רן רזניק: לעיתונאים אין כיום גב

והנה חוב מהעבר הלא רחוק: סיכום המפגש עם רן רזניק ועידית אברהמי, באדיבותה של עורכת "ידיעות הקיבוץ", שירלי זינגר, שתמללה וערכה.

כחמישים עיתונאים הגיעו ביום רביעי שעבר לבית העיר כדי לצפות בפרק החמישי מתוך הסדרה הדוקומנטרית "העיתונאים", שיצרה עבור "yes" עידית אברהמי. הפרק, "סיפורו של מקצוען", מציג את סיפורו של העיתונאי רן רזניק, זוכה פרס "סוקולוב" ואביר איכות השלטון, בעברו כתב "הארץ" והיום ב"ישראל היום". הפרק מראה כיצד רזניק התמודד עם שינויים בעבודתו ובמעסיקיו כתוצאה מהשינויים בעולם העיתונות הישראלי. הוא עוזב את הארץ כשנותנים לו להבין שעבודתו ומקצוענותו, כפי שהתבטאה עד היום, לא רצויה יותר, ממשיכה במעבר למגזין "מנטה" (קבוצת ידיעות), בפיטוריו משם, ועד למעבר לישראל היום. אחרי סיום הפרק, התקיימה שיחה קצרה, בהשתתפות עידית אברהמי ורן רזניק, ובהנחיית יאיר טרצ'יצקי. להלן חלקים נבחרים:

"הוותק והאיכות היו בעוכריי". רן רזניק

יאיר: רן, אתה מרגיש שהסיבה בגינה עזבת את "הארץ" היא באמת הכסף?

רן: "לא. זה היה לא רק עניין של כסף. הרבה ובעיקר כסף, אבל לא רק. אני זוכר שבשיחה האחרונה שלי עם שוקן, יום לפני שעזבתי סופית, הוא שאל אותי כמה אני אקבל במנטה, והאם זה יותר או פחות ממה שהציע לי בחוזה החדש. אמרתי לו שבסוף – זה לא רק כסף. שוקן לא השיב על זה.. חלק מהעניין זה גם השינוי שעבר על העיתונות. לפעמים קל מדי לחשוב שזה אכן אך ורק  רק הכסף".

אולי יותר קל לנהל מישהו פחות מוכשר ורציני. אולי העורכים מעדיפים כאלה עיתונאים? האם מי ומה שאתה היה בעוכריך?

רן: "הוותק והאיכות היו בעוכריי. מאלה גם נגזר עניין הכסף. אם אתה מספיק ותיק זה מכתיב איזו רמת שכר שלא תוותר עליה. יש סף שאתה לא מוכן להתפשר עליו. אם אתה גם טוב, ועקשן, אז יותר קשה. בתקופה האחרונה בהארץ, אני זוכר כל מיני דברים שנפשית היה לי קשה להתמודד איתם. כל מיני דברים שדרשו ממני לכתוב ולא יכולתי לעמוד בהם. כל מיני דברים שלא חשבתי שאצטרך לעמוד בהם. גם איך לכתוב. חוסר השליטה כשדורשים ממך לכתוב דברים שקודם לא היית צריך".

עידית, איך את רואה את זה מהצד?

עידית: "חושבת שזה פרק חשוב ואני מאוד גאה בו. גם בגלל רן וגם בגלל הסיפור שמספר. רן הוא דוגמה, מדהימה אמנם. זה אתגר לצלם עיתונאים, ורן נתן את עצמו. היה כאן ניסיון לספר מה קורה לעיתונאי מקצוען. אני עבדתי בהארץ, עבדתי עם רן, הייתי עורכת שלו. רן היה מין אגדה. היה אימת הרופאים. עשה תחקירים ענקיים לאורך השנים. גדלתי עליו. ככה גם עזבתי את הארץ בידיעה שהוא אחד המקצוענים, וכשהוא מביא סיפור זה סיפור לעמוד הראשון. זה משקף משהו שקורה בעשור האחרון וזה מה שניסינו להראות".

בפרק אומרת לך עורכת הדין ארנה לין, שהמקצוע שלך – המקצוען המעמיק, שרואה בזה דרך חיים – נגמר. ככה אתה חושב?

רן: "זה ודאי השתנה. עכשיו  יש לי מקום. ב"ישראל היום" אמר לי העורך: 'שב, כתוב תחקירים, יש לך זמן'. זה הזכיר לי שיחה עם חנוך מרמרי לפני 17 שנה כשעברתי מ'העיר' להארץ. לא יודע אם המקצוע מת לגמרי. יש גם ב"ישראל היום" יש י אלמנטים של החזרת עטרה ליושנה בעיתונות במובן הטוב של המילה. אבל יחד עם זאת במובנים רבים המקצוע  של התחקיר העיתונאי אכן מת".

ואם כבר הזכרנו את ארנה לין, לי זה מאוד בלט שאתה פונה לעורך דין פרטי. איפה ארגוני העובדים? האם אתה מרגיש שלעיתונאי היום יש גב?

רן: "ברור שלא. זה קצת משונה לדבר על זה כי זה לבכות על משהו שכבר מזמן לא קיים. אני עיתונאי שנהנתי כל השנים מהדבש של החוזה האישי וברגע מסוים נכוויתי מהעוקץ שלו. גם כשהיה לי חוזה אישי, מצוין, ידעתי שזה הפכפך, שזה יכול להיגמר ברגע. שתגיע לרגע שאתה מנוסה מדי, כבד מדי, אולי אפילו טוב מדי. הבנתי את זה ברגע שהייתי לחלוטין לבד מול עמוס שוקן. הבנתי מה החוזה הקיבוצי, על מגרעותיו, יכול להגן – שאתה פחות לבד. גם אם מעזיבים אותך – זה פחות לבד. ואז, גם אם הדבש בחוזה הקיבוצי  פחות טוב לאורך השנים, גם העוקץ – שמגיע בתקופות יותר רגישות, בגיל יותר מבוגר – פחות פוגע.

