה, מחסלים.

רבותיי, ההיסטוריה חוזרת

זאת לא הפעם הראשונה שמוסדות דמוקרטיים לא ממש מתכנסים (זה היה הניסוח הכי מאופק שמצאתי) בגופים שבאחריות בר מוחא. דוגמה טובה לכך ניתן לראות באיגוד הארצי של עיתונאי ישראל, שבו בר מוחא מכהן כממלא מקום היו"ר, מאז שאריה שקד עזב את התפקיד לטובת ניהול קול ישראל. קצת על ההתרחשויות סביב האיגוד אפשר לקרוא בכתבה שפורסמה באתר העין השביעית לפני כשנה וחצי:

"האיגוד הארצי הוא כרגע חותמת ריקה מתוכן, הנשלפת לפי הצורך", אומר חיים שיבי, חבר אגודת העיתונאים הירושלמית. "אין מוסדות, אין ועדות, אין בקרה, אין שקיפות". לדבריו, מאז ומתמיד שרר מתח בין שתי האגודות באשר לשאלה מי יהיה יו"ר האיגוד הארצי, אך הוא אינו זוכר שאי-פעם הגיע המצב לכדי שיתוק דומה לזה של השנים האחרונות".

הטיעונים של בר מוחא דומים:

"האיגוד קיים לצורך חתימה על הסכמים, לא לצורך יצירת מנגנון שידרוש משאבים כספיים. כשנרצה להגיע להסכמות מול איגודים בחו"ל, שתי האגודות, בירושלים ובתל-אביב, יגיעו להסכמות. נעשה זאת ברוח טובה ונגיע ליופי של הסכמה. ללא כינוס האיגוד הארצי. אנחנו תמיד מסכימים על כל דבר. ואין שום ויכוחים".

ההיגיון מוכר: במקום מוסדות ושיתוף החברים, נסגור את הדברים בבית הקפה של בית סוקולוב. כמו הטייקונים הגדולים במשק, גם בר מוחא אוהב ריכוזיות. מבחינתו המעורבות שלנו, חברי האגודה, צריכה להסתכם בתשלום מס של 480 שקלים לשנה ובהגעה לכנס אילת. בשאר הזמן מוטב לנו לשתוק ולא להפריע לו לנהל. אמנם גישה לא דמוקרטית בעליל, אבל עוד הייתי יכול לבלוע המון רוק ולחיות איתה אם היא היתה מניבה תוצאות. בפועל, ועניין הוועדות זה רק חלק מהסיפור, מצב של האגודה בכי רע. בר מוחא מתגאה במאזנים חיוביים ובשיפוצים יוקרתיים, אבל עיתונאים אין.

וגם: עדיין לא מאוחר להצטרף לקבוצת הכדורגל של העיתונאים – "איך אתה משחק קטרגל, עיתונאי קטן שלי?"

על הקשר עיתונות-אקדמיה-בר מוחא

יאיר: ביום חמישי הצפנתי לחיפה כדי להשתתף בכנס האגודה הישראלית לתקשורת. נכנסתי לסדרת הרצאות מאוד מעניינת בנושא עיתונות ספורט, ולפאנל מאוד שטחי ולא רלוונטי בנושא פייסבוק, אבל בעיקר חשוב לי לכתוב איזו פסקה קטנה בנוגע למושב המליאה, שסיכם את היום הזה ועסק בקשר (או יותר נכון בחוסר הקשר) בין עיתונות לאקדמיה.

עמדתי בנושא הזה כבר ידועה, לפחות מהפוסט הקודם: חשוב שיותר עיתונאים ילמדו תקשורת (ובהקשר הזה חשוב לי להדגיש שאני מדבר על תקשורת כתחום אקדמי-תיאורטי, להבדיל מלימודי עיתונאות שמקנים כלים פרקטיים). זה יגרום למערכות להיות יותר ביקורתיות ומודעות לעצמן. כיום, המצב הוא שכלי תקשורת דווקא נרתעים לקחת את אותם אנשים ביקורתיים שהאקדמיה מצמיחה. דברים ברוח זו סיפר בפאנל אורי רוזן, סמנכ"ל חדשות 10 ולשעבר ראש אגף החדשות במעריב:

"כשהגעתי למעריב וניהלתי שיחות עם הבכירים הייתי צריך להסתיר את זה שיש לי תואר שני בתקשורת. הם עיוותו את הפנים ככשמעו את זה. מבחינתם כל הפרופסורים לתקשורת היו כמו אימאמים שמסיתים את הסטודנטים נגד העיתונאים. הם אמרו לי 'תיקח את אחד הפרופסורים שלך ותן לו לערוך יום אחד את העיתון, ואז נראה מה הוא יעשה'. גם יש בורות רבה בקרב עיתונאים בנוגע לתיאוריה: אם תיכנס לדסק חדשות מושגים כמו מסגור, למשל, הם לא מוכרים. אני לא בטוח עד כמה זה השתנה, מלבד פתיחת המכללות, שמיועדות יותר להכשיר עיתונאים. אני מרגיש שבעשייה היומיומית שלי הדברים שלמדתי באקדמיה משפיעים".

מעבר לאבחנות של רוזן, שעם כולן הסכמתי, נשאלת השאלה איך מחזקים את הקשר הזה. ראשית זה דורש התאמות מבחינת האקדמיה. אני חושב שנכונות יש. דוגמה טובה לכך היא תוכנית התואר השני לעיתונאים שעליה כתבתי בפוסט הקודם. צריך גם נכונות מהצד השני: עיתונאים צריכים לאפשר לחוקרים להיכנס למערכות ולבחון מבפנים את תהליכי העבודה ובמקביל גם להיות קשובים לביקורת. כמו כן, חשוב מאוד יהיו עיתונאים שישלבו בין עבודה בתקשורת לבין קריירה אקדמית בתחום, ובכך יהוו את חוד החנית של האינטראקציה בין המוסדות.

