ארכיון

Posts Tagged ‘אגודת העיתונאים’

פוסט על עצב וייאוש

23 ביולי 2011 12 תגובות

יאיר: אתמול (בחמישי בערב) החליטה האסיפה הכללית של אגודת העיתונאים לא לאפשר לי להתמנות לתפקיד חבר הנהלה. מי שמיטיב להכיר אותי יודע שאני לא מרבה לכתוב על הרגשות שלי. מעדיף להתעסק בעובדות, נתונים, סעיפים בתקנונים. הפעם אני אחרוז ממנהגי, בעיקר כי זה היה אחד הימים הזוועתיים שהיו לי בתקופה האחרונה, ואולי הכתיבה עליו היא סוג של תראפיה. מעבר לאכזבה על כך שנמנעה ממני האפשרות להשפיע כחבר הנהלה ומעבר ליחס המשפיל שקיבלתי, הדבר שהכי הכאיב לי הוא תחושת חוסר האונים שמלווה את מי שרודף אחר הצדק, אבל מגלה שהוא פשוט אינו נמצא. ואת אף אחד זה לא ממש מעניין. תחושה שמלווה אותנו בשנתיים האחרונות בכל הקשור למאבק על דמותה של אגודת העיתונאים, אך אתמול הגיעה לשיא.

הנה תמצות הסוגיה, למי שלא קרא את הפוסט מאתמול: אז אנחנו טענו שאני אמור להיכנס להנהלה במקום שמעון אלקבץ, שפרש ממנה לפני כמה חודשים, כי זה מה שקובע התקנון. הנהלת האגודה, ביוזמתו של המנכ"ל יוסי בר מוחא, כבר החליטה מבעוד מועד שהבא שייכנס יהיה נציג רדיו רדיוס, אמנון נדב. אנחנו עתרנו לבית הדין לערעורים של האגודה, בטענה שההנהלה אינה מוסמכת לקבוע כזאת קביעה. בית הדין דן בנושא והחליט לא החליט. "מכיוון שהאסיפה הכללית עומדת להתכנס בתוך 24 שעות, נראה לנו שראוי להציג בפניהם את הסוגיה", קבעו חברי בית הדין.

מראש חשבנו שהחלטת בית הדין היתה שגויה. הרי היה מדובר פה במתן פרשנות משפטית. אם שלושה חברי בית הדין, בראשות משפטן, התקשו לתת לה תשובה לאחר דיון של כמעט שעה וחצי, מה הסיכוי ששישים אנשים יצליחו להגיע לתוצאה טובה יותר בזמן הרבה יותר קצר? הנחנו שרוב האנשים לא ממש יבינו את הסוגיה לעומקה (לא כי הם טיפשים, אלא כי באמת מדובר בנושא מורכב שדורש להכיר את התקנון), ובסופו של דבר ההצבעה תהיה פרסונלית: אמנון נדב מול יאיר טרצ'יצקי.

לרגע היה נראה שיש איזושהי תקווה, כשחלק ניכר מהנוכחים התלוננו על זה שהם לא מבינים את כל ההתפלפלות התקנונית והציעו להחזיר את הסוגיה לבית הדין לערעורים, אבל בר מוחא הצליח לבלום את זה והתעקש שתתקבל החלטה באסיפה. חילקנו דף הסבר שהכנו מבעוד מועד, ניסינו לחדד שלא מדובר בעניין פרסונלי אלא בסוגיה תקנונית, הצענו פשרה שתכניס גם אותי וגם את נדב להנהלה ותעקוף את הוויכוח המשפטי, אבל כלום לא עזר. בר מוחא צעק כמו פרא אדם, בילבל את האסיפה עם כל מיני סעיפים לא קשורים מהתקנון והכפיש אותי ללא הפסקה עם שלל שקרים. המטרה שלו היתה אחת, והוא גם לא ממש הסתיר אותה: להשאיר אותי בחוץ. נתנו פייט רציני, אך הובסנו. את רוב הנוכחים באסיפה התקנון לא ממש עניין. הם ראו בזה מיני בחירות להנהלה והעדיפו את החבר של בר מוחא על פני האופוזיציונר הלא מגולח שראו לראשונה.

"למה הצבעת כפי שהצבעת?", שאלתי איש מבוגר שעמד לידי והתנגד לקו שהובלנו. הוא מיהר להסביר: "אני מכיר את אמנון נדב כבר הרבה שנים ואני בעדו". לאיש הזה, שלפי התרשמותי ייצג את אופן החשיבה של רבים מהנוכחים באסיפה, קוראים יגאל גלאי. גלאי, למי שלא מכיר, היה עיתונאי במשך 30 שנה, ובין היתר ייסד את פנאי פלוס. אני משתמש בלשון עבר, כי הוא עזב את התחום, וכבר לפני 5 שנים הצטרף אל משרד יחסי ציבור של אשתו, אבל הוא "עדיין חבר באגודה", כפי שהדגיש בפניי. כמובן שאין לי שום דבר אישי נגד גלאי, אלא נגד האגודה שמצפצפת על התקנון ומאפשרת לדוברים להיות חברים מן המניין. גלאי לא היה הדובר היחיד שראיתי באסיפה. האגודה מלאה בהם, ולא רק כ"ידידים" (ההמצאה של בר מוחא שאפשרה לו להכניס אותם לחטיבה נפרדת ולהגדיל את הכנסות האגודה) – אלא כחברים לכל דבר. חלקם גם נושאי תפקידים בכירים באגודה, אבל לא ניכנס לזה עכשיו. היום לא מתעסקים בתקנון, אלא רק מדברים רק על רגשות. בעיקר על ייאוש ועצב.

ויצאתי מאותה אסיפה עצוב, וזאת לא מטאפורה. הייתי עצוב שכך נראים עיתונאים בימינו (על אף שרובם המוחלט של הנוכחים לא באמת היו עיתונאים פעילים), ושכך נראה הגוף שאמור לייצג אותם. הייתי עצוב כי הבנתי שלפעמים לא מספיק להיות צודק, כי את רוב האנשים סביבי הצדק כלל לא מעניין. יצאתי עצוב כי הבנתי שכל הניסיון הזה להחיות את אגודת העיתונאים ולהפוך אותה לגוף רלוונטי פשוט גבה ממני יותר מדי מחירים בשנתיים האחרונות. ספגתי צעקות והשפלות והכפשות שקריות ומצוצות מהאצבע. בזבזתי זמן וכסף והרבה אנרגיות. הייתי אחראי לצירוף מאות עיתונאים צעירים (אבל לא רק) לאגודה הזאת, שרובם התייאשו אחרי שנה שבה שילמו דמי ולא קיבלו כלום – ועזבו.

למה עשיתי את זה? כי אני באמת מאמין שצריך לעשות משהו כדי לשפר את העיתונות ולחזק את העיתונאים, וכי האגודה נראיתה לי פלטפורמה מתאימה. אני עדיין חושב ככה, אבל אולי המחיר לא שווה את זה. אולי זה הזמן להרים ידיים וללכת. לתת לבר מוחא להתעסק ללא הפרעה בשיפוצים ובכנס אילת, ולעשות לביתי. או להקים ארגון חדש. או לא יודע מה. אבל כרגע אני סתם עצוב, ומוטב לקבל החלטות חשובות כשלא עצובים. אז כשיהיו החלטות נעדכן. בינתיים אתם מוזמנים לחוות את דעתכם.