עידית: "ארנה לין אומרת שהמקצוע נגמר, אבל אני לא חושבת שזה לגמרי נכון. ניסינו להראות שכל העיתונאים שמתוארים בסדרה הם עיתונאים טובים שעושים את העבודה שלהם בצורה טובה למרות המצב ההפכפך. כשצילמתי בעיתון העיר, תוך כדי התיעוד סגרו את העיתון. לדעתי זה היה עיתון מצוין עם עיתונאים מצוינים. היה לי אפילו רגע שהתגעגעתי ורציתי לחזור ולעבוד שם עם אלון עידן. הרגשתי שיש עוד עורכים כמו של פעם, שיושבים איתם בחדר ומתייעצים איתם. כנ"ל רן וכנ"ל גידי ויץ. דוגמה לעיתונאי מעולה, שבתוך כל המציאות המורכבת הזו מצליח לייצר תחקירים. התגובות לסדרה הן של מין רקויאם, אני לא חושבת ככה. חושבת שיש תהליך ויש מאבק אבל לא חושבת שהעיתונות מתה".

תזכורת 1: ביום שישי הבא נקיים הקרנה של "כל אנשי הנשיא" + שיחה עם רביב דרוקר

תזכורת 2: רוצים להצטרף למועדון הכדורגל של העיתונאים? המשחק הבא ביום שני הקרוב בשמונה בערב. שלחו מייל לכתובת haitonaim@gmail.com

הזמנה להקרנת "כל אנשי הנשיא" ושיחה עם רביב דרוקר

ב-40 השנים שחלפו מאז נחשפה, הפכה "פרשת ווטרגייט" לדוגמה הקלאסית לתחקיר עיתונאי מעמיק ומורכב. כזה שמבוסס על עבודה עיתונאית אמיתית, שכוללת הפעלת מקורות, איסוף מידע והקלטות. גם תוצאות התחקיר היו דרמטיות בהתאם: התפטרותו של נשיא ארה"ב. בסרט "כל אנשי הנשיא" מגלמים רוברט רדפורד ודסטין הופמן את העיתונאים זוכי הפוליצר בוב וודוורד וקרל ברנשטיין ומתארים את סיקור הפרשה, מהדיווח הראשוני על הפריצה לווטרגייט, דרך פגישותיהם הסודיות עם "גרון עמוק" ועד לחשיפת מסע התעמולה המושחת של הנשיא ניקסון. האם בישראל של 2011 יש כאלו תחקירים? כמה מורכב לפרסם תחקיר נגד השלטון? ואיך מרגיש עיתונאי שמתעמת חזיתית עם ראש הממשלה?

ביום שישי 1.7 בשעה 11:00 בבוקר נקיים את המפגש הרביעי בסדרת מפגשים לעיתונאים בסינמטק ת"א, בפורמט של סרט ושיחה עם עיתונאי בכיר. במפגש הקרוב נשוחח עם העיתונאי רביב דרוקר ואחר-כך נקרין את הסרט "כל אנשי הנשיא".

מחיר הכניסה לאירוע: 35 ₪ לאדם. הכניסה בהצגת תעודת עיתונאי (לע"מ, אגודות העיתונאים או תעודות של אחד מכלי התקשורת. אפשר להביא איתכם אדם נוסף שאינו עיתונאי).

והנה קישור לדף האירוע בפייסבוק:

https://www.facebook.com/event.php?eid=239717326043881

לשאלות והערות ניתן לפנות ל:

אסף ליברמן, 0506935774, a@glz.fm

יאיר טרצ'יצקי, 0548104567, yairtar@gmail.com

אפס תוצאות

שלום חברים

מצורף טור שכתבתי והתפרסם היום באתר העין השביעית. בסופו תגובה מאוד מעניינת מטעם אגודת העיתונאים. מחר כבר אעלה פוסט עם תגובה לתגובה.

=======================================================================================

אחרי עורכי הדין, המנקים והמלצרים הגיע גם תורם של העיתונאים: בחודש שעבר הודיע משרד התמ"ת כי החל במבצע לאכיפת חוקי העבודה בענף התקשורת. גם מבלי לכוון באמצעות כוונת טלסקופית, כמעט בכל מקום בענף שתיזרק בו אבן היא כנראה תפגע בהפרה של חוקי העבודה – רמיסת חוק שעות עבודה ומנוחה, מוסר תשלומים ירוד, העסקה פיקטיבית של שכירים באמצעות חשבוניות כדי להימלט מיחסי עובד-מעביד ואינספור תעלולים חשבוניים שמאפשרים להחיל את ההפרשות הסוציאליות רק על חלק מהשכר.

מוקדם עדיין להעריך אם התמ"ת מתכוון לבצע טיפול שורש לבעיות או להסתפק ברעש התקשורתי המצומצם שעורר, אך כך או כך מדובר בבשורה טובה לעיתונאים, שככל שמעמדם התערער כך נותרו גם עם גיבוי פחות וחוזר חלילה. מלבד היכולת המוגבלת מאוד של כל עובד לדאוג לעצמו, עומדת בפניו האפשרות ליהנות משני מקורות הגנה נוספים: המדינה וארגון העובדים. לאחר יותר משני עשורים שהתאפיינו בהיחלשות העבודה המאורגנת ובאוזלת יד של הממשלה בכל הקשור לאכיפת זכויות עובדים, בשלוש השנים האחרונות ניתן להבחין בשינוי מגמה. בין מאפייני השינוי ניתן למנות את החקיקה במסגרת עסקת החבילה להקמת ממשלת נתניהו-ברק, את ההגדלה הדרמטית במספר הפקחים במשרד התמ"ת ואת הרנסאנס של הקמות הוועדים, שהחל עם הקמת "כוח לעובדים" ונמשך עם ייסוד האגף להתאגדות של ההסתדרות.

אבל בעוד שההסתדרות הקימה בשנה האחרונה עשרות ועדים, שבמסגרתם צירפה לעולם העבודה המאורגנת כ-40 אלף עובדים, האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל – הארגון היציג של העיתונאים –"הוא רק שם", כפי שהגדיר זאת היו"ר בפועל של הארגון, יוסי בר מוחא. להשקפתו של בר מוחא, האיגוד הוא רק חותמת גומי לפעילות היוניוניסטית של האגודות בירושלים ובתל אביב. את זו האחרונה, אגודת העיתונאים בתל-אביב מנהל בר-מוחא. כך או כך, אף אחת משתי האגודות העירוניות לא יזמה הקמת ועד כלשהו בשנים האחרונות. התזוזה המשמעותית היחידה היתה ב"הארץ", כשקבוצה של עיתונאים החלה מהלך של התאגדות שבעקבותיו הצטרפה לאגודה התל-אביבית. ניסיונות התאגדות נרשמו גם ב"מעריב" ובערוץ הספורט, שפנו להסתדרות ולכוח לעובדים, בהתאמה.