ואיך אפשר גם בלי עקיצה לכיוון מנכ"ל אגודת העיתונאים, יוסי בר מוחא, שהגיע כדי לספר על שיתוף אנשי אקדמיה בכנס אילת. באמצע הפאנל בר מוחא ביקש לדבר מהקהל ולספר כיצד האגודה בהובלתו מנסה לחזק את הקשר בין העיתונאים לאקדמיה – ראשית בכנס אילת, ועכשיו גם בכנס לעיתונאות צעירה בחיפה ובכנס לתקשורת וחברה במכללת כנרת. האמת שבר מוחא באמת שם דגש על הקשר עם האקדמיה, אבל הבעיה היא דווקא בקשר שלו עם העיתונאים. כמו שלכנס אילת בקושי באים עיתונאים (ולעניין זה אני לא מחשיב את הטאלנטים שמשתתפים בפאנלים, או את אנשי רשות השידור שמקבלים על זה גמול השתלמות, או את הגמלאים. את כל כתבי התחומים, עורכי הדסקים, התחקירנים, אנשי המקומונים וכו', שמרכיבים כיום את רוב עולם העיתונות, לא תראו שם), כך גם היה בשנה הראשונה של כנס חיפה (הבנתי שהיו שם כמה עשרות משתתפים בלבד, רובם סטודנטים חיפאיים) ולדאבוני כך גם צפוי להיות בכנס המבטיח במכללת כנרת. חבל.

ואגב עקיצה לעבר בר מוחא, הנה עוד קצת ביקורת. בשבועות האחרונים שמעתי שמספר כתבי תקשורת הוזמנו על ידי אגודת העיתונאים להיות חלק מוועדה מייעצת לכנס העיתונאות בצעירה בחיפה. קודם כל זה טוב שבר מוחא התחיל להבין שהוא צריך עצות, אבל זהות המייעצים בעייתית. ראשית, זה מריח מניסיון לחיבוק דוב: מכל אלפי העיתונאים בישראל למה דווקא להזמין את העיתונאים הבודדים שאמורים לסקר את הכנס הזה? האין זה טשטוש של הגבול בין המסקר למסוקר? כיצד עיתונאי תקשורת יכול למתוח ביקורת על כנס שהוא היה בין מתכנניו?

שנית, וזה כבר מתקשר לפוסט "לאן נעלמה הוועדה המקצועית?": לאן נעלמה הוועדה המקצועית? זאת בדיוק הוועדה שתפקידה לייעץ בנוגע לכזה כנס. האם יו"ר הוועדה רותם אברוצקי לא מספיק ראוי בעיני בר מוחא? או גל גבאי? או רועי כ"ץ, ראש מערכת החדשות היוצא של וואלה? או כתבת הארץ תהל פרוש? או אני? מדובר בעקיפה בוטה של מוסדות האגודה. זה נשמע ביורוקרטיה יבשה, אבל כך בדיוק מתעצבים דברים, ובכל הנוגע לכנס העיתונות הצעירה לא מדובר במקריות.

"ראיתי כנס של האגודה על עיתונות צעירה והייתי בטוח שאתה ארגנת אותו", אמר לי חבר שראה את תוכניית הכנס הקודם, "הופתעתי לראות שאתה בכלל לא אחד הדוברים". אני לא ממש הופתעתי. מלכתחילה הכנס הזה נועד לנגח את החטיבה הצעירה באגודה, שבעל כורחה הפכה להיות האופוזיציה לבר מוחא ולכל מה שהוא מייצג. או כמו שניסח זאת בר מוחא בכנס אילת לפני שנה וחצי: "אין כזה דבר חטיבה צעירה". ולכן גם לא היה שם שום אזכור להתארגנות שהביאה לאגודה כ-300 טפסי הצטרפות של עיתונאים צעירים (שבר מוחא כינה "מפקד ארגזים"), ובטח שלא תינתן שם במה למי שהוביל את ההתארגנות. ואני אומר את זה רק כדי להעיד על רוח הדברים, ולא כי באמת היתה זאת משאת נפשי לוותר על יום עבודה ולנסוע לחיפה כדי לדבר מול 30 סטודנטים ועשרה גמלאים. לא חסרות לי הזדמנויות טובות לכך מאחר שבאופן תדיר מזמינים אותי לדבר על הנושא גם בתקשורת וגם בכל מיני פורומים (ואני תמיד עושה את זה בהתנדבות). רק באגודת העיתונאים בתל אביב אני לא קיים. ניחא.

אגב, הכנס הזה לא היה רק הזדמנות לנגח אותי ואת החטיבה הצעירה, אלא גם להכניס קטנה לאוניברסיטת חיפה, שהפסיקה לתת חסות לכנס אילת. האם הגיוני לעשות כזה כנס בחיפה מבלי לערב את החוג לתקשורת המקומי? לדעתי לא. כך גם חשב ראש החוג, ד"ר עוזי אלידע, ששלח מכתב חריף לעיריית חיפה, ובו העביר ביקורת על האופן שבו הכנס תוכנן:

"זוהי תוכנית רעה הן מהצד העיתונאי, ובעיקר מן הצד האקדמי. תוכנית חובבנית, חסרת כל שיעור קומה אקדמי, להוציא את איש החוג לתקשורת פרופסור וימן, ואין בתוכנית הכנס אף לא איש אקדמיה מוכר אחד העוסק במחקר תקשורתי. זוהי בושה וחרפה ותעודת עניות לעיריית חיפה. רצון העירייה לארגן כנס ארצי חשוב באמצעות פורום אקדמי חלש כל כך, יגרום גם הפעם לכישלון מהדהד".

