סיור עיתונאים למגזר החרדי – פוסט תמונות

3 ביולי 2011 2 תגובות

פרויקט "עיתונאים על גלגלים", שמטרתו להכיר טוב יותר את החברה הישראלית, ממשיך: ביום חמישי האחרון כ-40 עיתונאים יצאו לסיור שארגנו בשיתוף עם אג'נדה וצו פיוס (מטעמנו טיפל בזה עומר ברק, עורך נכון להבוקר בגל"צ). הבוקר החל בבית קרן אביחי בירושלים, בשיחות עם העיתונאי קובי אריאלי, עם העסקן החרדי שמואל פפנהיים ועם אספן הפשקווילים יואל קרויס. משם המשכנו לסיור רגלי בשכונות החרדיות גאולה ומאה שערים, ואחריו ארוחת צהריים במרכז העיר. את היום סיימנו באזור התעשייה הר החוצבים בשיחה במרכז מפת"ח, שמסייע לחרדים להשתלב בשוק העבודה, ובסיור במערכת העיתון "במשפחה", ולאחריו פאנל מאוד מעניין בנושא עיתונאות חרדית (שעליו אחד החברים התחייב לכתוב פוסט לבלוג). אנחנו ממשיכים לעבוד על סיורים נוספים. בינתיים, הנה קצת תמונות מהסיור האחרון (באדיבות מנכ"לית אג'נדה ענת סרגוסטי ופאבל מרגוליאן מרדיו "ראשון" בשפה הרוסית):

מצגת זאת דורשת JavaScript.

וכאן יש תזכורת על מה זה פרויקט עיתונאים על גלגלים ולמה הוא מתקיים מחוץ לאגודת העיתונאים.

וביום שני בשמונה בערב מועדון הכדורגל של העיתונאים נפגש למשחק נוסף. כאן יש וידיאו מהמפגש הקודם. מי שרוצה להצטרף מוזמן לשלוח לנו מייל לכתובת haitonaim@gmail.com.

גול טיים! פוסט וידיאו מכדורגל העיתונאים

30 ביוני 2011 תגובה אחת

יואב: אם אתה לא יכול לכבוש שערים – תצלם אנשים אחרים שעושים את זה. מצרף שני קטעים שהעלתי ליו טיוב מהכדורגל האחרון. בראשון ניתן לראות את רונן בר מכלבוטק עובר במיומנות את שחקן ההגנה וכובש שער מרהיב, למרות קריאות גנאי מהקהל ("אגואיסט"). בשני את עמי שומן (ישראל היום) מכניע בטיל את המנכ"ל-שוער עמיר קורץ מכלכליסט. תבלו

גם בשבוע הבא נשחק ביום שני ב-20:00. מי שרוצה להצטרף מוזמן לשלוח לנו מייל ל-haitonaim@gmail.com

או להיכנס לקבוצת הפייסבוק "הלו, זה בלומפילד? כדורגל עיתונאים בגולטיים" בקישור הזה:

https://www.facebook.com/home.php?sk=group_152683108137273

גול בונוס: לקראת הקופה אמריקה שנפתח מחר, אירוע הספורט המשמעותי היחיד בקיץ המשמים הזה (אלא אם אתם אוהבים לראות גברים בבגדים צמודים רוכבים על אופניים בהרי צרפת), ניזכר בגול של מסי נגד ברזיל

יואב

אפס תוצאות 2: תגובה לתגובה של אבי פז

26 ביוני 2011 תגובה אחת

יאיר: בשבוע שעבר פרסמנו כאן טור שלי, שראה אור באתר העין השביעית והעביר ביקורת על אגודת העיתונאים בתל אביב ועל ההתנערות שלה מהיומרה לשנות את עולם העבודה של העיתונאים. לטור התלוותה תגובה, שנשלחה לאתר העין השביעית על ידי יו"ר האגודה אבי פז.  באמת שלא היה לי נעים ללעוג לתגובה שבכתיבתה הושקעו זמן רב ויצירתיות מופלאה, אז החלטתי פשוט להגיב לה עניינית. עם עובדות. כמו שעיתונאים אוהבים. בציטוטים תוכלו לראות את תגובתו של אבי פז, ובטקסט הרגיל את התייחסותי. כמובן שנשמח לקבל עוד תגובות מהאגודה (או ממשרד היח"צ שמטפל בה), ואנו מבטיחים לפרסם אותן כלשונם. מילה במילה.