גם אם האגודה הירושלמית יכולה לפטור עצמה חלקית ממשימת הקמתם של ועדים, מאחר שרובם המוחלט של העיתונאים שבתחום שיפוטה הם עובדי רשות השידור המאוגדים ממילא, הרי שלאגודה התל-אביבית, שבר מוחא, כאמור, מנהל כבר קרוב לעשור, אין נסיבות מקלות לאוזלת היד. זאת בעוד שנוכח גלי הפיטורים והפגיעות הדרמטיות בתנאי ההעסקה בתקשורת המסחרית, לא היה מהלך מתבקש מזה. אבל דבר לא קרה: אף ועד לא הוקם, שום ניסיון משמעותי לשנות את יחסי הכוחות לא נעשה. במקום זאת, האגודה נראתה כמי שמנסה באופן עקבי להתנער מאחריותה כארגון עובדים. להלן כמה דוגמאות:

החלפת היועץ המשפטי. עד לפני כשנתיים קיבלה האגודה שירותי ייעוץ משפטי ממשרד עורכי הדין בני כהן, הנחשב לאחד המובילים בדיני עבודה בכלל ועבודה מאורגנת בפרט. בישיבה של הנהלת האגודה שהתקיימה ביוני 2009 הוצע לסיים את ההתקשרות עם המשרד בטענה כי הוא אינו מספק לאגודה שירותים משפטיים בנושאים אחרים, ולכן היא נאלצת לשלם גם למשרד עורכי הדין של אילן בומבך, שמטפל בעניינים המנהליים של האגודה ובמגוון תביעות.

חברי ההנהלה (ואני בתוכם) הסכימו שמטעמי חיסכון מוטב למצוא משרד המסוגל לטפל במכלול הסוגיות המשפטיות המעסיקות את האגודה. בר מוחא הציע שעו"ד בומבך ימונה ליועץ משפטי זמני לתקופה של שלושה חודשים, והציג הצעת מחיר מטעמו. שלושת החודשים הפכו לשנה, שלאחריה אושר המינוי כקבוע. במקום משרד המתמחה בענייני עבודה, נותרה האגודה עם משרד שדיני עבודה אינו תחום ההתמחות העיקרי שלו. הבחירה הזו הולמת למדי את סדר העדיפויות שלה, לפיו קודם מתעסקים בשיפוצים ובאירועי ענק ורק אחר כך, אם בכלל, בתנאי ההעסקה של העיתונאים.

שיפוצים על חשבון קרן השביתה. בישיבת הנהלה שנערכה בסוף יולי 2009 הודיע המנכ"ל בר מוחא על הכוונה להרחיב את השיפוצים בבית סוקולוב, והציע לממן אותם מכספי קרן השביתה. "גם ככה כבר הרבה שנים שאנחנו לא מובילים סכסוכי עבודה", אמר אז כדי להצדיק את הצעתו. האבחנה נכונה, אך יותר מכל היא מעידה על חוסר העניין והמעש שגילתה האגודה בכל הקשור להגנה על תנאי ההעסקה של העיתונאים. המודעות לעובדה הזו צריכה היתה להוביל דווקא לשינוי גישה מצד האגודה, אך שגיאות העבר הפכו לנורמות של ההווה, והכוונה לוותר על קרן השביתה לטובת שיפוצים שיקפה את המגמה למסד את ההתנהלות הזו. רק לאחר פרסום עצומה שחתמו עליה עשרות חברים באגודה, ובהמשך עם קבלת תרומה ממשפחת יודקובסקי שייתרה את השימוש בכספי קרן השביתה, החליטה ההנהלה להקים במקומה "קרן חירום" שמטרותיה אינן ברורות.

מותה של הוועדה המקצועית. המנוע של האגודה בכל הנוגע להגנה על זכויות העיתונאים הוא הוועדה המקצועית, שתפקידה העיקרי הוא לפעול "להטבת תנאי ההעסקה של העיתונאים, שיפור ההסכמים הקיבוציים והאישיים לפיהם הם מועסקים, איגודם המקצועי וייצוגם הנאות, הגנה על זכויותיהם המקצועיות וקידומם המקצועי". כך נכתב בתקנון האגודה. בפועל, חלפו כשנתיים מאז הפעם האחרונה שוועדה זאת כונסה, ודיונים משמעותיים על תנאי ההעסקה של העיתונאים אינם מתקיימים. במקרה הטוב מוקדשות לנושא דקות ספורות בישיבות ההנהלה.

העלאת דמי החבר לעיתונאים צעירים. הצלחת ההסתדרות ו"כוח לעובדים" בהקמת ועדים טמונה, בין היתר, בהבנה שדמי חבר גבוהים עלולים להרתיע מצטרפים חדשים. ב"כוח לעובדים" נקבע תעריף מוזל של 10 שקלים לעובדים שמשכורתם החודשית נמוכה מ-4,000 שקל. ההסתדרות מאפשרת לעובדים שמצטרפים במסגרת התאגדות ראשונית, להתחיל לשלם את דמי החבר רק לאחר שנחתם הסכם קיבוצי מול המעביד. תקנון אגודת העיתונאים מתחשב בשיקולים אלה וקובע כי "דמי החבר החודשיים שיוטלו על מועמדים (עיתונאים בתחילת דרכם בשנת החברות הראשונה; י.ט) לא יעלו על מחצית הסכום המשולם על ידי חברים בעלי זכויות מלאות, אלא אם ייקבע אחרת על ידי ההנהלה". סעיף זה הופעל כשעיתונאי "הארץ" הצטרפו לאגודה כחלק מתהליך ההתאגדות, אך בר מוחא הוביל להקפאתו בשל מה שהוא כינה "עשיית איפה ואיפה", ובארגוני עובדים אחרים מכנים "התחשבות בחלשים" וגם "אסטרטגיה להרחבת השורות". וכך, לקשיים הרגילים שנלוו לניסיונות לאגד עיתונאים – הפחד מהמעסיק וחוסר העשייה של האגודה – הצטרפו גם דמי חבר בסך 480 שקלים לשנה.