בתגובה שנתנה עיריית חיפה לכתבת המקומון של מעריב היא מיהרה להעביר את האחריות על הנושא לאגודת העיתונאים בתל אביב, וטענה כי בר מוחא (שמכונה בטעות בכתבה כיו"ר האגודה) "עומד מאחורי קיום הכנס והוא פנה לנשיא האוניברסיטה, פרופסור אהרון בן זאב, והוא זה שדחה את ההצעה להשתתף בכנס". תגובת האוניברסיטה שופכת קצת אור על סירובה המפתיע:

"האוניברסיטה שמחה לתרום לכנס חיפה לעיתונות צעירה, ולשלב את חוקרי התקשורת שלה בפאנלים השונים, אולם מארגני הכנס התנו את שילובם של חוקרי האוניברסיטה בכך שתשלם עבור זאת. האוניברסיטה אינה גוף עסקי שנותן חסויות לאירועים, אבל תשמח גם בעתיד לתרום מניסיונה המחקרי והמוניטין הרב שלה לציבור הרחב, וזאת בתנאי שלא יידרש תשלום עבור ההשתתפות של החוקרים העושים זאת כשירות לקהילה".

וכל המוסיף גורע. שיהיה שבוע טוב.

לאן נעלמה הוועדה המקצועית?

יאיר: חברה עיתונאית הסבה את תשומת לבי לשני אירועים שארגנה באחרונה אגודת העיתונאים: סיור ליהודה ושומרון וסדרת מפגשים עם אנשי אקדמיה. "זה קצת פאתטי שבמשך שנים הם לא עושים שם כלום", אמרה לי, "ובדיוק אחרי שאתם מארגנים סיור למגזר הערבי וסדרת מפגשים בנושאי כלכלה, אז פתאום הם נזכרים לעשות שני אירועים מאוד דומים".

אולי אותה חברה צודקת, ואכן יש בזה משהו פתטי, אבל אותי זה בעיקר משמח. אולי סוף סוף מישהו שם בבית סוקולוב הבין שאגודת עיתונאים זה לא רק שיפוצים וכנסים באילת. כמובן שהדרך עד שאגודת העיתונאים תהיה רלוונטית היא עוד ארוכה – וזה לא יקרה עד שלא יתחילו להתעסק בזכויות שלנו כעובדים – אבל באופן כללי אני משתדל להיות אופטימי.

אחרי שתי פסקאות של אופטימיות, הגיע הזמן גם לבקר. ראשית, משהו קטן על הביצוע: יש משהו קצת אירוני בכך שמנכ"ל האגודה יוסי בר מוחא בלם בכל כוחו את הסיורים שניסינו לארגן בחברה הישראלית, תוך שהוא טוען שמדובר באירועים פוליטיים, ולבסוף עושה סיור שהוא קומוניקט אחד גדול למועצה האזורית שומרון ולהתיישבות בשטחים. את ההזמנה שניסחה דוברת המועצה העבירו כמו שהיא לחברי האגודה – מבלי לנסות להכניס קולות אחרים וגם מבלי לתקן רווחים מיותרים. אבל זאת עוד הביקורת השולית בכל הסיפור.

כשהקמנו את החטיבה הצעירה וניסינו לקדם פעילויות, שחלקן לא התיישבו עם סדר היום של בר מוחא, הוא ידע להשתמש בטיעונים דמוקרטיים כדי לבלום אותן. "יש באגודה ועדה מקצועית", היה אומר בחיוך ערמומי, "והיא זאת שאחראית לארגן את הפעילויות הללו". הצעתי לבוא לישיבות הוועדה כדי להציג את הרעיונות, אבל הוא תמיד סירב. "רק חברי ועדה יכולים להשתתף בישיבות", הוא היה מסביר ומבטיח להעביר להם את ההצעות. כשמספר היוזמות שעברו את "האישור" הצטמצם כמעט לחלוטין, הבנו שהסידור הזה לא עובד, וכדי להשפיע באמת אנחנו חייבים להיות חברים בוועדות – בוועדה המקצועית, אבל גם באחרות.

רותם אברוצקי, יו"ר הוועדה המקצועית וכתב בערוץ 1, מראיין את יואב בכנס היסוד של החטיבה הצעירה ביולי 2008

באופן מפתיע, עכשיו, כשאני כבר חבר בוועדה המקצועית, שום דבר לא עובר דרכה. לא המפגשים, לא הסיורים, וגם לא האירועים האחרים המעטים שמקיימת האגודה (והאמת שאני אופתע אם אי פעם עבר דרכה משהו). וזה לא רק בוועדה המקצועית, אלא גם ביתר הוועדות. המשותף לכולן: הן פשוט לא מתכנסות.

הוועדה המקצועית, למשל, התכנסה לישיבה ראשונה סמוך לבחירות, שנערכו בינואר 2009 – לפני שנתיים שלמות. כל פניותיי לאחר מכן ליו"ר הוועדה, רותם אברוצקי, כדי שיכנס אותה מחדש – נותרו ללא מענה. לאחר שגם חברות אחרות בוועדה פנו אליו מספר פעמים, היא לבסוף כונסה. מאז חלפה כבר יותר משנה וחצי, ואין קול ואין עונה מכיוון אותה ועדה, שאמורה להיות החשובה ביותר באגודת העיתונאים ולדאוג לזכויות שלנו כעובדים ולשיפור מעמדנו המקצועי. וכשאין ועדה מקצועית, גם לא צריך להתפלא שכך נראית האגודה. עצוב.

המשך לסמינר הכלכלי?

שלום חברים

בחודשיים האחרונים קיימנו סדרת מפגשים לעיתונאים בנושאים כלכליים עם מומחים בתחום. קיבלנו פידבקים מאוד חיוביים מהמפגשים: עיתונאים רבים, משלל תפקידים וכלי תקשורת, ציינו כי הם קיבלו רקע נרחב בתחום שהיתה להם בו בקיאות נמוכה והם חשים שהם צברו כלים להבין טוב יותר את המציאות הכלכלית ולשקף אותה בצורה מקצועית יותר בעבודה היומיומית. השיא היה בפגישה האחרונה, שבה הגיע פרופ' איתן ששינסקי כדי לשוחח עמנו על תמלוגי הגז כשבמקביל הנושא נידון ועלה להצבעה בישיבה דרמטית של ועדת הכספים של הכנסת (הוא אף קטע את ההרצאה לכמה רגעים כדי לקבל את שיחת הטלפון שבישרה לו על כך שההחלטה עברה).