======================================================================================

במהלך השנה האחרונה טופלו על-ידי היועץ המשפטי של האגודה, משרד עו"ד אילן בומבך, עשרות מקרים של עיתונאים שקיבלו סיוע משפטי בעניינים הקשורים לתנאי עבודתם. לפחות בשני מקרים גם הוגש סיוע משפטי לוועדי עיתונאים".

לרגע לא אמרתי שהאגודה לא מספקת ייעוץ משפטי לעיתונאים, אלא טענתי שמדובר במתן עזרה ראשונה במקום שבו יש צורך לבצע טיפול שורש. או במילים אחרות: ארגון עובדים רציני חייב להיות צד פעיל בקביעת חוקי המשחק, ולא רק לעזור לחבריו לשרוד במצב הקיים. זה אומר להקים ועדים, להפעיל לחצים, לקדם את הנושא על סדר היום הציבורי.

כותב המאמר פנה בעצמו לקבל סיוע משפטי בעניינים הקשורים לתנאי עבודתו מול מעסיקיו בעבר, וסיוע כזה אכן ניתן לו. משרד עו"ד בומבך נבחר לשמש היועץ המשפטי של אגודת העיתונאים לאחר תהליך ארוך ורציני, במהלכו נבדקו לעומק הצעות שהוגשו מעשרות משרדים. אחד מתנאי הסף העיקריים בתהליך הבחירה של יועץ משפטי לאגודה היה נסיונו ויכולותיו בכל הקשור לדיני עבודה".

בערך כל אדם מתחום עריכת הדין שדיברתי איתו לפני כתיבת המאמר ציין בפניי שהמשרד של בני כהן נחשב מהמובילים בתחום דיני העבודה, עם ניסיון רב בייצוג של ועדים. כששאלתי אותם על משרדו של אילן בומבך, אמרו שהוא מתמחה בעיקר בנושאים המנהליים. אבל לא הסתפקתי בזה: הלכתי לרשימת דן אנד ברדסטריט, שמדרגת את משרדי עורכי הדין לפי תחומים. שימו לב לרשימת המשרדים המתמחים בדיני עבודה: משרדו של בני כהן נמצא בקבוצת הייחוס הגבוהה ביותר ("מובילים – משרדים שנתפסים כמובילים בתחומם על ידי השוק"). את המשרד של בומבך כלל לא מצאתי ברשימה (אינו בין "הבולטים" או "הידועים"), אז פניתי לרשימה הכללית, שמסודרת על פי מספר עורכי הדין שעובדים בכל משרד. את בומבך ניתן למצוא אותו שם תחת המספר הסידורי 175 (לא אומר כלום על האיכות). לצד השם ניתן גם לראות את תחומי ההתמחות: דיני עבודה אינו אחד מהם.

הייתי שמח להאמין לאבי פז כשהוא טוען שמינוי בומבך נעשה "לאחר תהליך ארוך ורציני", כי זה בדיוק מחזק את הטענה שלי: הבחירה של בומבך אינה מקרית. האגודה מזניחה את המשימה לשנות את עולם העבודה של העיתונאים. את האנרגיות שלה היא משקיעה במקומות אחרים.

לאגודת העיתונאים ולמר בר-מוחא היה חלק פעיל וחשוב מאוד בהקמת ועד העיתונאים של 'הארץ' ובמתן תמיכה וסיוע לפעילות הוועד, ככל שנדרש. כותב המאמר יודע זאת היטב".

בניגוד ליתר ארגוני העובדים במשק, כבר שנים שאגודת העיתונאים לא יזמה הקמה של ועד. גם לא את ועד עיתונאי הארץ. הוועד בהארץ החל כיוזמה של מספר עיתונאים, שהתכנסו לחשוב כיצד ניתן לבלום את החלטת ההנהלה להעביר את כל העובדים להחתמת שעון נוכחות. רוב הנוכחים הבינו שזה כנראה קרב אבוד מראש, ולכן את מרב המאמצים יש להשקיע במניעת הגזירות העתידיות, אז הוחלט להקים ועד.

