נשארנו בחוץ / פוסט אורח

העיתונאים נוהגים לעסוק רבות ב"מעמדה של ישראל בעולם", בזמן שמעמדו של העיתונאי הישראלי בעולם שואף לאפס. כך המדיניות של הנהלת אגודת העיתונאים בתל אביב (והנה תזכורת לגביה) פוגעת ביכולתנו לפעול ולהשפיע בזירה הבינלאומית. פוסט אורח של שייקה קומורניק מרשות השידור (דברים דומים הוא כתב גם באתר האגודה הירושלמית):

==========================================================================================

"הפדרציה האירופית של איגודי העיתונאים מקדמת בברכה את הידוק היחסים בינה לבין עיתונאי ישראל וקוראת להם לקחת חלק בפעילויותיה השונות, כמו להיות משקיפים בכינוס השנתי. הפדרציה האירופית תומכת במאבקה של אגודת העיתונאים בירושלים להבטיח שידור ציבורי בר קיימא ועצמאי בישראל".

זה נוסח ההצהרה שהתקבלה לאחר דיונים ממושכים בכינוס השנתי של הפדרציה, שהתקיים השנה בבלגרד. את אגודת העיתונאים בירושלים ייצגנו בכנס זה עפרה סתת-מילוא ואני, שנינו חברי הוועדה לקשרי חוץ. מטרת נסיעתנו לבלגרד הייתה להתקבל כחברים מלאים בפדרציה האירופית, כדי שסוף סוף גם עיתונאים מישראל יוכלו לקחת חלק בפעילות הארגון – בהשתלמויות מקצועיות, בסמינרים, בקבוצות העבודה ובקבוצות המומחים  שמקיים הארגון. לאכזבתנו הרבה, הפנייה שלנו נתקלה בהתנגדות נחרצת מצד כמה מנציגי האיגודים בפדרציה. המתנגדים טענו שאנו, עיתונאי האגודה בירושלים, מהווים איגוד מקומי בלבד, שהוא סניף של האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל. הפדרציה האירופית, כך נטען בפנינו, מקבלת לשורותיה איגודים ברמה הלאומית בלבד, ואנו לא הוסמכנו מפורשות על  ידי האיגוד הארצי לייצג את כלל עיתונאי ישראל.

העיתונאי שייקה קומורניק בכנס הפדרציה האירופית של איגודי העיתונאים, בלגרד

 הטענה הזאת היא רק ביטוי נוסף נוספת לתופעה שאנו נתקלים בה שוב ושוב בזירה הבינלאומית: המוות הקליני בו שרוי האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל, בהתאם לעמדת האגודה בתל אביב, מסב לעיתונאים נזק עצום. האפשרויות לפעולה במרחב הבינלאומי ללא ייצוג האיגוד הארצי מצומצמות ביותר. כל עוד לא יימצא פתרון למצב הזה, ניתקל בעוד ועוד קשיים הן מחוץ לגבולות המדינה והן בתוכה.

ראשי האגודה בתל אביב רשאים כמובן להחזיק בדעה שאין תועלת בפעילות ברמה האירופית, אך לעניות דעתי אין לתת לעמדתם זו להפריע למי שמעוניין בכל זאת לקחת חלק בפעילות זו. מן ההגינות היא לאפשר לנו להופיע בפורומים בחו"ל כמייצגים את כלל העיתונאים, ואם נדרש לשם כך תיאום עמדות בנושאים שונים בין האגודות, הרי שתיאום כזה הוא בר ביצוע.

טיעון נוסף בידי המתנגדים היה כמובן שיוכנו הגיאוגרפי, העובדה שאיננו שוכנים באירופה. עם עובדה זו קשה אמנם להתווכח, אלא שגם עמיתנו מטורקיה, שחברים בפדרציה מזה זמן מה, באים אף הם ממדינה שרוב רובה באסיה. גם קפריסין, השוכנת במרחק 200 ק"ממאיתנו, נהנית מחברות מלאה הן של האיגוד היווני-קפריסאי והן של הטורקי-קפריסאי. בשיחותינו עם ראשי הפדרציה ניתן היה להבין, עם זאת, כי נושא המגבלות הגיאוגרפיות בתקנון הIFJ עומד להשתנות, ואז תישמט הקרקע מתחת לטענה זו.