השורה התחתונה: אפס תוצאות בכל הנוגע לצירוף מסות של עיתונאים לאגודה ויוזמות לשפר את תנאי ההעסקה. האגודה מספקת ייעוץ משפטי פרטני, שנותן מענה לבעיות נקודתיות, אך אינה עושה דבר ממשי כדי לרפא תחלואי יסוד. כעת, נוכח יוזמתה של המדינה לחזק את אכיפת דיני העבודה בענף התקשורת, ניתן לקוות שגם האגודה תתנער ותמלא את התפקיד המצופה ממנה. עיתונאי ישראל זקוקים לארגון עובדים חזק, שיגן עליהם וישפר את תנאי העסקתם, ולא יפנה את עיקר מרצו לארגון כנסים יוקרתיים באילת או למסע עיתונאים לסלוניקי.

תגובת אגודת העיתונאים:

בתגובתה של אגודת העיתונאים בתל אביב, שעליה חתום אבי פז, יו"ר האגודה, נאמר בין השאר:

– במהלך השנה האחרונה טופלו ע"י היועץ המשפטי של האגודה, משרד עו"ד אילן בומבך, עשרות מקרים של עיתונאים, שקיבלו סיוע משפטי בעניינים הקשורים לתנאי עבודתם. לפחות בשני מקרים גם הוגש סיוע משפטי לועדי עיתונאים […] כותב המאמר פנה בעצמו לקבל סיוע משפטי בעניינים הקשורים לתנאי עבודתו מול מעסיקיו בעבר, וסיוע כזה אכן ניתן לו. משרד עו"ד בומבך נבחר לשמש כיועץ המשפטי של אגודת העיתונאים לאחר תהליך ארוך ורציני, במהלכו נבדקו לעומק הצעות שהוגשו מעשרות משרדים. אחד מתנאי הסף העיקריים בתהליך הבחירה של יועץ משפטי לאגודה היה ניסיונו ויכולותיו בכל הקשור לדיני עבודה.

– לאגודת העיתונאים ולמר בר-מוחא היה חלק פעיל וחשוב מאוד בהקמת ועד העיתונאים של "הארץ", ובמתן תמיכה וסיוע לפעילות הועד, ככל שנדרש. כותב המאמר יודע זאת היטב.

– ההחלטה לפדות את "קרן השביתה" התקבלה ברוב קולות גדול של חברי הנהלת האגודה, לאחר דיון מעמיק, במהלכו התברר כי "הקרן" הזו התנהלה באופן לא תקין, ושימשה למעשה מעין "קופה ב'", שכספים הוצאו ממנה בנסיבות לא ברורות – בתקופה שקדמה לכהונתו של מנכ"ל האגודה הנוכחי, שלא באישור הנהלת האגודה. תחת הסך של 150 אלף שקלים שנפדו, החליטה הנהלת האגודה, בישיבתה האחרונה, להפקיד סך של 200 אלף שקלים בחשבון חירום, שיפוקח על ידי הנהלת האגודה, וכספים ממנו יוצאו רק באישורה ולאחר דיון (בניגוד למה שהיה בעבר) – לצורך התמודדות עם איומים עתידיים, שדמי שביתה – במידת הצורך – הם רק חלק מהם. כמו כן, החליטה ההנהלה להפקיד מדי שנה סך של 50 אלף שקלים נוספים לחשבון הזה.

– מעולם לא התקבלה החלטה "להעלות את דמי החבר לעיתונאים צעירים". בעבר, נעתרה הנהלת האגודה לבקשה מיוחדת, להעניק הנחה חד-פעמיתבדמי החבר לקבוצת עיתונאים מ"הארץ". יתירה מזאת: דמי החבר באגודת העיתונאים בתל-אביב לא הועלו מזה 20 שנה, והם נמוכים מדמי החבר שגובים באגודות אחרות.

חשוב להדגיש: אנו לא מרגישים כל צורך להתנצל על הפעילות הענפה והמאוד מוצלחת שמנהלת האגודה בשנים האחרונות, בהובלתו של מנכ"ל האגודה בר-מוחא, לאחר שנים ארוכות של קיפאון וחוסר מעש. לא על שיקומו של בית העיתונאים והקמת מרכז דב יודקובסקי לתקשורת, לא על הכנסים המקצועיים שאנו יוזמים (שחלק מרכזי בהם הוא תמיד הדיון על תנאי העסקתם של עיתונאים), ולא על מצבה הכלכלי התקין של האגודה. מנכ"ל האגודה יוסי בר מוחא הוביל ביד רמה יוזמות מוצלחות וחסרות תקדים. מאוד קל לדבר, לשלוח הודעות לעיתונות, להגיב בטוקבקים מרושעים, להשחיז מילים במאמרים חוצבי להבות, להכריז על מהפכות ולמנות את עצמך לראש ממשלת העיתונאים הצעירים. הרבה יותר קשה לעשות. אנחנו מעדיפים לעשות.

הערב: העיתונאים נפגשים לשחק כדורגל

היום (ב') ייערך המשחק הראשון של מועדון הכדורגל של העיתונאים. בשעה רבע לשמונה ניפגש בגולטיים תל אביב (דרך הטייסים 24). יש לנו שם מגרש מושכר משמונה ועד תשע וחצי. העלות לאדם תהיה סביב ה-25 שקלים, בכפוף למספר האנשים שיגיעו (השכרה חד פעמית עולה 410 שקלים). כרגע אנחנו 15 עיתונאים ממגוון כלי תקשורת, ויש מקום ל-20. אם מישהו רוצה להצטרף, שיעדכן אותי בטלפון (יאיר 0548104567), כדי שלא נחרוג מהמספר.

הזמנה לצפייה בפרק מהסדרה "העיתונאים" ושיחה עם רן רזניק ועידית אברהמי

הבמאית עידית אברהמי תיעדה בשנתיים האחרונות את המהפכה שחווה העיתונות המודפסת בישראל, תוך התמקדות באנשים שעושים אותה – העיתונאים. בששת פרקי הסדרה היא נכנסה אל מאחורי הקלעים של הפרינט וסיפקה הצצה לעבודה היומיומית: המרדף אחרי הסקופים, הלחצים, הפיטורים, סגירת עיתון והמלחמה בין המו"לים והשפעתה על העיתונאי הפשוט.

העיתונאי רן רזניק

ביום רביעי 15.6 בשעה שבע בערב ניפגש בבית העיר (ביאליק 27, תל אביב) ונצפה יחד בפרק "סיפורו של מקצוען", שבו ליוותה אברהמי את רן רזניק, זוכה פרס סוקולוב לעיתונות, שעבד במשך שנים ככתב הבריאות של עיתון הארץ (והנה קישור לטריילר של הפרק). לפני כשנתיים עזב את העיתון ומצא את עצמו נודד בין המערכות, עד שהגיע למערת המגזין "מנטה", שם הוא נאלץ להמציא את עצמו מחדש, בעולם שבו מקצועיות ומיומנות אינן ערובה עוד. כיום הוא כותב בישראל היום.