על אף שהמפגש עם ששינסקי היה אמור לנעול את הסדרה, קיבלנו לא מעט פניות מעיתונאים שהיו רוצים לראות לה המשך. בינינו לבין עצמנו החלטנו לשקול את הנושא, ואולי לקיים סדרה חדשה של מפגשים עם הגורמים הכלכליים הבכירים במשק: שר האוצר יובל שטייניץ, יו"ר ההסתדרות עופר עיני, יו"ר ועדת כספים משה גפני, אולי איזה טייקון וכו'. לפני שאנחנו מקדמים עוד מהלך כזה, שדורש לא מעט השקעה, רצינו לציין כמה דברים:

1. נשמח לשמוע מכם אילו נושאים מעניינים אתכם – עולם העבודה? כלכלת בריאות? מבט כללי על המשק? שוק ההון? משהו אחר?

2. המפגשים האחרונים התקיימו בבית העיר בימי רביעי בשעה שבע בערב. האם מדובר בזמן טוב? האם יש מועד אחר שעשוי להיות נוח יותר?

3. אנחנו לא יכולים להביא את שר האוצר, לדוגמה, ולהושיב אותו מול חדר חצי ריק (בפועל אנחנו יכולים, אבל זה בסופו של דבר מוציא רע מאוד דווקא את מי שעמל והשקיע את מיטב זמנו כדי לארגן את המפגש). כדי שהמפגשים יהיו מוצלחים אנחנו זקוקים שכל אחד מכם ירגיש שהם נוצרו למענו וייקח עליהם אחריות. מה זה אומר? שמי שמודיע שהוא בא אכן יבוא או לחלופין יודיע שהוא מבטל, וגם שתעשו מאמץ לפרסם את המפגשים בין חבריכם ולדאוג שאנשים יבואו. נשמח לקבל מתנדבים שיודיעו עכשיו שהם מוכנים להיות אחראי הפצה אצלם במערכת (זה דורש חצי שעת עבודה במצטבר בשבוע שלפני כל מפגש).

4. תשובות, הערות, ביקורות או סתם מילה טובה – אפשר לשלוח לכתובת המייל haitonaim@gmail.com

שיהיה שבוע נעים

מיקי פלד ויאיר טרצ'יצקי

הזמנה למפגש הרביעי בסמינר הכלכלי: פרופ' איתן ששינסקי על תמלוגי הגז

ביום רביעי, 23 במרץ, ניפגש בשבע בערב למפגש הרביעי (ונכון לעכשיו גם האחרון) בסמינר הכלכלי לעיתונאים. והפעם:

את פרופ' איתן ששינסקי, יו"ר הוועדה לבחינת מדיניות המיסוי של תגליות גז ונפט בישראל, כמעט שאין צורך להציג. בשנה האחרונה הוא הופקד על אחד הנושאים הכלכליים החמים ביותר, עם השלכות של מאות מיליארדי שקלים ותחת מכבש לחצים עצום של לוביסטים ובעלי עניין, שעדיין נמצא בעיצומו.

הסמינר הכלכלי מתקיים זו השנה השלישית, והפעם מחוץ לאגודת העיתונאים, שהערימה לא מעט קשיים בפעמים הקודמות. השנה אין בר מוחא שמתעקש לגבות כסף על הסמינר וגם יש פחות מגבלות לו"ז. המפגשים הם בחינם ומועברים על ידי מיטב המומחים בימי רביעי פעם בשבועיים בשבע בערב.

כל המפגשים נערכים בבית העיר, בניין העירייה הישן של תל אביב ששוחזר באופן מרשים. הכתובת: רחוב ביאליק 27 תל אביב.

הסבר הגעה בקישור: http://beithair.org/hours-directions/

על אף שההשתתפות היא בחינם, בגלל מספר מקומות מוגבל יש להירשם לכל מפגש בנפרד באמצעות שליחת מייל ל-haitonaim@gmail.com עם שמכם, תפקידכם, שם המערכת ומספר טלפון. המייל חשוב גם כדי שנוכל להודיע על שינויים או עדכונים.

לשאלות והערות:

יאיר טרצ'יצקי 0548104567 yairtar@gmail.com

מיקי פלד, 0524004002 mickeypeled@gmail.com

מרדכי גילת: "הצמידו לי חוקרים פרטיים כדי לחשוף את מקורותיי"

"חוקרים הקיפו לי את הבית". גילת בהרצאה

ביום שישי הגיעו כשישים עיתונאים לצפות בסרט "האדם המסוכן ביותר באמריקה" ולהאזין להרצאה מפי העיתונאי מרדכי גילת, כחלק מסדרת מפגשים שיזמנו בסינמטק תל אביב. הרעיון פשוט: סרט שקשור לעיתונות ואחריו הרצאה של עיתונאי בכיר. המטרה: להפגיש עיתונאים אחד עם השני ולהחזיר למקצוע את האתוס שכבר מזמן נשחק.

"האדם המסוכן ביותר באמריקה", סרט תיעודי שהיה מועמד לפרס האוסקר בקטגוריה זו בשנה שעברה, מספר את סיפור חייו של איש הפנטגון דניאל אלסברג – אלה שלפני החלטתו להדליף אלפי מסמכים שישנו את מהלך מלחמת וייטנאם וההיסטוריה כולה ואלה שאחריהם, שנמשכים גם היום בהתנגדות למעורבות אמריקאית במלחמות מחוץ לאדמתה. באחרונה אלסברג אף הביע תמיכה נחרצת בג'וליאן אסאנג' ובאתר וויקיליקס, כשאמר "חיכיתי 40 שנה להדלפה של מסמכים בסדר הגודל הזה".