לנוכח ההתנגדות בוועדת ההיגוי של הפדרציה לחברותנו המלאה בארגון, החלטנו לפעול במישור המעשי ולהבטיח את ייצוגנו בפעילויות האחרות שבהן עוסקת פדרציית העיתונאים האירופית. בבסיס גישה זו עומדת ההכרה שעלינו להיות נוכחים בזירה על אפם וחמתם של אלו הרוצים לראותנו מחוצה לה, וכן שנוכחותנו המתמשכת שם תביא תועלת מעשית לחברינו בארץ ותהווה נקודת זינוק להשגת השתתפות מלאה, אם וכאשר ישתנו התנאים ויחסי הכוחות בפדרציה. כיום הפדרציה האירופית (EFJ) והאיגוד הבינלאומי (IFJ) עוברים תקופה של תמורות ומאבקים פנימיים שעלולים להיות להם השלכות מרחיקות לכת. שעת תהפוכות לפנינו בקהילת העיתונאים הבינלאומית, ועלינו להיות ערוכים להגיב ולפעול אם ברצוננו להיות נוכחים בה ולהשפיע עליה.

דיון בכנס הפדרציה האירופית של איגודי העיתונאים, בלגרד

יזמנו שיחה עם נשיא הפדרציה האירופית, ארנה קוניג, בה סוכם שנוכל לקחת חלק בכל פעילויות הפדרציה, וכן ולזכות לתמיכתה במאבקנו, אולם לא נקבל זכות ההצבעה וחברות בוועדת ההיגוי. על אף ההבנות בעל פה שהגענו אליהן עם נשיא האיגוד האירופי, אין בכך די. חשנו שעלינו לקבע את ההסכמות בהצהרה שתירשם בפרוטוקול הדיונים, ולכן ניסחנו את ההצהרה שהובאה לעיל והנחנו אותה על שולחן הכינוס. ההצהרה עוררה ויכוח בין נציגי המדינות, אולם בעזרת ידידינו מהאיגודים הגרמניים והאיטלקים, ותוך כדי שינויי נוסחים, הצלחנו להעביר אותה ברוב קולות.

המסקנה: נוכחותנו בפורומים הבינלאומיים השונים של איגודי העיתונאים היא חיונית, אם לא הכרחית. אין להשלים עם מצב שבו עיתונאים ישראליים יהיו מבודדים בזירה הזאת ויפקירו אותה לאלו שלא רוצים בנוכחותנו. על  העיתונאים בישראל לנצל את הפתח שנפתח כאן, ולקחת חלק נמרץ בפעילויות ברמה הבינלאומית, הן לתועלתם המקצועית והן במסגרת המאבק בבידוד שגורמים שונים רוצים לכפות עלינו.

אפס תוצאות

שלום חברים

מצורף טור שכתבתי והתפרסם היום באתר העין השביעית. בסופו תגובה מאוד מעניינת מטעם אגודת העיתונאים. מחר כבר אעלה פוסט עם תגובה לתגובה.

=======================================================================================

אחרי עורכי הדין, המנקים והמלצרים הגיע גם תורם של העיתונאים: בחודש שעבר הודיע משרד התמ"ת כי החל במבצע לאכיפת חוקי העבודה בענף התקשורת. גם מבלי לכוון באמצעות כוונת טלסקופית, כמעט בכל מקום בענף שתיזרק בו אבן היא כנראה תפגע בהפרה של חוקי העבודה – רמיסת חוק שעות עבודה ומנוחה, מוסר תשלומים ירוד, העסקה פיקטיבית של שכירים באמצעות חשבוניות כדי להימלט מיחסי עובד-מעביד ואינספור תעלולים חשבוניים שמאפשרים להחיל את ההפרשות הסוציאליות רק על חלק מהשכר.