נ.ב 1: אתם יכולים לקרוא מה כתבו על זה באייס http://ice.co.il/article/view/278963

נ.ב 2: אם עשרה מבין העיתונאים שקוראים את הפוסט הזה היו חברים באגודה ומגיעים לאסיפה הכללית, דברים היו נראים ממש אחרת. כן כן, זה הרבה פחות קשה משזה נשמע.

כך בר מוחא מנסה להשאיר אותי מחוץ להנהלת האגודה + קריאה לפעולה

21 ביולי 2011 3 תגובות

בית סוקולוב. היום בחמש, בואו!

יאיר: אני חבר באגודת העיתונאים בתל אביב כבר ארבע שנים. גם יואב. השנתיים הראשונות שלנו היו די מוצלחות: הקמנו את הוועד בהארץ ואת החטיבה הצעירה באגודה. צירפנו מאות עיתונאים צעירים. לעומת זאת, השנתיים האחרונות היו סיוט: הממסד של האגודה, בראשותו של המנכ"ל יוסי בר מוחא, ניסה לבלום אותנו בכל דרך, וגם הצליח. אנחנו מאמינים גדולים ב"לשנות מבפנים", אבל בלית ברירה מצאנו את עצמנו די בחוץ. במקום לפעול במסגרת האגודה למען שיפור מעמד העיתונאי – עשינו את זה עצמאית, ובכל הנוגע לאגודה התעסקנו רק בפוליטיקות קטנות.

פוליטיקות קטנות זה מבאס ושוחק. אנחנו עיתונאים, ואין לנו זמן או אנרגיות לנסח תלונות לרשם העמותות, לעתור לבית הדין לערעורים של האגודה או סתם לשבור את הראש כדי למצוא דרך להתמודד עם בר מוחא. ובכל זאת, אין מה לעשות. לקחנו על עצמנו כמשימה את נושא מעמד העיתונאי, ואנחנו מאמינים שהפתרון נעוץ, בין היתר, בארגון עובדים חזק ורלוונטי. כדי שאגודת העיתונאים תהיה ארגון כזה יש צורך, לדאבוננו, בלא מעט התעסקויות אפורות וביורוקרטיות.

אתמול היתה התעסקות כזאת, והיא למעשה שרפה לי כמעט יום שלם (עוד מעט ארחיב עליה). היום יש עוד התעסקות כזאת, אבל הפעם אנחנו צריכים גם אתכם (את חברי האגודה מביניכם). אם לתמצת את זה במשפט אחד: בחמש בערב יש אסיפה כללית של אגודת העיתונאים, שבמסגרתה יתקיים דיון שיקבע אם אני אהיה חבר בהנהלת האגודה. כל אחד מכם שיגיע יוכל לסייע במהלך. למה לי בכלל להיות חבר בהנהלה? כי אני מאמין שזאת דרך להשפיע מבפנים – גם כדי לא לתת להם לנהל הכל במחשכים, וגם כדי להתחיל לקדם יוזמות שישפרו את מעמד העיתונאי. זה אפור ומבאס, אבל ככה עושים שינוי.

והנה הסיפור בהרחבה: הנהלת האגודה מורכבת ממספר אי זוגי של עיתונאים, שחלקם נבחרים כנציגים של המערכות הגדולות, והיתר נבחרים בבחירות כלליות חשאיות. אני התמודדתי באותן בחירות כלליות, אך לדאבוני לא נכנסתי לשמינייה הפותחת (בר מוחא דאג לבקש מחברי אגודה שלא יצביעו לי, אבל זה כבר סיפור אחר). לפני כשבוע וחצי גיליתי באתר האגודה ששמעון אלקבץ פרש מתפקידו כחבר הנהלה, בגלל שמונה להיות ראש מינהל תרבות במשרד התרבות. מאחר שאני מכיר היטב את תקנון האגודה, ידעתי שאני אמור להחליף את אלקבץ. ב-6 ביולי שלחתי מכתב להנהלת האגודה. הנה הוא לפניכם (זה די קצר. לא להיבהל):

  1. אתמול נודע לי כי שמעון אלקבץ סיים באחרונה את תפקידו כחבר הנהלת אגודת העיתונאים בתל אביב, וכרגע מניין חברי ההנהלה עומד על 14.
  2. ראוי להזכיר כי מצב זה נוגד את סעיף 2ב לתקנון הבחירות של האגודה, שקובע כי "מספר חברי ההנהלה יהיה בלתי זוגי, ובלבד שלא יפחת מ-15 חברים".
  3. כמו כן על פי סעיף 5.3.4 ג' לתקנון האגודה, "התפטר חבר הנהלה, שנבחר בבחירות חשאיות כלליות של חברי האגודה, ייכנס במקומו המועמד הראשון בתור לפי מספר הקולות ובהתאם להוראות תקנון הבחירות להנהלת האגודה המצורף לתקנון זה".
  4. המועמדת הראשונה בתור לפי מספר הקולות הינה רוני סרנת, שסיימה תשיעית בבחירות הכלליות שנערכו לפני כשנתיים.
  5. עם זאת, בהתאם להוראות תקנון הבחירות (סעיפים ג1 ב' ו-ג'), "מערכות שיש בהן יותר מ-100 חברי אגודה, רשאיות להיות מיוצגות בהנהלה ע"י 2 נציגים נוספים בלבד, נוסף על הנציג לפי סעיף 1 ג' לעיל. דין אסיפת הגמלאים כדין מערכת לצורך סעיף זה".
  6. רוני סרנת הינה חברה בחטיבת ותיקי התקשורת, שכבר מיוצגת בהנהלה על ידי המספר המקסימלי של שלושה חברים – אליעזר דר, משה טימור וליאורה עיני. אי לכך, כניסתה להנהלת האגודה אינה בהתאם להוראות תקנון הבחירות, ויש לפנות למועמד הבא בתור לפי מספר הקולות.
  7. מאחר שסיימתי במקום העשירי בבחירות, הרי שאני הבא בתור על פי מספר הקולות. מעיון בתקנון הבחירות, כניסתי הינה בהתאם להוראותיו.
  8. אי לכך, למיטב הבנתי הרי שכניסתי להנהלה נכנסה לתוקף באופן אוטומטי מרגע פרישתו של שמעון אלקבץ.
  9. אבקש לעדכן אותי על מועד ישיבת ההנהלה הבאה, כדי שאוכל להגיע ולתרום לעיתונאים בכלל ולאגודה בפרט.