בתום ההקרנה שיתף העיתונאי מרדכי גילת את הקהל בחוויותיו מהעבודה מול מדליפים, וציין כי הסרט חסר כל התייחסות לכך שאלסברג נשאר חשוף בצריח ללא כל הגנה שלה אמור לזכות מקור, וכמעט מצא עצמו בכלא לעשרות שנים. בשיחה סיפר גילת כי על המאמצים הרבים שנדרשו ממנו ככתב חוקר (בידיעות אחרונות ובישראל היום) שעשה כל שביכולתו להגן על מקורותיו. להלן כמה משפטים מהשיחה עם גילת:

בשלב מסוים הזמינו חוקרים פרטיים וביקשו מהם לעקוב ולשתול בחורות לשרים מהמפד"ל. הרעיון היה לגלות מי מדליף לי ולתחקירנית מלי קמפנר חומרים. במקביל ישבו על קווי טלפון שלי והייתי נתון למעקבים. הבית הפרטי שלי הוקף בחוקרים פרטיים, ליד מלי קמפנר שמו גננים חדשים. לנו היתה חובה שלא ייחשפו מקורות המידע שלי.

הבוקר היה מתחיל, למשל בפגישה בבני ברק עם מקור, כשמאחורי נוסעים אנשי אבטחה של ידיעות אחרונות. הייתי מקבל הנחיות מהם, יורד באמצע הדרך מהמונית כדי לבדוק אם עוקבים אחרי. הרבה אנשים טובים הביאו לי חומרים ולא יכולתי להרשות לעצמי שהם יחשפו. צריך לשמור על מקור בכל מחיר – אלא אם זה מקור שהטעה אותי בכוונה.

תיבת הדואר שלי בידיעות אחרונות נפרצה ופתחו לי מכתבים. בידיעות אחרונות ליד החדר שלנו עמד מנקה, שלא ממש נראה כמו מנקה, וניקה את המטר מחוץ לדלת במשך שעה. קבלן הניקיון הזה נשלח לבדיקת פוליגרף שעלו בה המון שקרים. ידיעות אחרונות סיימו את ההתקשרות איתו. הכל כדי למנוע שמקור ייפגע".

בשבוע הקרוב נעדכן לגבי ההקרנה הבאה. מוזמנים להציע הצעות לסרטים הבאים – בתגובות פה או במייל לאסף ליברמן שמרכז את הפרויקט: a@glz.fm

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על כל הפעילויות?

1. עשו מנוי חינמי לבלוג. זה נמצא למעלה מצד שמאל

2. הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק http://www.facebook.com/group.php?gid=55757970455

3. שלחו לנו מייל לכתובת haitonaim@gmail.com ונצרף אתכם לקבוצת הגוגל שלנו

הסרט "האדם המסוכן ביותר באמריקה" + שיחה עם מרדכי גילת

דניאל אלסברג נחשף לחומרים נפיצים על מלחמת וייטנאם והדליף אותם. ענת קם עשתה את אותו הדבר לגבי פעולות של צה"ל בשטחים. ג'וליאן אסאנג' כבר הפך את העסק לשיטתי. גם אם הסיפורים שונים, אלסברג, קם ואסאנג' היו צינור משמעותי להעברת מידע משמעותי והפכו בעיניי רבים לאויביי הציבור. אלסברג גם כתב על זה שני ספרים, שהפכו לסרט תיעודי מרתק. סיפורו של אלסברג הוא חומר חובה לכל עיתונאי.

הקרנת הסרט "האדם המסוכן ביותר באמריקה"

+

שיחה עם העיתונאי מרדכי גילת

ביום שישי 25.2.2011 בשעה 12:30 נקיים את המפגש הראשון בסדרת מפגשים לעיתונאים בסינמטק תל אביב, בפורמט של סרט ושיחה עם עיתונאי בכיר. במפגש הקרוב נקרין את הסרט "האדם המסוכן ביותר באמריקה: דניאל אלסברג ומסמכי הפנטגון", המתאר את הדלפת "מסמכי הפנטגון" בתחילת שנות ה-70', שחשפה שקרים של נשיאי ארצות הברית סביב מלחמת וייטנאם. בסוף הסרט נקיים שיחה עם מרדכי גילת, כתב חוקר ב"ישראל היום" וחתן פרס סוקולוב לעיתונות כתובה, שחשף בין היתר את פרשת האי היווני ופרשת אריה דרעי. גילת יחלוק מניסיונו ויספר על הדלפת מסמכים, מקורות ופרשיות עבר בעיתונות הישראלית. 

 

מחיר הכניסה לאירוע: 35 ₪ לאדם. הכניסה בהצגת תעודת עיתונאי (לע"מ, אגודות העיתונאים או תעודות של אחד מכלי התקשורת. אפשר להביא אתכם אדם נוסף שאינו עיתונאי). עם הכרטיס ניתן יהיה לקנות קפה ומאפה ב-10 ₪ בלבד בבית הקפה של הסינמטק.

 

לשאלות והערות ניתן לפנות ל:

אסף ליברמן, 0506935774, a@glz.fm

יאיר טרצ'יצקי, 0548104567, yairtar@gmail.com

 

והנה עוד קצת פרטים על הסרט:

האדם המסוכן ביותר באמריקה: דניאל אלסברג ומסמכי הפנטגון (ארה"ב 2009)

THE MOST DANGEROUS MAN IN AMERICA

בימוי: ג'ודית ארליך, ריק גולדסמית Dir: Judith Ehrlich, Rick Goldsmith

דניאל אלסברג, צעיר מבריק שהתבקש על ידי רוברט מקנמארה לכתוב דו"ח סודי עבורו על המלחמה המתמשכת בוייטנאם (1971), גילה לתדהמתו כי חמישה נשיאים – מטרומן ועד ניקסון – שיקרו לעמם שקרים גסים כדי להצדיק את המשך הקרבות, שגבו מחיר דמים של שני מיליון הרוגים ויאטנמים, ו-58 אלף חיילים אמריקאים. באומץ לב יוצא דופן הוא צילם בסתר 7,000 עמודים ממסמכי הפנטגון, והדליף אותם ל"ניו יורק טיימס". בשל ניסיון הממשל לחסום את הפרסומים, פיזר אלסברג את השלל בין 17 עיתונים ברחבי ארה"ב, ובכך תרם תרומה מכרעת לסיום המלחמה, לא לפני שהועמד למשפט על עבירות שדינן 115 שנות מאסר. הסרט המועמד לאוסקר, משתמש בצילומי ארכיון מצוינים, ובמרואינים רבים שליוו את האירועים, כשבראשם אלסברג עצמו. היה מועמד לאוסקר בשנת 2010. (94 דקות, אנגלית, תרגום לעברית) (94 min., Eng., Heb. Sub). הקרנה באדיבות יס דוקו.