לאחר ההקרנה נקיים שיחה עם רן רזניק ועידית אברהמי על עתיד המקצוע: האם יש כיום בכלל מקום לעיתונאים ותיקים ומקצוענים כמו רזניק, או שמא המערכות מעדיפות לקלוט דווקא עיתונאים צעירים ובלתי מנוסים שיסכימו לעבוד בשכר נמוך ולהגמיש סטנדרטים כדי להגדיל את התפוקה? לאן פניו של המקצוע שאותו בחרנו? ומה אנחנו יכולים לעשות בנידון?

הסבר הגעה בקישור:  http://beithair.org/hours-directions/

על אף שההשתתפות היא בחינם, בגלל מספר מקומות מוגבל יש להירשם מראש באמצעות שליחת מייל עם שמכם, תפקידכם, שם המערכת ומספר טלפון לכתובת haitonaim@gmail.com

לדף האירוע בפייסבוק:

https://www.facebook.com/event.php?eid=134724479939098

לשאלות והערות:

יאיר טרצ'יצקי 0548104567  yairtar@gmail.com

ממשיכים להתגלגל, והפעם למגזר החרדי

ממשיכים להתגלגל: ביום חמישי 30 ביוני נצא לסיור השלישי בסדרת עיתונאים על גלגלים, והפעם אל המגזר החרדי. הסיור, שאורגן בשיתוף עם אג'נדה וצו פיוס, ייצא בתשע בבוקר מתל אביב לכיוון ירושלים ויסתיים בחמש וחצי. כרגע אין לו"ז סופי של הסיור, אבל חשוב שתשריינו לכם את התאריך ותבטיחו לעצמכם מקום.

קצת פרטים על הסיור באופן כללי: נסייר בשכונת מאה שערים, נלמד כיצד נכתבים ומופקים פשקווילים (מפי האספן החרדי יואל קרויס), נדון בהשתלבות חרדים בשוק העבודה וניפגש עם עיתונאים חרדים. חשוב להדגיש: הסיור, כמו קודמיו, אינו מיועד רק לכתבים שמסקרים את התחום. מטרת הסיורים היא לאפשר לעיתונאים – מכל התפקידים, מכל המערכות ומכל הגילאים – להכיר טוב יותר את החברה הישראלית וגם אחד את השני.

הסיור בחינם, אבל דורש הרשמה מראש. כל עיתונאי שמעוניין להגיע מתבקש להודיע זאת במייל לדינה אבקסיס מא'גנדה dina@agenda.org.il (נא לציין את שם המערכת והטלפון). ניתן להירשם אצלה גם בטלפון: 0544533813 או 036096585.

כמובן שניתן לפנות גם אלינו בשאלות והערות במייל haitonaim@gmail.com

אילנה דיין: הצנזורה חלשה מהסנטימנט הקונפורמיסטי שיש בנו

לא תמיד ברור מה מקורו של מקרתיזם. לעתים הוא מתמצה רק באווירה מסוימת, שמנסה (ובדרך כלל גם מצליחה) לסרס נאורות, הטלת ספק וחשיבה ביקורתית. שלושת האלמנטים, שמהווים מרכיב מרכזי בעבודתם של עיתונאים, הופכים אותם לקורבנות מידיים של מקרתיזם. ביום שישי שעבר הגיעו 55 עיתונאים לסינמטק כדי לצפות בסרט "לילה טוב ובהצלחה" ולקיים שיחה עם העיתונאית אילנה דיין, במסגרת החלק הרביעי של סדרת ההקרנות לעיתונאים שאנחנו מארגנים. הסרט המחיש היטב את לידת המקרתיזם בארצות הברית של שנות ה-50' ואת השפעתו על העיתונאי הידוע אד מורו, ומנגד דיין הציגה את המקרתיזם הישראלי מודל 2011.

 

בשיחה הסבירה דיין כי חוזקו של המקרתיזם הוא ביכולת להשפיע על העיתונאי גם בלי שההוראה תגיע במפורש מלמעלה:

כשאנחנו קובעים את הליינאפ של נכון להבוקר בגלי צה"ל וצריכים להחליט אם לפתוח תכנית עם סיפור מעורר מחלוקת על "אם תרצו" שמאיימים לעודד חרם תורמים נגד אוניברסיטת בן גוריון, אין איזה מנכ"ל או עורך-על או מישהו שאומר לנו לא לעשות את זה. זה אנחנו מול עצמנו. אנחנו גם די בקלות יכולים להקל על עצמנו ולא לפתוח עם זה, להגיד לעצמנו שזה יהיה בסדר גם אם נשים את זה אחרי המבזק".

 

לדברי דיין, עיתונאים לא פעם מצנזרים את עצמם, גם בגלל הרצון להרגיש שייכות ולקבל אהדה מהקהל:

כשאד מורו נלחם ברעים – בין אם בעלי ההון, בין אנשי השלטון – הוא נלחם, בעצם, נגד עצמו. כל ה"סימות" (הצנזורית הראשית תא"ל סימה וקנין, כמשל, כשם נרדף מטאפורי, לצנזורה שלטונית באשר היא), כל הצנזורים שבעולם יותר חלשים מן הסנטימנט הקונפורמיסטי והפטריוטי שיש בכולנו. גם אנחנו נורא רוצים שיאהבו אותנו. גם אנחנו רוצים להיות חלק מן ה"ביחד" הקולקטיבי, הלאומי. זה כשלעצמו טבעי, ולא בהכרח מגונה. אבל לצד זה ישנו החשש שמייצר כל אקלים מקארתיסטי באשר הוא. ישנו החשש מן מהטוקבקים של מחר בבוקר. מן הטוקבק כמשל. ישנה החרדה מפני האפשרות שנהפוך לשנויים במחלוקת, שלא מאוד יאהבו אותנו. אלא שעיתונאי לא תמיד אמור להיות אהוב. לפעמים זה בסדר שישנאו אותנו. אלה שני הווקטורים שפועלים עלינו: החשש מפני ההתלהמות שתגיע מבחוץ, והתשוקה, שבאה מבפנים דווקא, להרגיש מכאן: אנחנו לא כתבים זרים, אנחנו בסדר, אנחנו שייכים. ולפעמים זה בסדר כי אנחנו באמת מכאן".