מהנהלת האגודה לא קיבלתי שום תשובה. לבסוף הצלחתי להשיג את היועץ המשפטי של האגודה, עו"ד שמואל ספיר, שהבטיח לי תשובה בתחילת השבוע העוקב. עו"ד ספיר עמד במילתו, והעביר לי את הדברים הבאים (הורדתי את החלקים שבהם הוא מפיץ עלי שקרים, כדי שלא אצטרך לתבוע דיבה את עצמי):

כפי שנמסר לי מהאגודה, ועד עיתונאי רדיוס בחרו במר אמנון נדב, כנציג משוריין מטעמם להנהלת האגודה. מינויו יובא לאישור האסיפה הכללית הקרובה שתתקיים ביום 21.7.11 (יום ה' הקרוב), כמתחייב בתקנון. עם מינויו של מר אמנון נדב להנהלת האגודה, תמנה הנהלת האגודה 15 חברים. לידיעתך, הנהלת האגודה קבעה לאחרונה באחת מישיבותיה, כי הנהלת האגודה תמנה 15 חברים בלבד, עד לבחירות הבאות. לאור כל האמור לעיל, אין בסיס לטענותיך כי הינך חבר הנהלה".

למעשה, עו"ד ספיר מודיע לי שההנהלה החליטה שחבר שנבחר בבחירות כלליות יוחלף על ידי חבר שנבחר במערכות. זאת, כפי שאתם זוכרים מהדברים שנכתבו מעלה, מנוגד לתקנון האגודה. אז עתרנו לבית הדין לערעורים, שקיים אתמול דיון בנושא. בדיון הציג בר מוחא פרוטוקול שהראה שהנהלת האגודה החליטה כי "במידה שיפרוש אחד מחברי ההנהלה שנבחר בבחירות הכלליות, ייכנס במקומו משוריין של רדיו רדיוס, ולא הבא בתור של אותו נציג מהבחירות הכלליות, וזאת על פי התקנון". ההחלטה נתקבלה לאחר שעו"ד ספיר ציין כי "בהתרשמות ראשונה, להנהלת האגודה סמכות לקבוע הוראה שלא נתייחדה בשום פרק של התקנון". הבעיה של עו"ד ספיר, ושל ההנהלה בכלל, היא שמדובר בהוראה שדווקא כן מפורטת בתקנון (זוכרים? "התפטר חבר הנהלה, שנבחר בבחירות חשאיות כלליות של חברי האגודה, ייכנס במקומו המועמד הראשון בתור לפי מספר הקולות"). למעשה הנהלת האגודה החליטה פה אחד לעבור על תקנון, דבר שכלל אינו בסמכותה.

אני מוכרח להודות: הייתי משוכנע שבית הדין לערעורים יקבל את הטענה שלנו. אפילו הצענו פשרה: נכניס גם אותי וגם נציג של רדיוס, וכדי שיוותר מספר אי זוגי נוסיף חבר הנהלה נוסף. בר מוחא כמובן סירב. הרי כל המטרה שלו היא להשאיר אותי בחוץ, ומבחינתו אין שום פשרה שתכשיר את השרץ. להפתעתנו, בית הדין החליט לא להחליט. "מכיוון שהאסיפה הכללית עומדת להתכנס בתוך 24 שעות, נראה לנו שראוי להציג בפניהם את הסוגיה", אמרו.

היום האסיפה הכללית מתכנסת. בר מוחא יצעק הרבה וגם יכפיש אותנו. הכל כדי להסתיר את העובדה הפשוטה, והיא שהנהלת האגודה שוב עברה על התקנון. זאת לא סוגיה פשוטה, ולכן זה גם עשוי להצליח לו. בגלל זה אנחנו צריכים אתכם היום. זה אמנם צעד קטן, אבל רק עם צעדים קטנים אפשר לעשות מהפכות גדולות. היום, 17:00, בית סוקולוב. בואו.

ופה כתבה בנושא שעלתה הבוקר באייס:  http://ice.co.il/article/view/278885

לקראת האסיפה הכללית: כתבה בעין השביעית

20 ביולי 2011 תגובות מכובות

יאיר: שלום חברים. מצורף קישור לכתבה שהתפרסמה הבוקר במגזין התקשורת המקוון "העין השביעית". הכתבה נוגעת בחלק מהבעיות באגודת העיתונאים בתל אביב. שווה לקרוא אותה. זה ממש קצה הקרחון, אבל ניתן להבין מהכתבה כמה האגודה בתצורתה הנוכחית רקובה. אפשר להתייאש, אבל גם אפשר לנסות להיאבק על דמותה. אנחנו בחרנו באפשרות השנייה. מחר (יום חמישי) יש הזדמנות טובה לעשות את זה: בחמש תתקיים אסיפה כללית של האגודה. (1) זאת הזדמנות לצעוק ולשאול שאלות קשות. (2) זאת הזדמנות להכניס אותי להנהלת האגודה, כדי לחזק את האפשרות להשפיע מבפנים (הסבר נרחב יותר תקבלו בפוסט שאעלה בבוקר). בואו.

 

נשארנו בחוץ / פוסט אורח

4 ביולי 2011 תגובה אחת

העיתונאים נוהגים לעסוק רבות ב"מעמדה של ישראל בעולם", בזמן שמעמדו של העיתונאי הישראלי בעולם שואף לאפס. כך המדיניות של הנהלת אגודת העיתונאים בתל אביב (והנה תזכורת לגביה) פוגעת ביכולתנו לפעול ולהשפיע בזירה הבינלאומית. פוסט אורח של שייקה קומורניק מרשות השידור (דברים דומים הוא כתב גם באתר האגודה הירושלמית):

==========================================================================================

"הפדרציה האירופית של איגודי העיתונאים מקדמת בברכה את הידוק היחסים בינה לבין עיתונאי ישראל וקוראת להם לקחת חלק בפעילויותיה השונות, כמו להיות משקיפים בכינוס השנתי. הפדרציה האירופית תומכת במאבקה של אגודת העיתונאים בירושלים להבטיח שידור ציבורי בר קיימא ועצמאי בישראל".

זה נוסח ההצהרה שהתקבלה לאחר דיונים ממושכים בכינוס השנתי של הפדרציה, שהתקיים השנה בבלגרד. את אגודת העיתונאים בירושלים ייצגנו בכנס זה עפרה סתת-מילוא ואני, שנינו חברי הוועדה לקשרי חוץ. מטרת נסיעתנו לבלגרד הייתה להתקבל כחברים מלאים בפדרציה האירופית, כדי שסוף סוף גם עיתונאים מישראל יוכלו לקחת חלק בפעילות הארגון – בהשתלמויות מקצועיות, בסמינרים, בקבוצות העבודה ובקבוצות המומחים  שמקיים הארגון. לאכזבתנו הרבה, הפנייה שלנו נתקלה בהתנגדות נחרצת מצד כמה מנציגי האיגודים בפדרציה. המתנגדים טענו שאנו, עיתונאי האגודה בירושלים, מהווים איגוד מקומי בלבד, שהוא סניף של האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל. הפדרציה האירופית, כך נטען בפנינו, מקבלת לשורותיה איגודים ברמה הלאומית בלבד, ואנו לא הוסמכנו מפורשות על  ידי האיגוד הארצי לייצג את כלל עיתונאי ישראל.