הזמנה למפגש הכלכלי השלישי: על ענף הנדל"ן

ביום רביעי, 2 בפברואר, ניפגש בשבע בערב למפגש השלישי בסמינר הכלכלי לעיתונאים. והפעם:

ד"ר יעקב שיינין, יו"ר חברת הייעוץ מודלים כלכליים, מומחה למדיניות מקרו-כלכלית וחבר בפורום המייעץ לשר האוצר, יעשה לנו סדר בתחום הנדל"ן – כיצד הגענו למצב שבו שכיר ממוצע צריך לעבוד 113 חודשים כדי לקנות את הדירה הממוצעת, לעומת 80 חודשי עבודה לפני שני עשורים בלבד? וכיצד שכר הדירה רק עולה ועולה? ומה המדיניות של הממשלה בנושא?

הסמינר הכלכלי מתקיים זו השנה השלישית, והפעם מחוץ לאגודת העיתונאים, שהערימה לא מעט קשיים בפעמים הקודמות. השנה אין בר מוחא שמתעקש לגבות כסף על הסמינר וגם יש פחות מגבלות לו"ז. המפגשים יהיו בחינם ויועברו על ידי מיטב המומחים בימי רביעי פעם בשבועיים בשבע בערב.

המפגש הבא:

פרופ' איתן ששינסקי – על תמלוגי הגז – התאריך יפורסם בהמשך

 

כל המפגשים ייערכו בבית העיר, בניין העירייה הישן של תל אביב ששוחזר באופן מרשים. הכתובת: רחוב ביאליק 27 תל אביב.

הסבר הגעה בקישור: http://beithair.org/hours-directions/

על אף שההשתתפות היא בחינם, בגלל מספר מקומות מוגבל יש להירשם לכל מפגש בנפרד באמצעות שליחת מייל ל-haitonaim@gmail.com עם שמכם, תפקידכם, שם המערכת ומספר טלפון. המייל חשוב גם כדי שנוכל להודיע על שינויים או עדכונים.

לשאלות והערות:

יאיר טרצ'יצקי 0548104567 yairtar@gmail.com

מיקי פלד, 0524004002 mickeypeled@gmail.com

פוסט אופטימי לסיכום 2010

יאיר: שלום שלום. מצורפת גרסה מלאה של מאמר שלי, שחלקו פורסם הבוקר באתר העין השביעית ונכתב במקור לרגל פרויקט סיכום השנה שלהם. לפני שאתם קוראים אל תשכחו להצטרף לחותמים על מכתב התמיכה בעיתונאי יהושע בריינר ולבוא למפגש השני של הסמינר הכלכלי.

========================================================================

בין בכיינות לשינוי. אני אדם אופטימי מטבעי, ואם אצטרך לתאר את 2010 בעולם העיתונות בצורה הכי אופטימית שאני יכול, אכנה אותה "השנה שלא התרחש בה שום תהליך חיובי". אבל זה לא טקסט של התבכיינות, והוא גם לא עוסק ב-2010, אלא מביט הלאה, לשנת 2011 שמחכה לנו מעבר לסיבוב. עם כל האופטימיות שבדבר, סביר להניח שבטקסטים שיסכמו את 2011 בדיוק בעוד שנה מעכשיו לא נקרא על עיתונאים שהקימו כלי תקשורת עצמאי ומשפיע, או על שיפור דרמטי בשכרם ומעמדם של העוסקים במקצוע או על שידור ציבורי שנולד מחדש – ובכל זאת, 2011 יכולה להיות שנת המפנה.

סטירה מהיד הנעלמה. ההיגיון הפשוט של הקפיטליזם, שמעצב מקצועות אחרים על בסיס היצע וביקוש, טומן בחובו סכנה גדולה לעיתונאות. להבדיל מהחנווני, מוכר הבגדים, המלצר במסעדה או אפילו יוצר של תוכנית ריאליטי – אנחנו לא אמורים לספק ללקוח את מה שהוא בהכרח מבקש, אלא את מה שאנחנו חושבים שהוא צריך. קשה לדמיין זבנית שדוחפת לנו ג'ינס שיושב עלינו רע או מלצר שמתעקש שנזמין אוכל שמעורר בנו בחילה – אבל לנו, כעיתונאים, תמיד היתה זכות לעשות זאת, וטוב שכך. איכשהו, היד הנעלמה של כלכלת השוק שיתפה עם זה פעולה, ואנשים המשיכו לקנות עיתונים. בשנים האחרונות, היכולת של זה להמשיך להתקיים מוטלת בספק. היד הנעלמה חבטה בעיתונות, והפכה אותה לעסק לא משתלם.

מביא לצרכן מה שהוא מבקש, אבל כמו העיתונאים גם מתקשה לשרוד. משה, מלצר, חולון

אם נמשיך להביט מנגד על כוחות ההיצע והביקוש מעצבים לנו את המקצוע, בקרוב מאוד לא יישאר ממנו כלום: כמעט כולנו נהפוך לאנשי תוכן – תפקיד שמבחוץ נראה מאוד דומה לעיתונאי, אבל נטול הערך המוסף שלרוב נסתר מהעין: שליחות חברתית, אתיקה ושאיפה לחשוף את האמת. או במילים אחרות: איש התוכן הוא זבן של טקסטים. אחד שיודע מה הלקוח רוצה, וגם ידאג לספק לו את זה. בהתחלה עוד יקראו לנו עיתונאים, אבל אחרי כמה זמן יבינו שזה כמו לקחת נער שהופך המבורגרים במקדונלדס ולכנות אותו שף, ולכן יאפשרו למונח עיתונאי להישאר נחלת האנציקלופדיות וספרי ההיסטוריה.