 

דיין התייחסה לאופן שבו חברה מסחרית הפסיקה לתת חסות לתוכנית של מורו בעקבות העימות שלו מול הסנטור מקארתי:

האם נושאים לא-פופולריים מרחיקים את הצופים מן המרקע? לא בטוח. לפעמים ההיפך נכון. המחלוקת, הקטטה, הצתת הגפרור – לפעמים אנשים דווקא רוצים לראות את זה. אבל דבר אחד די ברור: המפרסמים לא רוצים להיות שם. הם חוששים להידבק למחלוקת, חרדים מפני האפשרות שיהפכו להיות מזוהים עם המחלוקת. זה בולט בסרט, ובאמריקה זה קרה, כמעט בגלוי בתחילת המתקפה היבשתית במלחמת המפרץ הראשונה: מפרסמים פשוט לא רצו להיות שם, בתוך מהדורות שמשדרות על הרוגים ופצועים".

 

 דיין נשאלה על ידי אחד העיתונאים כיצד ניתן לנטרל לחצים מלמעלה והשיבה:

 קודם כל הניסיון מוכיח שלחצים כאלה, באמת באמת, כמעט לא קיימים בטלוויזיה. בטח פחות מאשר בעיתונות הכתובה. מה עושים? לפעמים פשוט מנסים לרוץ קדימה, לבסס את הסיפור, להגיע איתו לקו הגמר. לפעמים צריך להשתמש במנגנון ההרגעה, שמוכיח את עצמו הרבה פעמים. להסביר למי שצריך שהשמיים לא יפלו אחרי תחקיר זה או אחר".

 

דיין גם התייחסה לרייטינג ולאופן שבו הוא משפיע על עיתונאי הטלוויזיה:

אני לא פעם מגדירה את עצמי כמי יושבת בצומת מוטי גילת פינת יעל בר-זוהר. עיתונאית חוקרת, שנמצאת במקום שבו הזרקורים מאירים חזק. ויש לזה גם משמעות בעבודה, בחיי היומיום. לא צריך להיות גאון כדי לדעת שכתבה על שחיינית נכה, שמגדלת לבד שני זוגות של תאומים, יותר מרגשת, סוחפת, בקיצור יותר נצפית, מכתבה על יחידה 504. ידענו שלכתבה על היחידה להפעלת סוכנים יהיה פחות רייטינג מאשר לכתבה על קרן לייבוביץ, ובכל זאת הלכנו על כתבת 504 בעיניים פקוחות. וזה בסדר שכל השיקולים יהיו על השולחן, מותר אפילו לומר את המילה רייטינג בקול רם, מותר להודות שזה קיים, אבל בעיקר חשוב שנדע להילחם בזה כשצריך, ובעיקר שנדע לחיות את הקטטה הזאת. שנשדר גם את הכתבות הקשות, על אפו וחמתו של הרייטינג. המקומות הבעייתיים, אפילו מושחתים, הם אלה שמכחישים את הקטטה. שאומרים שאצלם הכל בסדר".

הקרנת "לילה טוב ובהצלחה" + שיחה עם אילנה דיין

בשנות ה-50' של המאה הקודמת, כשרדיפת החשודים בקומוניזם הייתה בשיאה בארצות הברית, נחלץ העיתונאי והמגיש הידוע אדוארד מורו להגנתו של קצין שנזרק מהצבא ללא משפט או אפשרות להגן על עצמו. מהלך זה הוביל לעימות חזיתי בינו לבין הסנטור ג'וזף מקארתי, שניסה להשתיק אותו ואף לחסל את הקריירה העיתונאית שלו. הסרט "לילה טוב ובהצלחה", בבימוי של ג'ורג' קלוני, מיטיב לתאר את הדילמות העיתונאיות של מורו ואת האופן שבו הוא התמודד עם הלחצים הפוליטיים והכלכליים שהופעלו נגדו ונגד מקום עבודתו. האם גם בישראל עיתונאים נקלעים למערבולות של לחצים כאלו? האם המקארתיזם כבר כאן?

הקרנת "לילה טוב ובהצלחה"

+

שיחה עם אילנה דיין

ביום שישי 27.5 בשעה 11:00 בבוקר נקיים את המפגש השלישי בסדרת מפגשים לעיתונאים בסינמטק ת"א, בפורמט של סרט ושיחה עם עיתונאי בכיר. במפגש הקרוב נשוחח עם אילנה דיין ואחר-כך נקרין את הסרט "לילה טוב ובהצלחה". מחיר הכניסה לאירוע: 35 ₪ לאדם. הכניסה בהצגת תעודת עיתונאי (לע"מ, אגודות העיתונאים או תעודות של אחד מכלי התקשורת. אפשר להביא איתכם אדם נוסף שאינו עיתונאי). עם הכרטיס ניתן יהיה לקנות קפה ומאפה ב-10 ₪ בלבד בבית הקפה של הסינמטק.

לשאלות והערות ניתן לפנות ל:

אסף ליברמן, 0506935774, a@glz.fm

יאיר טרצ'יצקי, 0548104567, yairtar@gmail.com

לדף האירוע בפייסבוק:

http://www.facebook.com/event.php?eid=152316118169235

לפרטים נוספים על הסרט:

http://www.seret.co.il/movies/s_movies.asp?MID=1900

זוכה פרס השחקן הטוב ביותר והתסריט הטוב ביותר בפסטיבל ונציה 2005 וסרטו השני של ג'ורג' קלוני כבמאי. הסרט מתאר את אחת התקופות האפלות ביותר בארה"ב בתולדות ההיסטוריה המודרנית, תקופת צייד המכשפות והרשימה השחורה. העלילה מתרחשת בשנת 1953 ועוקבת אחרי עבודתו של העיתונאי החריף אדוארד מורו שהגיש תוכנית חדשות ותחקירים ברשת CBS והצוות הנאמן שלו. הסרט מתאר את ההכנות למשדר ההיסטורי שבו התעמת עם הסנטור ג'וזף מקארתי שהיה אחראי על ציד המכשפות והרשימה השחורה שבה הואשמו אמריקאים חפים מפשע בפשעים נגד המדינה בשל היותם קומוניסטים. אותה תוכנית חדשות היסטורית נחשבת לציון דרך בתולדות הטלוויזיה ואירוע שנלמד בשיעורי אזרחות ותקשורת".