מוקדם עדיין להעריך אם התמ"ת מתכוון לבצע טיפול שורש לבעיות או להסתפק ברעש התקשורתי המצומצם שעורר, אך כך או כך מדובר בבשורה טובה לעיתונאים, שככל שמעמדם התערער כך נותרו גם עם גיבוי פחות וחוזר חלילה. מלבד היכולת המוגבלת מאוד של כל עובד לדאוג לעצמו, עומדת בפניו האפשרות ליהנות משני מקורות הגנה נוספים: המדינה וארגון העובדים. לאחר יותר משני עשורים שהתאפיינו בהיחלשות העבודה המאורגנת ובאוזלת יד של הממשלה בכל הקשור לאכיפת זכויות עובדים, בשלוש השנים האחרונות ניתן להבחין בשינוי מגמה. בין מאפייני השינוי ניתן למנות את החקיקה במסגרת עסקת החבילה להקמת ממשלת נתניהו-ברק, את ההגדלה הדרמטית במספר הפקחים במשרד התמ"ת ואת הרנסאנס של הקמות הוועדים, שהחל עם הקמת "כוח לעובדים" ונמשך עם ייסוד האגף להתאגדות של ההסתדרות.

אבל בעוד שההסתדרות הקימה בשנה האחרונה עשרות ועדים, שבמסגרתם צירפה לעולם העבודה המאורגנת כ-40 אלף עובדים, האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל – הארגון היציג של העיתונאים –"הוא רק שם", כפי שהגדיר זאת היו"ר בפועל של הארגון, יוסי בר מוחא. להשקפתו של בר מוחא, האיגוד הוא רק חותמת גומי לפעילות היוניוניסטית של האגודות בירושלים ובתל אביב. את זו האחרונה, אגודת העיתונאים בתל-אביב מנהל בר-מוחא. כך או כך, אף אחת משתי האגודות העירוניות לא יזמה הקמת ועד כלשהו בשנים האחרונות. התזוזה המשמעותית היחידה היתה ב"הארץ", כשקבוצה של עיתונאים החלה מהלך של התאגדות שבעקבותיו הצטרפה לאגודה התל-אביבית. ניסיונות התאגדות נרשמו גם ב"מעריב" ובערוץ הספורט, שפנו להסתדרות ולכוח לעובדים, בהתאמה.

גם אם האגודה הירושלמית יכולה לפטור עצמה חלקית ממשימת הקמתם של ועדים, מאחר שרובם המוחלט של העיתונאים שבתחום שיפוטה הם עובדי רשות השידור המאוגדים ממילא, הרי שלאגודה התל-אביבית, שבר מוחא, כאמור, מנהל כבר קרוב לעשור, אין נסיבות מקלות לאוזלת היד. זאת בעוד שנוכח גלי הפיטורים והפגיעות הדרמטיות בתנאי ההעסקה בתקשורת המסחרית, לא היה מהלך מתבקש מזה. אבל דבר לא קרה: אף ועד לא הוקם, שום ניסיון משמעותי לשנות את יחסי הכוחות לא נעשה. במקום זאת, האגודה נראתה כמי שמנסה באופן עקבי להתנער מאחריותה כארגון עובדים. להלן כמה דוגמאות:

החלפת היועץ המשפטי. עד לפני כשנתיים קיבלה האגודה שירותי ייעוץ משפטי ממשרד עורכי הדין בני כהן, הנחשב לאחד המובילים בדיני עבודה בכלל ועבודה מאורגנת בפרט. בישיבה של הנהלת האגודה שהתקיימה ביוני 2009 הוצע לסיים את ההתקשרות עם המשרד בטענה כי הוא אינו מספק לאגודה שירותים משפטיים בנושאים אחרים, ולכן היא נאלצת לשלם גם למשרד עורכי הדין של אילן בומבך, שמטפל בעניינים המנהליים של האגודה ובמגוון תביעות.

חברי ההנהלה (ואני בתוכם) הסכימו שמטעמי חיסכון מוטב למצוא משרד המסוגל לטפל במכלול הסוגיות המשפטיות המעסיקות את האגודה. בר מוחא הציע שעו"ד בומבך ימונה ליועץ משפטי זמני לתקופה של שלושה חודשים, והציג הצעת מחיר מטעמו. שלושת החודשים הפכו לשנה, שלאחריה אושר המינוי כקבוע. במקום משרד המתמחה בענייני עבודה, נותרה האגודה עם משרד שדיני עבודה אינו תחום ההתמחות העיקרי שלו. הבחירה הזו הולמת למדי את סדר העדיפויות שלה, לפיו קודם מתעסקים בשיפוצים ובאירועי ענק ורק אחר כך, אם בכלל, בתנאי ההעסקה של העיתונאים.