את מרב הקרדיט להקמת הוועד יש לתת לעו"ד איתי סבירסקי, שליווה את המהלך מתחילתו באמצעות הקליניקות המשפטיות של אוניברסיטת תל אביב. סבירסקי, שכעבור שנה נמנה על מקימי "כוח לעובדים", המליץ לנו להצטרף לארגון עובדים קיים. בהסתדרות לא ידעו לעכל ועד שלא מאגד את כל עובדי הבניין, ואחד מוותיקי הארץ המליץ לפנות לאגודת העיתונאים – גוף שרובנו לא הכרנו עד אז. לזכותה של האגודה ושל בר מוחא ייאמר שהוועד קיבל את כל הסיוע שנזקק לו. ובכל זאת, מעבר לכך שמדובר בדוגמה יחידה בעשור האחרון – ממש בגדר יוצא מהכלל שמעיד על הכלל – היא אינה מספיקה. האגודה אינה צריכה להמתין שוועדים של עיתונאים יוגשו לה על מגש של כסף על ידי איתי סבירסקי, שלמעשה המשיך ללוות אותנו לאורך כל הדרך, אלא להיות גוף יוזם ומלווה – מההתחלה ועד הסוף.

הוועד של מעריב, שניסיון הקמתו התבצע בעקבות כנס הייסוד של החטיבה הצעירה, כבר לא קיבל את אותו סיוע מהאגודה. אחרי שיחה עם בר מוחא נציגיהם נותרו עם התחושה שהאגודה לא ממש נלהבת ללוות אותם בהקמת ועד, אז הם פנו להסתדרות. כשעובדים בערוץ הספורט רצו להתאגד הם כבר פנו ישירות לכוח לעובדים.

ההחלטה לפדות את 'קרן השביתה' התקבלה ברוב קולות גדול של חברי הנהלת האגודה, לאחר דיון מעמיק, במהלכו התברר כי 'הקרן' הזו התנהלה באופן לא תקין, ושימשה למעשה מעין 'קופה ב", שכספים הוצאו ממנה בנסיבות לא ברורות – בתקופה שקדמה לכהונתו של מנכ"ל האגודה הנוכחי, שלא באישור הנהלת האגודה. תחת הסך של 150 אלף שקל שנפדו, החליטה הנהלת האגודה, בישיבתה האחרונה, להפקיד סך של 200 אלף שקל בחשבון חירום, שיפוקח על-ידי הנהלת האגודה, וכספים ממנו יוצאו רק באישורה ולאחר דיון (בניגוד למה שהיה בעבר) – לצורך התמודדות עם איומים עתידיים, שדמי שביתה – במידת הצורך – הם רק חלק מהם. כמו כן החליטה ההנהלה להפקיד מדי שנה סך של 50 אלף שקל נוספים לחשבון הזה.

את ההחלטה לפדות את קרן השביתה לטובת שיפוץ בית סוקולוב ניסו בר מוחא ואבי פז להעביר בישיבת הנהלה, מבלי להודיע מראש לחברים שהנושא אמור להעלות לדיון. בהזמנה לישיבה נכתב בסעיף 4 "עבודות השיפוץ בבית סוקולוב" ובסעיף 7 "כספי קרן שביתה". מה רוצים לעשות איתם אף אחד לא כותב, כי למה להרוס את ההפתעה (ככה מנהלים "דיונים מעמיקים" בהנהלת האגודה: כמעט לעולם לא שולחים את החומרים לפני או מודיעים מראש על מה בדיוק דנים. גם ההצעה להחליף את היועץ המשפטי נפלה על חברי ההנהלה בהפתעה. בהזמנה לישיבה נכתב באחד הסעיפים "ייעוץ משפטי", ושהחברים כבר ינחשו למה הכוונה). כשלישיבה לא הגיע פורום מספק הם החליטו להעביר את ההחלטה במשאל טלפוני (סליחה, הכוונה כמובן היא ל"משאל טלפוני מעמיק"). רק לאחר מחאות מצד חברי הנהלה על עצם ההליך, הוחלט לקיים עוד ישיבת הנהלה (כעבור מספר ימים) ובה לקיים את ההצבעה.