הביטו שמאלה, ימינה ושוב שמאלה: אין אף אחד שיעצור את זה. מבחינת המו"לים לייצר עיתונות זה הרבה יותר יקר מסתם להפיק תוכן בידורי, את רוב הפוליטיקאים זה בכלל לא מעניין, לבעלי ההון נוח לקבל עיתונות בלי שיניים שיכולה לעטוף את הפרסומות שלהם בניחוח של אסקפיזם ולאזרחים עצמם כבר נמאס מהאנשים שקובעים בשבילם מה חשוב. כך או כך, לבד זה לא ייפתר. צריך להכניס למשוואה כוח נוסף שיפעיל לחץ לכיוון הנכון. מלבדנו, העיתונאים, אף אחד לא יעשה את זה.

אנחנו? אנחנו! האם בכל הקשור לעיתונאים בישראל אפשר בכלל להשתמש במילה "אנחנו"? העיתונאי והסופר וולטר ליפמן בטח היה מספק לשאלה זו תשובה שלילית נחרצת. אין באמת כזה מושג ציבור, הוא טען בפולמוס ידוע שניהל בשלהי שנות השלושים של המאה הקודמת עם הפילוסוף ג'ון דיואי. לדבריו, מה שמכונה בטעות ציבור הוא אוסף של יחידים, שכל אחד מהם פועל בנפרד למען עצמו. דיואי, מצדו השני של המתרס, התנגד לשלילה הגורפת של מושג הציבור, כפי שהציג אותה ליפמן. מבחינתו, קבוצה גדולה של אנשים יכולה להפוך לציבור, אם חבריה יבינו שהם מדוכאים בשיטתיות, יפתחו תודעה משותפת ואף ינסו לשנות את המצב.

להפוך מיחידים לציבור. דיואי, פילוסוף, ניו יורק

לו ליפמן היה נזקק לדוגמה חיה שתמחיש את טענתו, הוא בוודאי היה ממהר לספר על העיתונאים בישראל. לו דיואי היה רוצה לסתור את טענותיו של עמיתו המלומד, הוא בוודאי היה פונה לעיתונאי ישראל ואומר להם: "תבינו שמדכאים אתכם, תפתחו תודעה משותפת וצאו לשנות את המציאות. במקום להתנהל כמו יחידים, תתחילו לחשוב כציבור".

לשכתב עם האויב. תחרות זה טוב. היא גורמת לנו להביא את הסיפור הכי טוב והכי בלעדי, את העיצוב הכי יצירתי ואת הדעות הכי חתרניות. אבל התחרות יכולה גם להזיק – להפוך את העיתונאים משותפים לדרך לאויבים. הוויה מעצבת את התודעה, ובמקרה הזה התחרות מעצבת מערכת יחסים בעייתית בין העוסקים במקצוע, ועיתונאי לעיתונאי – זאב.

זה בא לידי ביטוי בכתבים שמסכלים אחד לשני סיפורים, במתחים בתוך מערכות ובצלמים שמגלים לאם על מות בנה כחלק מהתקוטטות מי יביא ראשון את התמונה. לתחרות פרועה שכזאת יש חלק מרכזי בשחיקת המקצוע. השינוי יבוא רק אם לצד התחרות נצליח לייצר גם תחושת שותפות. תחושת שותפות מייצרים על ידי מפגשים, חוויות ומוסדות, אבל קודם כל על ידי החלטה שנמאס – שאנחנו קודם כל שותפים לדרך.

להמציא מחדש את הגלגל. מהפך תודעתי הוא תנאי הכרחי אך לא מספק. עלינו לתרגם את החשיבה כציבור לפעולה משותפת, להפוך לכוח שיכול להוביל שינוי ולייצג את האינטרסים של המקצוע והעוסקים בו בתוך המשא ומתן המתמיד שמעצב את התחום. כוח כזה נוצר רק מתוך התאגדות, שהופכת אותנו מיחידים לקבוצה, שמוסמכת להיאבק למען האינטרס של חבריה – במקרה זה העיתונאים.

אלמלא אגודות העיתונאים נוסדו עוד בשנות ה-30' של המאה הקודמת, היה צריך להמציא אותן. הרעיון שעומד מאחוריהן – שילוב בין ארגון עובדים לבין גילדה מקצועית – טומן בחובו את יכולתם של העיתונאים לקחת אחריות על גורלם. אולם קיום אינו מספיק כל עוד הן נכשלות פעם אחר פעם בעת מילוי בתפקידן, ואינן מהוות כוח אמיתי שיפעל למען האינטרסים העיתונאיים בישראל. בתוך כך, האיגוד הארצי – שאמור לאגד את האגודות לחוד חנית שיוביל את המאבק – רוקן מתוכנו במודע ובמוצהר על ידי העומד בראשו על תקן ממלא מקום, יוסי בר מוחא. זה אותו בר מוחא, שכמנכ"ל האגודה בתל אביב משמר אותה כגוף ריק מתוכן, שנע על הציר המתמיד בין שיפוצים להפקה של כנס אילת. אבל לא מהבריכה של מלון היוקרה הרודס יבוא השינוי.

בין אילת לשיפוצים. יוסי, מנכ"ל, תל אביב

ציניות מובילה לצינה. אסור לנו להמשיך לעמוד מנגד ולצקצק על חוסר הרלוונטיות של האגודות, או לספר לעצמנו ולאחרים שיש דברים שאי אפשר לשנות. הציניות הזאת, שמאפיינת עיתונאים ומהווה תוצר לוואי כמעט הכרחי אצל מי שאמון לבקר את כולם, היא בעוכרינו. בנוגע לעתיד עולם העיתונות, להבדיל משדות אחרים שאנו מסקרים, אין לנו את הלוקסוס להשתלח ולחכות שמישהו אחר יעשה את העבודה. הגיע הזמן להיפטר מהציניות, להפשיל שרוולים ולהתחיל לשנות את אגודות העיתונאים מבפנים.