שיפוצים על חשבון קרן השביתה. בישיבת הנהלה שנערכה בסוף יולי 2009 הודיע המנכ"ל בר מוחא על הכוונה להרחיב את השיפוצים בבית סוקולוב, והציע לממן אותם מכספי קרן השביתה. "גם ככה כבר הרבה שנים שאנחנו לא מובילים סכסוכי עבודה", אמר אז כדי להצדיק את הצעתו. האבחנה נכונה, אך יותר מכל היא מעידה על חוסר העניין והמעש שגילתה האגודה בכל הקשור להגנה על תנאי ההעסקה של העיתונאים. המודעות לעובדה הזו צריכה היתה להוביל דווקא לשינוי גישה מצד האגודה, אך שגיאות העבר הפכו לנורמות של ההווה, והכוונה לוותר על קרן השביתה לטובת שיפוצים שיקפה את המגמה למסד את ההתנהלות הזו. רק לאחר פרסום עצומה שחתמו עליה עשרות חברים באגודה, ובהמשך עם קבלת תרומה ממשפחת יודקובסקי שייתרה את השימוש בכספי קרן השביתה, החליטה ההנהלה להקים במקומה "קרן חירום" שמטרותיה אינן ברורות.

מותה של הוועדה המקצועית. המנוע של האגודה בכל הנוגע להגנה על זכויות העיתונאים הוא הוועדה המקצועית, שתפקידה העיקרי הוא לפעול "להטבת תנאי ההעסקה של העיתונאים, שיפור ההסכמים הקיבוציים והאישיים לפיהם הם מועסקים, איגודם המקצועי וייצוגם הנאות, הגנה על זכויותיהם המקצועיות וקידומם המקצועי". כך נכתב בתקנון האגודה. בפועל, חלפו כשנתיים מאז הפעם האחרונה שוועדה זאת כונסה, ודיונים משמעותיים על תנאי ההעסקה של העיתונאים אינם מתקיימים. במקרה הטוב מוקדשות לנושא דקות ספורות בישיבות ההנהלה.

העלאת דמי החבר לעיתונאים צעירים. הצלחת ההסתדרות ו"כוח לעובדים" בהקמת ועדים טמונה, בין היתר, בהבנה שדמי חבר גבוהים עלולים להרתיע מצטרפים חדשים. ב"כוח לעובדים" נקבע תעריף מוזל של 10 שקלים לעובדים שמשכורתם החודשית נמוכה מ-4,000 שקל. ההסתדרות מאפשרת לעובדים שמצטרפים במסגרת התאגדות ראשונית, להתחיל לשלם את דמי החבר רק לאחר שנחתם הסכם קיבוצי מול המעביד. תקנון אגודת העיתונאים מתחשב בשיקולים אלה וקובע כי "דמי החבר החודשיים שיוטלו על מועמדים (עיתונאים בתחילת דרכם בשנת החברות הראשונה; י.ט) לא יעלו על מחצית הסכום המשולם על ידי חברים בעלי זכויות מלאות, אלא אם ייקבע אחרת על ידי ההנהלה". סעיף זה הופעל כשעיתונאי "הארץ" הצטרפו לאגודה כחלק מתהליך ההתאגדות, אך בר מוחא הוביל להקפאתו בשל מה שהוא כינה "עשיית איפה ואיפה", ובארגוני עובדים אחרים מכנים "התחשבות בחלשים" וגם "אסטרטגיה להרחבת השורות". וכך, לקשיים הרגילים שנלוו לניסיונות לאגד עיתונאים – הפחד מהמעסיק וחוסר העשייה של האגודה – הצטרפו גם דמי חבר בסך 480 שקלים לשנה.

השורה התחתונה: אפס תוצאות בכל הנוגע לצירוף מסות של עיתונאים לאגודה ויוזמות לשפר את תנאי ההעסקה. האגודה מספקת ייעוץ משפטי פרטני, שנותן מענה לבעיות נקודתיות, אך אינה עושה דבר ממשי כדי לרפא תחלואי יסוד. כעת, נוכח יוזמתה של המדינה לחזק את אכיפת דיני העבודה בענף התקשורת, ניתן לקוות שגם האגודה תתנער ותמלא את התפקיד המצופה ממנה. עיתונאי ישראל זקוקים לארגון עובדים חזק, שיגן עליהם וישפר את תנאי העסקתם, ולא יפנה את עיקר מרצו לארגון כנסים יוקרתיים באילת או למסע עיתונאים לסלוניקי.