העיתונאי שייקה קומורניק בכנס הפדרציה האירופית של איגודי העיתונאים, בלגרד

 הטענה הזאת היא רק ביטוי נוסף נוספת לתופעה שאנו נתקלים בה שוב ושוב בזירה הבינלאומית: המוות הקליני בו שרוי האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל, בהתאם לעמדת האגודה בתל אביב, מסב לעיתונאים נזק עצום. האפשרויות לפעולה במרחב הבינלאומי ללא ייצוג האיגוד הארצי מצומצמות ביותר. כל עוד לא יימצא פתרון למצב הזה, ניתקל בעוד ועוד קשיים הן מחוץ לגבולות המדינה והן בתוכה.

ראשי האגודה בתל אביב רשאים כמובן להחזיק בדעה שאין תועלת בפעילות ברמה האירופית, אך לעניות דעתי אין לתת לעמדתם זו להפריע למי שמעוניין בכל זאת לקחת חלק בפעילות זו. מן ההגינות היא לאפשר לנו להופיע בפורומים בחו"ל כמייצגים את כלל העיתונאים, ואם נדרש לשם כך תיאום עמדות בנושאים שונים בין האגודות, הרי שתיאום כזה הוא בר ביצוע.

טיעון נוסף בידי המתנגדים היה כמובן שיוכנו הגיאוגרפי, העובדה שאיננו שוכנים באירופה. עם עובדה זו קשה אמנם להתווכח, אלא שגם עמיתנו מטורקיה, שחברים בפדרציה מזה זמן מה, באים אף הם ממדינה שרוב רובה באסיה. גם קפריסין, השוכנת במרחק 200 ק"ממאיתנו, נהנית מחברות מלאה הן של האיגוד היווני-קפריסאי והן של הטורקי-קפריסאי. בשיחותינו עם ראשי הפדרציה ניתן היה להבין, עם זאת, כי נושא המגבלות הגיאוגרפיות בתקנון הIFJ עומד להשתנות, ואז תישמט הקרקע מתחת לטענה זו.

לנוכח ההתנגדות בוועדת ההיגוי של הפדרציה לחברותנו המלאה בארגון, החלטנו לפעול במישור המעשי ולהבטיח את ייצוגנו בפעילויות האחרות שבהן עוסקת פדרציית העיתונאים האירופית. בבסיס גישה זו עומדת ההכרה שעלינו להיות נוכחים בזירה על אפם וחמתם של אלו הרוצים לראותנו מחוצה לה, וכן שנוכחותנו המתמשכת שם תביא תועלת מעשית לחברינו בארץ ותהווה נקודת זינוק להשגת השתתפות מלאה, אם וכאשר ישתנו התנאים ויחסי הכוחות בפדרציה. כיום הפדרציה האירופית (EFJ) והאיגוד הבינלאומי (IFJ) עוברים תקופה של תמורות ומאבקים פנימיים שעלולים להיות להם השלכות מרחיקות לכת. שעת תהפוכות לפנינו בקהילת העיתונאים הבינלאומית, ועלינו להיות ערוכים להגיב ולפעול אם ברצוננו להיות נוכחים בה ולהשפיע עליה.

דיון בכנס הפדרציה האירופית של איגודי העיתונאים, בלגרד

יזמנו שיחה עם נשיא הפדרציה האירופית, ארנה קוניג, בה סוכם שנוכל לקחת חלק בכל פעילויות הפדרציה, וכן ולזכות לתמיכתה במאבקנו, אולם לא נקבל זכות ההצבעה וחברות בוועדת ההיגוי. על אף ההבנות בעל פה שהגענו אליהן עם נשיא האיגוד האירופי, אין בכך די. חשנו שעלינו לקבע את ההסכמות בהצהרה שתירשם בפרוטוקול הדיונים, ולכן ניסחנו את ההצהרה שהובאה לעיל והנחנו אותה על שולחן הכינוס. ההצהרה עוררה ויכוח בין נציגי המדינות, אולם בעזרת ידידינו מהאיגודים הגרמניים והאיטלקים, ותוך כדי שינויי נוסחים, הצלחנו להעביר אותה ברוב קולות.

המסקנה: נוכחותנו בפורומים הבינלאומיים השונים של איגודי העיתונאים היא חיונית, אם לא הכרחית. אין להשלים עם מצב שבו עיתונאים ישראליים יהיו מבודדים בזירה הזאת ויפקירו אותה לאלו שלא רוצים בנוכחותנו. על  העיתונאים בישראל לנצל את הפתח שנפתח כאן, ולקחת חלק נמרץ בפעילויות ברמה הבינלאומית, הן לתועלתם המקצועית והן במסגרת המאבק בבידוד שגורמים שונים רוצים לכפות עלינו.

עיתונאי הדרום מתאגדים, עיתונאי ישראל מתפלגים

3 ביולי 2011 תגובה אחת

יאיר: לפני כשעה נתקלתי בידיעה שעלתה בוואלה ברנז'ה וסיפרה על כך שעיתונאי הדרום החליטו להקים גוף חדש שידאג לאינטרסים שלהם. "הרעיון להתארגנות הגיע מכיוון שאגודת העיתונאים הישראלית לא ייחסה ולא מייחסת חשיבות לפריפריה", סיפר שם אלי הרשקוביץ', צלם הארץ ומיוזמי המהלך, "נעשה את כל המהלכים על מנת להפוך את החיים של עיתונאי הדרום לנוחים יותר". אז הנה כמה הערות:

1. יוזמה התאגדותית של עיתונאים זה תמיד טוב. זה בטוח עדיף מלהיות פאסיביים או מלפעול לבד.

2. מסר קטן לעיתונאי הדרום: אתם צודקים בטענתכם כי האגודה אינה דואגת לעיתונאי הפריפריה, אבל אין לכם סיבה לחוש מופלים. האגודה אינה דואגת גם לעיתונאי הצפון והמרכז.

3. אבל אל חשש: יו"ר האגודה אבי פז והמנכ"ל יוסי בר מוחא כנראה ימשיכו לספר לעצמם ולכל מי שיסכים להקשיב, שמצבה של האגודה מעולם לא היה טוב יותר. הרי הקומה השנייה של בית סוקולוב עברה שיפוץ.

4. במקום שאגודת העיתונאים תייצר סולידריות בין עיתונאים, אוזלת היד שלה גורמת בדיוק את ההפך: העיתונאים הדתיים החליטו להקים ארגון חדש (שכעת נמצא במשא ומתן להצטרף לאגודה בירושלים), לפני כחודש הודיע יואב יצחק על הקמת איגוד העיתונאים העצמאיים והיום גם עיתונאי הדרום חושבים על מהלך דומה (להבדיל מהם אנחנו נשארנו חברים באגודה ומנסים לשנות אותה מבפנים, כשבמקביל אנחנו גם מארגנים אירועים עצמאיים מבחוץ). הפתרון צריך להיות באיחוד השורות ולא בפילוגן. אני תומך בתגובה של המנכ"ל יוסי בר מוחא, שקרא לעיתונאים להצטרף לאגודה. שינוי רצוי לעשות מבפנים. זה יתחיל בהדחת בר מוחא, וימשיך בהפיכת האגודה לגוף שרלוונטי לכלל העיתונאים – בצפון או בדרום, שכירים או עצמאים, חילונים או דתיים. ואם זה לא מספיק, הנה התשובה שלי לשאלה למה שוב שילמתי דמי חבר לאגודת העיתונאים.