ביקורת של אורי קליין בהארץ: http://bit.ly/ljfxr8

זהו סרט שנמנע מלהקל על הצופים, ואינו מתחנף אליו, וסגנונו והמבנה שלו מבליטים פעם אחר פעם כי הדרמה המוצגת במרכזו אינה סיפור אמריקאי הירואי. אחרי הכל, יציאתו של מורו למאבק במקארתי נבעה במידה מרובה מהחשש שלו לעתידו עצמו; והטלוויזיה, גם אם מילאה תפקיד מכריע בתהליך הפלתו של הסנאטור, עשתה זאת באיחור ניכר, אחרי שנים ארוכות של שתיקה ופחד".

בעיית הריכוזיות, גרסת אגודת העיתונאים

יאיר: אחד הנושאים החמים ביותר בסיקור הכלכלה הישראלית הוא הריכוזיות במשק. לפני כשבועיים, למשל, בישר לנו מתן חודורוב במהדורה המרכזית של חדשות 10, שפורום בכירי המשק, חברה בע"מ שמייצגת חלק ניכר מבעלי הממון בישראל, הוציא דו"ח שטוען: "אין ריכוזיות בישראל, תפסיקו עם ההגבלות". הביטוי לעג לרש מעולם לא היה מוחשי יותר, אבל אין צורך להיות מופתעים מעזות המצח של אותם טייקונים, כי אלה הם סדרי עולם: לכוח תמיד תהיה הנטייה להתרכז אצל מי שכבר יש לו הרבה כוח, שנותן לו את היכולת לעצב את חוקי המשחק. הרוב, נטול הכוח בדרך כלל, יצטרך להתאגד כדי שתהיה לו היכולת לשנות את חוקי המשחק בצורה שתיטיב עמו. בעלי הכוח לרוב יעמדו על הרגליים האחוריות כדי לשמור על מה שנתפס אצלם כזכותם הטבעית. די פשוט. זה קורה בכלכלה הישראלית, זה קורה במדינות טוטליטריות, זה קורה גם באגודת העיתונאים בתל אביב.

"לאן נעלמה הוועדה המקצועית?", שאלתי לפני כשבועיים בפוסט שזאת גם היתה כותרתו. סיפרתי שם כיצד הוועדה הכי חשובה לטעמי באגודת העיתונאים – שאמורה לדאוג לזכויות שלנו כעובדים ולקידומנו המקצועי – כלל לא התכנסה בשנתיים האחרונות. עכשיו הגיע הזמן לדבר גם על שאר הוועדות באגודה. הפתעה: גם הן כלל לא מכונסות. מקריות? לדעתי לא.

בואו נתחיל מההתחלה. אגודת העיתונאים היא עמותה, ומלבד ההנהלה יש בה מספר ועדות. הרעיון הוא לשתף כמה שיותר חברים בהליך עיצוב האגודה ובהתנהלותה היומיומית. שיתוף החברים בוועדות תורם לפיזור עומס העשייה ולהגדלת התפוקה, אבל גם יוצר אצלם תחושת שייכות, שמהווה מרכיב הכרחי בכל ארגון חפץ חיים. קל וחומר כשמדובר בארגון עובדים. קל וחומר בריבוע כשמדובר בארגון עובדים כמו אגודת העיתונאים, שכמעט לא מציע לחבריו כלום.

בשל כך, אחד הדברים הראשונים שעשיתי כשהצטרפתי לאגודה ביחד עם עוד חברים מהארץ היה להתנדב לוועדות. המנכ"ל יוסי בר מוחא סירב בתואנה שצריך לחכות לבחירות. הטיעון היה סביר בהחלט, אז חיכינו. כעבור כשנה, כשהוקמה החטיבה הצעירה, החלטנו להקים צוותי פעולה – גם כדי להוריד את העומס מאיתנו אבל גם כדי שאנשים ירגישו מעורבים, יהפכו לחלק מהאגודה. כנס הייסוד של החטיבה הצעירה עורר בקרב עיתונאים רבים מוטיבציה לעשות, וחלקם התנדבו לצוותים, שגם החלו להיפגש, אבל אז בר מוחא יצא נגד המהלך. הוא טען שזאת חתירה תחת מוסדות האגודה (שבדיעבד אני מניח שגם אז לא התכנסו). לא רצינו לייצר אנטגוניזם, אז פירקנו את הצוותים. החלטנו לחכות בסבלנות לבחירות, כדי לתעל את כל האנרגיה החיובית לוועדות של האגודה, והעברנו שמות של עיתונאים מתנדבים ליו"ר האגודה הטרי אבי פז. להפתעתנו, חלקם הגדול נותר מחוץ לרשימה שהוא ובר מוחא הכינו ואושררה כלשונה על ידי הנהלת האגודה.

אם רק ועדות האגודה היו מתפקדות כמו שצריך, בכלל לא הייתי מתאמץ להזכיר את הדרך הבעייתית שבה נבחרו החברים. אולם, כשמסיבות לא ענייניות משאירים מחוץ למעגל העשייה אנשים שנלהבים לתרום, לא צריך להתפלא שכלום לא קורה: הוועדות לא מתכנסות, באגודה נוצר ואקום. בר מוחא אוהב את הואקום הזה. הוא לא צריך חברי אגודה פעלתנים ויוזמים שיסתובבו לו בין הרגליים ויפריעו לו לשפץ את בית סוקולוב ולארגן כנסים ראוותניים.

"אל תאשימו אותי"

כשבאסיפה הכללית האחרונה של האגודה יואב ביקש העביר ביקורת על חוסר הפעילות של הוועדות, בר מוחא מיהר להתגונן: "אל תאשימו אותי", אמר, "אני הנחיתי את ראשי הוועדות לכנס אותן, אבל הם לא עושים את זה". הגישה הבר מוחאית הזאת אינה חדשה: כל דבר טוב שקורה באגודה זה בזכותו, וכל דבר רע באשמת אחרים (במקרה הזה מדובר באחרים שהוא קידם את בחירתם לראשי ועדות).