לא (רק) עיתונאי. מנהיג. אחת הנגזרות של שיטת ההעסקה בעולם העיתונות, שמתגמלת רבים מעט ומעטים הרבה, היא שהזוטרים מפחדים לסכן את הסיכוי להגיע לצמרת ואילו הבכירים מפחדים לסכן את מה שכבר השיגו. כך לא יבוא שינוי. התקוממות של המסה העיקרית של העיתונאים – הזוטרים, הצעירים, הפועלים השחורים של הענף – היא תנאי הכרחי, אך לא מספק, לכזה שינוי. והתקוממות שכזאת קרתה, כשכ-350 עיתונאים הגיעו לבית סוקולוב לכנס הקמת החטיבה הצעירה באגודת העיתונאים. במקביל צריכה להיווצר הנהגה, שתתווה כיוון ודרך ותסחוף אחריה את האחרים.

לא חסר אנשים איכותיים בתחום שבו אנו עוסקים. בכוח מילותיהם חלקם מסוגלים להשפיע על מהלך מלחמה, לגרום לבורסה להתרסק או לאחד את הציבור הישראלי מול מסך הטלוויזיה. כשזה מגיע לנעשה בחצר האחורית שלהם, קולם לא נשמע מלבד הבלחות זריזות לתיק תקשורת לצורך צקצוק בנוגע לעוד תופעה שלילית, שרובם לא עשו שום מעשה אמיתי כדי למנוע אותה. הגיע הזמן שהם ייקחו את המושכות לידיהם, ויעסקו לא רק בביקורת אלא ביצירת אלטרנטיבה ועיצוב מחדש של העיתונאות בישראל – ראשית בכוח דמותם, ושנית על ידי עבודה קשה ושוחקת, ולעתים אף מלוכלכת. קוראים לזה הנהגה. רק משם יבוא המפנה.

מחשב מסלול מחדש. 2011 יכולה להיות שנת המפנה דווקא בגלל כל הדברים שאנחנו נוטים לראות בהם אויבי המקצוע, ובראשם התחזקות האינטרנט על חשבון הפרינט. בסוציולוגית מדוברת אפשר היה לאפיין את השלב הזה בתולדות העיתונות כתקופה של אנומיה – ימים שבהם התפיסות הערכיות מתערערות, הפיקוח החברתי מתפוגג ובני האדם מתחילים לחוש זרות ומבוכה כלפי העולם שבו הם חיים. תקופות של אנומיה מתאפיינות בעליה חדה במקרי ההתאבדות, אבל הן גם פתח לשינויים היסטוריים.

כך גם העידן שבו אנחנו כעיתונאים פועלים, שמתאפיין בהתרפקות אינסופית על מה שהיה פעם ובחוסר ודאות משתק לגבי כל מה שיקרה בתוך שנים ספורות. המשבר הכלכלי בענף, הירידה בדימוי של המקצוע, הפיכת האתיקה לכלי ריק מתוכן, והמבוכה אל מול המדיה החדשה שכבר החלה לשנות ובקרוב תשנה לגמרי את הפרקטיקה המוכרת – כל אלו יכולים להביא את קבורת החמור של העיתונאות, אך מאידך גם להיות מבשריו של עידן חדש שמתאפיין בנגישות של מידע, בתלות פוחתת בבעלי הון וביכולת להגיש טקסטים עיתונאיים באופנים שעד עתה ניתן היה רק לחלום עליהם. לא חסרים כוחות שינסו לחזק את התקשורת  כעוד לחם ושעשועים להמונים, אנחנו צריכים להיות הכוח שימשוך לצד השני. אך עלינו להחליט – האם להתאבדות קבוצתית פנינו או שמא לשינוי.

הסמינר הכלכלי לעיתונאים חוזר: מפגש ראשון ברביעי הבא

אנחנו ממשיכים את מסורת הסמינר הכלכלי, זו השנה השלישית, והפעם מחוץ לאגודת העיתונאים, שהערימה לא מעט קשיים בפעמים הקודמות. השנה אין בר מוחא שמתעקש לגבות כסף על הסמינר וגם יש פחות מגבלות לו"ז. המפגשים יהיו בחינם ויועברו על ידי מיטב המומחים בימי רביעי פעם בשבועיים בשבע בערב.

המפגש הראשון, ביום רביעי הבא:

5.1.2011

פרופ' לאה אחדות, לשעבר סמנכ"לית למחקר ולתכנון של המוסד לביטוח לאומי, תסביר מהו עוני, כיצד מודדים אותו ואיזו תפיסת עולם עומדת מאחורי כל שיטת מדידה.

 

המפגשים הבאים:

19.1.2011

מנכ"ל משרד הבריאות, ד"ר רוני גמזו – על הממשק בין כלכלה לבריאות במדינת ישראל

 

2.2.2011

פרופ' יעקב שיינין – על המשבר בענף הנדל"ן

 

התאריך יפורסם בהמשך

פרופ' איתן ששינסקי – על תמלוגי הגז

 

 

כל המפגשים ייערכו בבית העיר, בניין העירייה הישן של תל אביב ששוחזר באופן מרשים. הכתובת: רחוב ביאליק 27 תל אביב.

הסבר הגעה בקישור: http://beithair.org/hours-directions/

על אף שההשתתפות היא בחינם, בגלל מספר מקומות מוגבל יש להירשם לכל מפגש בנפרד באמצעות שליחת מייל ל-haitonaim@gmail.com עם שמכם, תפקידכם, שם המערכת ומספר טלפון.

 

לדף האירוע בפייסבוק:

http://www.facebook.com/event.php?eid=114786931927198&num_event_invites=0

לשאלות והערות:

יאיר טרצ'יצקי 0548104567 yairtar@gmail.com

מיקי פלד, 0524004002 mickeypeled@gmail.com