אפס תוצאות 2: תגובה לתגובה של אבי פז

26 ביוני 2011 תגובה אחת

יאיר: בשבוע שעבר פרסמנו כאן טור שלי, שראה אור באתר העין השביעית והעביר ביקורת על אגודת העיתונאים בתל אביב ועל ההתנערות שלה מהיומרה לשנות את עולם העבודה של העיתונאים. לטור התלוותה תגובה, שנשלחה לאתר העין השביעית על ידי יו"ר האגודה אבי פז.  באמת שלא היה לי נעים ללעוג לתגובה שבכתיבתה הושקעו זמן רב ויצירתיות מופלאה, אז החלטתי פשוט להגיב לה עניינית. עם עובדות. כמו שעיתונאים אוהבים. בציטוטים תוכלו לראות את תגובתו של אבי פז, ובטקסט הרגיל את התייחסותי. כמובן שנשמח לקבל עוד תגובות מהאגודה (או ממשרד היח"צ שמטפל בה), ואנו מבטיחים לפרסם אותן כלשונם. מילה במילה.

======================================================================================

במהלך השנה האחרונה טופלו על-ידי היועץ המשפטי של האגודה, משרד עו"ד אילן בומבך, עשרות מקרים של עיתונאים שקיבלו סיוע משפטי בעניינים הקשורים לתנאי עבודתם. לפחות בשני מקרים גם הוגש סיוע משפטי לוועדי עיתונאים".

לרגע לא אמרתי שהאגודה לא מספקת ייעוץ משפטי לעיתונאים, אלא טענתי שמדובר במתן עזרה ראשונה במקום שבו יש צורך לבצע טיפול שורש. או במילים אחרות: ארגון עובדים רציני חייב להיות צד פעיל בקביעת חוקי המשחק, ולא רק לעזור לחבריו לשרוד במצב הקיים. זה אומר להקים ועדים, להפעיל לחצים, לקדם את הנושא על סדר היום הציבורי.

כותב המאמר פנה בעצמו לקבל סיוע משפטי בעניינים הקשורים לתנאי עבודתו מול מעסיקיו בעבר, וסיוע כזה אכן ניתן לו. משרד עו"ד בומבך נבחר לשמש היועץ המשפטי של אגודת העיתונאים לאחר תהליך ארוך ורציני, במהלכו נבדקו לעומק הצעות שהוגשו מעשרות משרדים. אחד מתנאי הסף העיקריים בתהליך הבחירה של יועץ משפטי לאגודה היה נסיונו ויכולותיו בכל הקשור לדיני עבודה".

בערך כל אדם מתחום עריכת הדין שדיברתי איתו לפני כתיבת המאמר ציין בפניי שהמשרד של בני כהן נחשב מהמובילים בתחום דיני העבודה, עם ניסיון רב בייצוג של ועדים. כששאלתי אותם על משרדו של אילן בומבך, אמרו שהוא מתמחה בעיקר בנושאים המנהליים. אבל לא הסתפקתי בזה: הלכתי לרשימת דן אנד ברדסטריט, שמדרגת את משרדי עורכי הדין לפי תחומים. שימו לב לרשימת המשרדים המתמחים בדיני עבודה: משרדו של בני כהן נמצא בקבוצת הייחוס הגבוהה ביותר ("מובילים – משרדים שנתפסים כמובילים בתחומם על ידי השוק"). את המשרד של בומבך כלל לא מצאתי ברשימה (אינו בין "הבולטים" או "הידועים"), אז פניתי לרשימה הכללית, שמסודרת על פי מספר עורכי הדין שעובדים בכל משרד. את בומבך ניתן למצוא אותו שם תחת המספר הסידורי 175 (לא אומר כלום על האיכות). לצד השם ניתן גם לראות את תחומי ההתמחות: דיני עבודה אינו אחד מהם.

הייתי שמח להאמין לאבי פז כשהוא טוען שמינוי בומבך נעשה "לאחר תהליך ארוך ורציני", כי זה בדיוק מחזק את הטענה שלי: הבחירה של בומבך אינה מקרית. האגודה מזניחה את המשימה לשנות את עולם העבודה של העיתונאים. את האנרגיות שלה היא משקיעה במקומות אחרים.

לאגודת העיתונאים ולמר בר-מוחא היה חלק פעיל וחשוב מאוד בהקמת ועד העיתונאים של 'הארץ' ובמתן תמיכה וסיוע לפעילות הוועד, ככל שנדרש. כותב המאמר יודע זאת היטב".

בניגוד ליתר ארגוני העובדים במשק, כבר שנים שאגודת העיתונאים לא יזמה הקמה של ועד. גם לא את ועד עיתונאי הארץ. הוועד בהארץ החל כיוזמה של מספר עיתונאים, שהתכנסו לחשוב כיצד ניתן לבלום את החלטת ההנהלה להעביר את כל העובדים להחתמת שעון נוכחות. רוב הנוכחים הבינו שזה כנראה קרב אבוד מראש, ולכן את מרב המאמצים יש להשקיע במניעת הגזירות העתידיות, אז הוחלט להקים ועד.

את מרב הקרדיט להקמת הוועד יש לתת לעו"ד איתי סבירסקי, שליווה את המהלך מתחילתו באמצעות הקליניקות המשפטיות של אוניברסיטת תל אביב. סבירסקי, שכעבור שנה נמנה על מקימי "כוח לעובדים", המליץ לנו להצטרף לארגון עובדים קיים. בהסתדרות לא ידעו לעכל ועד שלא מאגד את כל עובדי הבניין, ואחד מוותיקי הארץ המליץ לפנות לאגודת העיתונאים – גוף שרובנו לא הכרנו עד אז. לזכותה של האגודה ושל בר מוחא ייאמר שהוועד קיבל את כל הסיוע שנזקק לו. ובכל זאת, מעבר לכך שמדובר בדוגמה יחידה בעשור האחרון – ממש בגדר יוצא מהכלל שמעיד על הכלל – היא אינה מספיקה. האגודה אינה צריכה להמתין שוועדים של עיתונאים יוגשו לה על מגש של כסף על ידי איתי סבירסקי, שלמעשה המשיך ללוות אותנו לאורך כל הדרך, אלא להיות גוף יוזם ומלווה – מההתחלה ועד הסוף.

הוועד של מעריב, שניסיון הקמתו התבצע בעקבות כנס הייסוד של החטיבה הצעירה, כבר לא קיבל את אותו סיוע מהאגודה. אחרי שיחה עם בר מוחא נציגיהם נותרו עם התחושה שהאגודה לא ממש נלהבת ללוות אותם בהקמת ועד, אז הם פנו להסתדרות. כשעובדים בערוץ הספורט רצו להתאגד הם כבר פנו ישירות לכוח לעובדים.