הטיעון השני שלו היה מגוחך יותר: לפי התקנון רק לוועדות שמורכבות על טהרת חברי הנהלה יש סמכות לקבל החלטות ללא צורך באשרור של ההנהלה, אמר, ומאחר שזה לא המצב כרגע אין טעם לכנס את הוועדות. לפי ההיגיון הבר מוחאי אין צורך שוועדת הכנסת ידונו בחוקים, מאחר שגם ככה יש צורך לאשר אותם במליאה. כמי שהיה חבר הנהלה במשך כשנה גם ראיתי לאיפה ההיגיון המטופש הזה הוביל. ההנהלה, שמתכנסת פעם בחודש במקרה הטוב, צריכה לכלות את רוב הישיבה על עיסוק בזוטות, כמו באיזה שיש ירצפו את הקומה העליונה של בית סוקולוב או איזו הנחה החברה הסלולרית תיתן לחברי אגודה. בתיאוריה אלו דברים שהיו אמורים להיות נידונים לעומק בוועדות, ולאחר דיון קצר בהנהלה להיות מאושרים.

קחו למשל את ועדת בית סוקולוב, בראשות משה טימור. אם יש דבר שקרה באגודה בשנתיים האחרונות זה שיפוצים, ובכל זאת הוועדה שאחראית על הנושא כלל לא התכנסה. בעצם היא התכנסה פעם אחת, לאחר שמחינו על כך ששיפוצים בעלות של 650 אלף שקל הובאו להצבעה בהנהלה מבלי שוועדת בית סוקולוב תדון בכך קודם. אז כינסו את הוועדה בהתרעה של יום ורוב החברים לא הגיעו, מאחר שהמועד נקבע לאמצע יום עבודה. יואב דווקא היה שם ושמע את בר מוחא מסביר שלדיונים בוועדה אין יותר מדי משמעות, והיא כונסה מתוך כבוד ליושב הראש שלה. כבוד.

אבל לפעמים חייבים ועדות, כדי שכל מיני חצופים כמוני לא יטענו שהיו"ר והמנכ"ל מחליטים החלטות חשובות לבד. באותה אסיפה כללית גילינו לראשונה את השיטה של בר מוחא להתמודד עם זה: להקים ועדות חדשות. יואב יכול לשאול שאלות קשות בוועדת בית סוקולוב? מקימים ועדת תקציבים מיוחדת שבה מקיימים את הדיונים על השיפוצים. יש יותר מדי גורמים אופוזיציוניים בוועדה המקצועית? אז מקימים לכל כנס ועדת תוכן מיוחדת. פשוט וקל. את הוועדות הרשמיות, שנבחרו על ידי ההנהלה, מחסלים.

רבותיי, ההיסטוריה חוזרת

זאת לא הפעם הראשונה שמוסדות דמוקרטיים לא ממש מתכנסים (זה היה הניסוח הכי מאופק שמצאתי) בגופים שבאחריות בר מוחא. דוגמה טובה לכך ניתן לראות באיגוד הארצי של עיתונאי ישראל, שבו בר מוחא מכהן כממלא מקום היו"ר, מאז שאריה שקד עזב את התפקיד לטובת ניהול קול ישראל. קצת על ההתרחשויות סביב האיגוד אפשר לקרוא בכתבה שפורסמה באתר העין השביעית לפני כשנה וחצי:

"האיגוד הארצי הוא כרגע חותמת ריקה מתוכן, הנשלפת לפי הצורך", אומר חיים שיבי, חבר אגודת העיתונאים הירושלמית. "אין מוסדות, אין ועדות, אין בקרה, אין שקיפות". לדבריו, מאז ומתמיד שרר מתח בין שתי האגודות באשר לשאלה מי יהיה יו"ר האיגוד הארצי, אך הוא אינו זוכר שאי-פעם הגיע המצב לכדי שיתוק דומה לזה של השנים האחרונות".

הטיעונים של בר מוחא דומים:

"האיגוד קיים לצורך חתימה על הסכמים, לא לצורך יצירת מנגנון שידרוש משאבים כספיים. כשנרצה להגיע להסכמות מול איגודים בחו"ל, שתי האגודות, בירושלים ובתל-אביב, יגיעו להסכמות. נעשה זאת ברוח טובה ונגיע ליופי של הסכמה. ללא כינוס האיגוד הארצי. אנחנו תמיד מסכימים על כל דבר. ואין שום ויכוחים".

ההיגיון מוכר: במקום מוסדות ושיתוף החברים, נסגור את הדברים בבית הקפה של בית סוקולוב. כמו הטייקונים הגדולים במשק, גם בר מוחא אוהב ריכוזיות. מבחינתו המעורבות שלנו, חברי האגודה, צריכה להסתכם בתשלום מס של 480 שקלים לשנה ובהגעה לכנס אילת. בשאר הזמן מוטב לנו לשתוק ולא להפריע לו לנהל. אמנם גישה לא דמוקרטית בעליל, אבל עוד הייתי יכול לבלוע המון רוק ולחיות איתה אם היא היתה מניבה תוצאות. בפועל, ועניין הוועדות זה רק חלק מהסיפור, מצב של האגודה בכי רע. בר מוחא מתגאה במאזנים חיוביים ובשיפוצים יוקרתיים, אבל עיתונאים אין.

וגם: עדיין לא מאוחר להצטרף לקבוצת הכדורגל של העיתונאים – "איך אתה משחק קטרגל, עיתונאי קטן שלי?"

איך אתה משחק קטרגל, עיתונאי קטן שלי?

שלום חברים

בימים אלו מוקם בישראל מועדון כדורגל ראשון מסוגו, שיורכב מעיתונאים בלבד. ניתן להעריך שתוך עשור או שניים המועדון יוכל להעמיד הרכב שיתמודד בכבוד עם קבוצות ליגת העל ואולי אף לזכות באליפות בעזרת הקיזוז הלוזוני, אבל בינתיים נסתפק במשחק קטרגל חובבני פעם בשבוע (או שבועיים). זאת יכולה להיות הזדמנות טובה לדלל במקצת את כרס הדסק ובמקביל גם לחזק את הסולידריות בקהילת העיתונאים של ישראל ולאפשר למתחרים ותיקים להיות לרגע באותו צד של המתרס.

כל מי שמעוניין להצטרף למועדון (ההרשמה בחינם וכרטיס השחקן נשאר אצלכם) מתבקש לשלוח מייל לכתובת haitonaim@gmail.com ובו לציין שם, מספר טלפון ויום מועדף למשחק (כרגע מסתמן שני בשבע בערב, אבל כלום לא סגור).

עיתונאי הארץ מוחים בפני השופט על הרחקתו של עורך מוסף הספורט, שלומי ברזל, בכרטיס אדום במשחק מול נבחרת האתר one, במסגרת אליפות הכדורגל של כלי התקשורת 2007