תגובת אגודת העיתונאים:

בתגובתה של אגודת העיתונאים בתל אביב, שעליה חתום אבי פז, יו"ר האגודה, נאמר בין השאר:

– במהלך השנה האחרונה טופלו ע"י היועץ המשפטי של האגודה, משרד עו"ד אילן בומבך, עשרות מקרים של עיתונאים, שקיבלו סיוע משפטי בעניינים הקשורים לתנאי עבודתם. לפחות בשני מקרים גם הוגש סיוע משפטי לועדי עיתונאים […] כותב המאמר פנה בעצמו לקבל סיוע משפטי בעניינים הקשורים לתנאי עבודתו מול מעסיקיו בעבר, וסיוע כזה אכן ניתן לו. משרד עו"ד בומבך נבחר לשמש כיועץ המשפטי של אגודת העיתונאים לאחר תהליך ארוך ורציני, במהלכו נבדקו לעומק הצעות שהוגשו מעשרות משרדים. אחד מתנאי הסף העיקריים בתהליך הבחירה של יועץ משפטי לאגודה היה ניסיונו ויכולותיו בכל הקשור לדיני עבודה.

– לאגודת העיתונאים ולמר בר-מוחא היה חלק פעיל וחשוב מאוד בהקמת ועד העיתונאים של "הארץ", ובמתן תמיכה וסיוע לפעילות הועד, ככל שנדרש. כותב המאמר יודע זאת היטב.

– ההחלטה לפדות את "קרן השביתה" התקבלה ברוב קולות גדול של חברי הנהלת האגודה, לאחר דיון מעמיק, במהלכו התברר כי "הקרן" הזו התנהלה באופן לא תקין, ושימשה למעשה מעין "קופה ב'", שכספים הוצאו ממנה בנסיבות לא ברורות – בתקופה שקדמה לכהונתו של מנכ"ל האגודה הנוכחי, שלא באישור הנהלת האגודה. תחת הסך של 150 אלף שקלים שנפדו, החליטה הנהלת האגודה, בישיבתה האחרונה, להפקיד סך של 200 אלף שקלים בחשבון חירום, שיפוקח על ידי הנהלת האגודה, וכספים ממנו יוצאו רק באישורה ולאחר דיון (בניגוד למה שהיה בעבר) – לצורך התמודדות עם איומים עתידיים, שדמי שביתה – במידת הצורך – הם רק חלק מהם. כמו כן, החליטה ההנהלה להפקיד מדי שנה סך של 50 אלף שקלים נוספים לחשבון הזה.

– מעולם לא התקבלה החלטה "להעלות את דמי החבר לעיתונאים צעירים". בעבר, נעתרה הנהלת האגודה לבקשה מיוחדת, להעניק הנחה חד-פעמיתבדמי החבר לקבוצת עיתונאים מ"הארץ". יתירה מזאת: דמי החבר באגודת העיתונאים בתל-אביב לא הועלו מזה 20 שנה, והם נמוכים מדמי החבר שגובים באגודות אחרות.

חשוב להדגיש: אנו לא מרגישים כל צורך להתנצל על הפעילות הענפה והמאוד מוצלחת שמנהלת האגודה בשנים האחרונות, בהובלתו של מנכ"ל האגודה בר-מוחא, לאחר שנים ארוכות של קיפאון וחוסר מעש. לא על שיקומו של בית העיתונאים והקמת מרכז דב יודקובסקי לתקשורת, לא על הכנסים המקצועיים שאנו יוזמים (שחלק מרכזי בהם הוא תמיד הדיון על תנאי העסקתם של עיתונאים), ולא על מצבה הכלכלי התקין של האגודה. מנכ"ל האגודה יוסי בר מוחא הוביל ביד רמה יוזמות מוצלחות וחסרות תקדים. מאוד קל לדבר, לשלוח הודעות לעיתונות, להגיב בטוקבקים מרושעים, להשחיז מילים במאמרים חוצבי להבות, להכריז על מהפכות ולמנות את עצמך לראש ממשלת העיתונאים הצעירים. הרבה יותר קשה לעשות. אנחנו מעדיפים לעשות.