ההחלטה לפדות את 'קרן השביתה' התקבלה ברוב קולות גדול של חברי הנהלת האגודה, לאחר דיון מעמיק, במהלכו התברר כי 'הקרן' הזו התנהלה באופן לא תקין, ושימשה למעשה מעין 'קופה ב", שכספים הוצאו ממנה בנסיבות לא ברורות – בתקופה שקדמה לכהונתו של מנכ"ל האגודה הנוכחי, שלא באישור הנהלת האגודה. תחת הסך של 150 אלף שקל שנפדו, החליטה הנהלת האגודה, בישיבתה האחרונה, להפקיד סך של 200 אלף שקל בחשבון חירום, שיפוקח על-ידי הנהלת האגודה, וכספים ממנו יוצאו רק באישורה ולאחר דיון (בניגוד למה שהיה בעבר) – לצורך התמודדות עם איומים עתידיים, שדמי שביתה – במידת הצורך – הם רק חלק מהם. כמו כן החליטה ההנהלה להפקיד מדי שנה סך של 50 אלף שקל נוספים לחשבון הזה.

את ההחלטה לפדות את קרן השביתה לטובת שיפוץ בית סוקולוב ניסו בר מוחא ואבי פז להעביר בישיבת הנהלה, מבלי להודיע מראש לחברים שהנושא אמור להעלות לדיון. בהזמנה לישיבה נכתב בסעיף 4 "עבודות השיפוץ בבית סוקולוב" ובסעיף 7 "כספי קרן שביתה". מה רוצים לעשות איתם אף אחד לא כותב, כי למה להרוס את ההפתעה (ככה מנהלים "דיונים מעמיקים" בהנהלת האגודה: כמעט לעולם לא שולחים את החומרים לפני או מודיעים מראש על מה בדיוק דנים. גם ההצעה להחליף את היועץ המשפטי נפלה על חברי ההנהלה בהפתעה. בהזמנה לישיבה נכתב באחד הסעיפים "ייעוץ משפטי", ושהחברים כבר ינחשו למה הכוונה). כשלישיבה לא הגיע פורום מספק הם החליטו להעביר את ההחלטה במשאל טלפוני (סליחה, הכוונה כמובן היא ל"משאל טלפוני מעמיק"). רק לאחר מחאות מצד חברי הנהלה על עצם ההליך, הוחלט לקיים עוד ישיבת הנהלה (כעבור מספר ימים) ובה לקיים את ההצבעה.

ההצעה המקורית שעלתה לדיון דיברה רק על פדיון קרן השביתה לטובת שיפוצים. לאחר שבמהלך בזק ניסחנו עצומה והחתמנו עליה עשרות חברי אגודה, הסכים בר מוחא להכניס לנוסח ההחלטה הבטחה ערטילאית, לפיה אם תהיה שביתה האגודה תמצא כסף לממן אותה. "הכי הרבה נלווה לצורך כך כסף מהבנקים", הם אמרו (אני משוכנע שבנק הפועלים שהחזיק אז במניות של מעריב היה שמח להלוות לעיתונאים כסף כדי להשבית את העיתון). וכך עברה ההחלטה. רק מאוחר יותר, כשדב יודקובסקי תרם את הון תועפות לצורך שיפוץ המבנה, הודיעה האגודה על הקמת "קרן חירום", שלא ממש ברור מה מטרתה. כך או כך, את הכוונה המקורית לא ניתן להחביא גם לא בתוך בליל השטויות שאבי פז פלט בתגובה לטור שלי: האגודה הסכימה לוותר על קרן השביתה לצורך שיפוצים. זה מעיד יותר מכל על סדר העדיפויות הלקוי שלה.

מעולם לא התקבלה החלטה 'להעלות את דמי החבר לעיתונאים צעירים'. בעבר נעתרה הנהלת האגודה לבקשה מיוחדת, להעניק הנחה חד-פעמית בדמי החבר לקבוצת עיתונאים מ'הארץ'. יתרה מזאת: דמי החבר באגודת העיתונאים בתל-אביב לא הועלו זה 20 שנה, והם נמוכים מדמי החבר שגובים באגודות אחרות.

 על פי תקנון אגודת העיתונאים, "דמי החבר החודשיים שיוטלו על מועמדים [עיתונאים בתחילת דרכם בשנת החברות הראשונה] לא יעלו על מחצית הסכום המשולם על-ידי חברים בעלי זכויות מלאות, אלא אם ייקבע אחרת על-ידי ההנהלה". למקרה שאבי פז לא יודע לקרוא: ברירת המחדל היא שעיתונאים צעירים ישלמו בשנה הראשונה רק 240 שקלים. הנהלת האגודה, שבראשה הוא יושב, החליטה אחרת. וכן, דמי החבר לא הועלו במשך עשרים שנה, כי אגודת העיתונאים לא ממש עשתה משהו לאורך התקופה הזאת שהצדיק להעלות אותם. הרי בר מוחא תמיד טוען שבזכותו האגודה במצב כלכלי מעולה. אם כך איזו מטרה יותר ראויה מאשר הוזלת דמי החבר – רק לעיתונאים צעירים, רק בשנת החברות הראשונה?

 את החלק האחרון של תגובת אבי פז מומלץ לקרוא תוך כדי האזנה לשיר "אנו נושאים לפידים":

חשוב להדגיש: אנו לא מרגישים כל צורך להתנצל על הפעילות הענפה והמאוד מוצלחת שמנהלת האגודה בשנים האחרונות, בהובלתו של מנכ"ל האגודה בר-מוחא, לאחר שנים ארוכות של קיפאון וחוסר מעש. לא על שיקומו של בית-העיתונאים והקמת מרכז דב יודקובסקי לתקשורת, לא על הכנסים המקצועיים שאנו יוזמים (שחלק מרכזי בהם הוא תמיד הדיון על תנאי העסקתם של עיתונאים), ולא על מצבה הכלכלי התקין של האגודה. מנכ"ל האגודה יוסי בר-מוחא הוביל ביד רמה יוזמות מוצלחות וחסרות תקדים. מאוד קל לדבר, לשלוח הודעות לעיתונות, להגיב בטוקבקים מרושעים, להשחיז מלים במאמרים חוצבי להבות, להכריז על מהפכות ולמנות את עצמך לראש ממשלת העיתונאים הצעירים. הרבה יותר קשה לעשות. אנחנו מעדיפים לעשות".

באמת שאין לי דרך טובה להגיב על הפסקה האחרונה. אם אבי פז רק היה מראה איזושהי מודעות למצב העלוב של האגודה ולחוסר הרלוונטיות שלה בקרב העיתונאים, אז אולי עוד הייתי חש כלפיו איזושהי אמפתיה. כרגע אני בעיקר מתבייש שזה האדם שמוגדר כמנהיג העיתונאים בישראל. אגב לעשות, הנה רשימה חלקית.

אפס תוצאות

20 ביוני 2011 3 תגובות

שלום חברים

מצורף טור שכתבתי והתפרסם היום באתר העין השביעית. בסופו תגובה מאוד מעניינת מטעם אגודת העיתונאים. מחר כבר אעלה פוסט עם תגובה לתגובה.

=======================================================================================

אחרי עורכי הדין, המנקים והמלצרים הגיע גם תורם של העיתונאים: בחודש שעבר הודיע משרד התמ"ת כי החל במבצע לאכיפת חוקי העבודה בענף התקשורת. גם מבלי לכוון באמצעות כוונת טלסקופית, כמעט בכל מקום בענף שתיזרק בו אבן היא כנראה תפגע בהפרה של חוקי העבודה – רמיסת חוק שעות עבודה ומנוחה, מוסר תשלומים ירוד, העסקה פיקטיבית של שכירים באמצעות חשבוניות כדי להימלט מיחסי עובד-מעביד ואינספור תעלולים חשבוניים שמאפשרים להחיל את ההפרשות הסוציאליות רק על חלק מהשכר.

מוקדם עדיין להעריך אם התמ"ת מתכוון לבצע טיפול שורש לבעיות או להסתפק ברעש התקשורתי המצומצם שעורר, אך כך או כך מדובר בבשורה טובה לעיתונאים, שככל שמעמדם התערער כך נותרו גם עם גיבוי פחות וחוזר חלילה. מלבד היכולת המוגבלת מאוד של כל עובד לדאוג לעצמו, עומדת בפניו האפשרות ליהנות משני מקורות הגנה נוספים: המדינה וארגון העובדים. לאחר יותר משני עשורים שהתאפיינו בהיחלשות העבודה המאורגנת ובאוזלת יד של הממשלה בכל הקשור לאכיפת זכויות עובדים, בשלוש השנים האחרונות ניתן להבחין בשינוי מגמה. בין מאפייני השינוי ניתן למנות את החקיקה במסגרת עסקת החבילה להקמת ממשלת נתניהו-ברק, את ההגדלה הדרמטית במספר הפקחים במשרד התמ"ת ואת הרנסאנס של הקמות הוועדים, שהחל עם הקמת "כוח לעובדים" ונמשך עם ייסוד האגף להתאגדות של ההסתדרות.

אבל בעוד שההסתדרות הקימה בשנה האחרונה עשרות ועדים, שבמסגרתם צירפה לעולם העבודה המאורגנת כ-40 אלף עובדים, האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל – הארגון היציג של העיתונאים –"הוא רק שם", כפי שהגדיר זאת היו"ר בפועל של הארגון, יוסי בר מוחא. להשקפתו של בר מוחא, האיגוד הוא רק חותמת גומי לפעילות היוניוניסטית של האגודות בירושלים ובתל אביב. את זו האחרונה, אגודת העיתונאים בתל-אביב מנהל בר-מוחא. כך או כך, אף אחת משתי האגודות העירוניות לא יזמה הקמת ועד כלשהו בשנים האחרונות. התזוזה המשמעותית היחידה היתה ב"הארץ", כשקבוצה של עיתונאים החלה מהלך של התאגדות שבעקבותיו הצטרפה לאגודה התל-אביבית. ניסיונות התאגדות נרשמו גם ב"מעריב" ובערוץ הספורט, שפנו להסתדרות ולכוח לעובדים, בהתאמה.

גם אם האגודה הירושלמית יכולה לפטור עצמה חלקית ממשימת הקמתם של ועדים, מאחר שרובם המוחלט של העיתונאים שבתחום שיפוטה הם עובדי רשות השידור המאוגדים ממילא, הרי שלאגודה התל-אביבית, שבר מוחא, כאמור, מנהל כבר קרוב לעשור, אין נסיבות מקלות לאוזלת היד. זאת בעוד שנוכח גלי הפיטורים והפגיעות הדרמטיות בתנאי ההעסקה בתקשורת המסחרית, לא היה מהלך מתבקש מזה. אבל דבר לא קרה: אף ועד לא הוקם, שום ניסיון משמעותי לשנות את יחסי הכוחות לא נעשה. במקום זאת, האגודה נראתה כמי שמנסה באופן עקבי להתנער מאחריותה כארגון עובדים. להלן כמה דוגמאות:

החלפת היועץ המשפטי. עד לפני כשנתיים קיבלה האגודה שירותי ייעוץ משפטי ממשרד עורכי הדין בני כהן, הנחשב לאחד המובילים בדיני עבודה בכלל ועבודה מאורגנת בפרט. בישיבה של הנהלת האגודה שהתקיימה ביוני 2009 הוצע לסיים את ההתקשרות עם המשרד בטענה כי הוא אינו מספק לאגודה שירותים משפטיים בנושאים אחרים, ולכן היא נאלצת לשלם גם למשרד עורכי הדין של אילן בומבך, שמטפל בעניינים המנהליים של האגודה ובמגוון תביעות.

חברי ההנהלה (ואני בתוכם) הסכימו שמטעמי חיסכון מוטב למצוא משרד המסוגל לטפל במכלול הסוגיות המשפטיות המעסיקות את האגודה. בר מוחא הציע שעו"ד בומבך ימונה ליועץ משפטי זמני לתקופה של שלושה חודשים, והציג הצעת מחיר מטעמו. שלושת החודשים הפכו לשנה, שלאחריה אושר המינוי כקבוע. במקום משרד המתמחה בענייני עבודה, נותרה האגודה עם משרד שדיני עבודה אינו תחום ההתמחות העיקרי שלו. הבחירה הזו הולמת למדי את סדר העדיפויות שלה, לפיו קודם מתעסקים בשיפוצים ובאירועי ענק ורק אחר כך, אם בכלל, בתנאי ההעסקה של העיתונאים.

שיפוצים על חשבון קרן השביתה. בישיבת הנהלה שנערכה בסוף יולי 2009 הודיע המנכ"ל בר מוחא על הכוונה להרחיב את השיפוצים בבית סוקולוב, והציע לממן אותם מכספי קרן השביתה. "גם ככה כבר הרבה שנים שאנחנו לא מובילים סכסוכי עבודה", אמר אז כדי להצדיק את הצעתו. האבחנה נכונה, אך יותר מכל היא מעידה על חוסר העניין והמעש שגילתה האגודה בכל הקשור להגנה על תנאי ההעסקה של העיתונאים. המודעות לעובדה הזו צריכה היתה להוביל דווקא לשינוי גישה מצד האגודה, אך שגיאות העבר הפכו לנורמות של ההווה, והכוונה לוותר על קרן השביתה לטובת שיפוצים שיקפה את המגמה למסד את ההתנהלות הזו. רק לאחר פרסום עצומה שחתמו עליה עשרות חברים באגודה, ובהמשך עם קבלת תרומה ממשפחת יודקובסקי שייתרה את השימוש בכספי קרן השביתה, החליטה ההנהלה להקים במקומה "קרן חירום" שמטרותיה אינן ברורות.

מותה של הוועדה המקצועית. המנוע של האגודה בכל הנוגע להגנה על זכויות העיתונאים הוא הוועדה המקצועית, שתפקידה העיקרי הוא לפעול "להטבת תנאי ההעסקה של העיתונאים, שיפור ההסכמים הקיבוציים והאישיים לפיהם הם מועסקים, איגודם המקצועי וייצוגם הנאות, הגנה על זכויותיהם המקצועיות וקידומם המקצועי". כך נכתב בתקנון האגודה. בפועל, חלפו כשנתיים מאז הפעם האחרונה שוועדה זאת כונסה, ודיונים משמעותיים על תנאי ההעסקה של העיתונאים אינם מתקיימים. במקרה הטוב מוקדשות לנושא דקות ספורות בישיבות ההנהלה.

העלאת דמי החבר לעיתונאים צעירים. הצלחת ההסתדרות ו"כוח לעובדים" בהקמת ועדים טמונה, בין היתר, בהבנה שדמי חבר גבוהים עלולים להרתיע מצטרפים חדשים. ב"כוח לעובדים" נקבע תעריף מוזל של 10 שקלים לעובדים שמשכורתם החודשית נמוכה מ-4,000 שקל. ההסתדרות מאפשרת לעובדים שמצטרפים במסגרת התאגדות ראשונית, להתחיל לשלם את דמי החבר רק לאחר שנחתם הסכם קיבוצי מול המעביד. תקנון אגודת העיתונאים מתחשב בשיקולים אלה וקובע כי "דמי החבר החודשיים שיוטלו על מועמדים (עיתונאים בתחילת דרכם בשנת החברות הראשונה; י.ט) לא יעלו על מחצית הסכום המשולם על ידי חברים בעלי זכויות מלאות, אלא אם ייקבע אחרת על ידי ההנהלה". סעיף זה הופעל כשעיתונאי "הארץ" הצטרפו לאגודה כחלק מתהליך ההתאגדות, אך בר מוחא הוביל להקפאתו בשל מה שהוא כינה "עשיית איפה ואיפה", ובארגוני עובדים אחרים מכנים "התחשבות בחלשים" וגם "אסטרטגיה להרחבת השורות". וכך, לקשיים הרגילים שנלוו לניסיונות לאגד עיתונאים – הפחד מהמעסיק וחוסר העשייה של האגודה – הצטרפו גם דמי חבר בסך 480 שקלים לשנה.

השורה התחתונה: אפס תוצאות בכל הנוגע לצירוף מסות של עיתונאים לאגודה ויוזמות לשפר את תנאי ההעסקה. האגודה מספקת ייעוץ משפטי פרטני, שנותן מענה לבעיות נקודתיות, אך אינה עושה דבר ממשי כדי לרפא תחלואי יסוד. כעת, נוכח יוזמתה של המדינה לחזק את אכיפת דיני העבודה בענף התקשורת, ניתן לקוות שגם האגודה תתנער ותמלא את התפקיד המצופה ממנה. עיתונאי ישראל זקוקים לארגון עובדים חזק, שיגן עליהם וישפר את תנאי העסקתם, ולא יפנה את עיקר מרצו לארגון כנסים יוקרתיים באילת או למסע עיתונאים לסלוניקי.

תגובת אגודת העיתונאים:
בתגובתה של אגודת העיתונאים בתל אביב, שעליה חתום אבי פז, יו"ר האגודה, נאמר בין השאר:

– במהלך השנה האחרונה טופלו ע"י היועץ המשפטי של האגודה, משרד עו"ד אילן בומבך, עשרות מקרים של עיתונאים, שקיבלו סיוע משפטי בעניינים הקשורים לתנאי עבודתם. לפחות בשני מקרים גם הוגש סיוע משפטי לועדי עיתונאים […] כותב המאמר פנה בעצמו לקבל סיוע משפטי בעניינים הקשורים לתנאי עבודתו מול מעסיקיו בעבר, וסיוע כזה אכן ניתן לו. משרד עו"ד בומבך נבחר לשמש כיועץ המשפטי של אגודת העיתונאים לאחר תהליך ארוך ורציני, במהלכו נבדקו לעומק הצעות שהוגשו מעשרות משרדים. אחד מתנאי הסף העיקריים בתהליך הבחירה של יועץ משפטי לאגודה היה ניסיונו ויכולותיו בכל הקשור לדיני עבודה.

– לאגודת העיתונאים ולמר בר-מוחא היה חלק פעיל וחשוב מאוד בהקמת ועד העיתונאים של "הארץ", ובמתן תמיכה וסיוע לפעילות הועד, ככל שנדרש. כותב המאמר יודע זאת היטב.

– ההחלטה לפדות את "קרן השביתה" התקבלה ברוב קולות גדול של חברי הנהלת האגודה, לאחר דיון מעמיק, במהלכו התברר כי "הקרן" הזו התנהלה באופן לא תקין, ושימשה למעשה מעין "קופה ב'", שכספים הוצאו ממנה בנסיבות לא ברורות – בתקופה שקדמה לכהונתו של מנכ"ל האגודה הנוכחי, שלא באישור הנהלת האגודה. תחת הסך של 150 אלף שקלים שנפדו, החליטה הנהלת האגודה, בישיבתה האחרונה, להפקיד סך של 200 אלף שקלים בחשבון חירום, שיפוקח על ידי הנהלת האגודה, וכספים ממנו יוצאו רק באישורה ולאחר דיון (בניגוד למה שהיה בעבר) – לצורך התמודדות עם איומים עתידיים, שדמי שביתה – במידת הצורך – הם רק חלק מהם. כמו כן, החליטה ההנהלה להפקיד מדי שנה סך של 50 אלף שקלים נוספים לחשבון הזה.

– מעולם לא התקבלה החלטה "להעלות את דמי החבר לעיתונאים צעירים". בעבר, נעתרה הנהלת האגודה לבקשה מיוחדת, להעניק הנחה חד-פעמיתבדמי החבר לקבוצת עיתונאים מ"הארץ". יתירה מזאת: דמי החבר באגודת העיתונאים בתל-אביב לא הועלו מזה 20 שנה, והם נמוכים מדמי החבר שגובים באגודות אחרות.

חשוב להדגיש: אנו לא מרגישים כל צורך להתנצל על הפעילות הענפה והמאוד מוצלחת שמנהלת האגודה בשנים האחרונות, בהובלתו של מנכ"ל האגודה בר-מוחא, לאחר שנים ארוכות של קיפאון וחוסר מעש. לא על שיקומו של בית העיתונאים והקמת מרכז דב יודקובסקי לתקשורת, לא על הכנסים המקצועיים שאנו יוזמים (שחלק מרכזי בהם הוא תמיד הדיון על תנאי העסקתם של עיתונאים), ולא על מצבה הכלכלי התקין של האגודה. מנכ"ל האגודה יוסי בר מוחא הוביל ביד רמה יוזמות מוצלחות וחסרות תקדים. מאוד קל לדבר, לשלוח הודעות לעיתונות, להגיב בטוקבקים מרושעים, להשחיז מילים במאמרים חוצבי להבות, להכריז על מהפכות ולמנות את עצמך לראש ממשלת העיתונאים הצעירים. הרבה יותר קשה לעשות. אנחנו מעדיפים לעשות.