ההצעה המקורית שעלתה לדיון דיברה רק על פדיון קרן השביתה לטובת שיפוצים. לאחר שבמהלך בזק ניסחנו עצומה והחתמנו עליה עשרות חברי אגודה, הסכים בר מוחא להכניס לנוסח ההחלטה הבטחה ערטילאית, לפיה אם תהיה שביתה האגודה תמצא כסף לממן אותה. "הכי הרבה נלווה לצורך כך כסף מהבנקים", הם אמרו (אני משוכנע שבנק הפועלים שהחזיק אז במניות של מעריב היה שמח להלוות לעיתונאים כסף כדי להשבית את העיתון). וכך עברה ההחלטה. רק מאוחר יותר, כשדב יודקובסקי תרם את הון תועפות לצורך שיפוץ המבנה, הודיעה האגודה על הקמת "קרן חירום", שלא ממש ברור מה מטרתה. כך או כך, את הכוונה המקורית לא ניתן להחביא גם לא בתוך בליל השטויות שאבי פז פלט בתגובה לטור שלי: האגודה הסכימה לוותר על קרן השביתה לצורך שיפוצים. זה מעיד יותר מכל על סדר העדיפויות הלקוי שלה.

מעולם לא התקבלה החלטה 'להעלות את דמי החבר לעיתונאים צעירים'. בעבר נעתרה הנהלת האגודה לבקשה מיוחדת, להעניק הנחה חד-פעמית בדמי החבר לקבוצת עיתונאים מ'הארץ'. יתרה מזאת: דמי החבר באגודת העיתונאים בתל-אביב לא הועלו זה 20 שנה, והם נמוכים מדמי החבר שגובים באגודות אחרות.

 על פי תקנון אגודת העיתונאים, "דמי החבר החודשיים שיוטלו על מועמדים [עיתונאים בתחילת דרכם בשנת החברות הראשונה] לא יעלו על מחצית הסכום המשולם על-ידי חברים בעלי זכויות מלאות, אלא אם ייקבע אחרת על-ידי ההנהלה". למקרה שאבי פז לא יודע לקרוא: ברירת המחדל היא שעיתונאים צעירים ישלמו בשנה הראשונה רק 240 שקלים. הנהלת האגודה, שבראשה הוא יושב, החליטה אחרת. וכן, דמי החבר לא הועלו במשך עשרים שנה, כי אגודת העיתונאים לא ממש עשתה משהו לאורך התקופה הזאת שהצדיק להעלות אותם. הרי בר מוחא תמיד טוען שבזכותו האגודה במצב כלכלי מעולה. אם כך איזו מטרה יותר ראויה מאשר הוזלת דמי החבר – רק לעיתונאים צעירים, רק בשנת החברות הראשונה?

 את החלק האחרון של תגובת אבי פז מומלץ לקרוא תוך כדי האזנה לשיר "אנו נושאים לפידים":

חשוב להדגיש: אנו לא מרגישים כל צורך להתנצל על הפעילות הענפה והמאוד מוצלחת שמנהלת האגודה בשנים האחרונות, בהובלתו של מנכ"ל האגודה בר-מוחא, לאחר שנים ארוכות של קיפאון וחוסר מעש. לא על שיקומו של בית-העיתונאים והקמת מרכז דב יודקובסקי לתקשורת, לא על הכנסים המקצועיים שאנו יוזמים (שחלק מרכזי בהם הוא תמיד הדיון על תנאי העסקתם של עיתונאים), ולא על מצבה הכלכלי התקין של האגודה. מנכ"ל האגודה יוסי בר-מוחא הוביל ביד רמה יוזמות מוצלחות וחסרות תקדים. מאוד קל לדבר, לשלוח הודעות לעיתונות, להגיב בטוקבקים מרושעים, להשחיז מלים במאמרים חוצבי להבות, להכריז על מהפכות ולמנות את עצמך לראש ממשלת העיתונאים הצעירים. הרבה יותר קשה לעשות. אנחנו מעדיפים לעשות".

באמת שאין לי דרך טובה להגיב על הפסקה האחרונה. אם אבי פז רק היה מראה איזושהי מודעות למצב העלוב של האגודה ולחוסר הרלוונטיות שלה בקרב העיתונאים, אז אולי עוד הייתי חש כלפיו איזושהי אמפתיה. כרגע אני בעיקר מתבייש שזה האדם שמוגדר כמנהיג העיתונאים בישראל. אגב לעשות, הנה רשימה חלקית.

רן רזניק: לעיתונאים אין כיום גב

22 ביוני 2011 7 תגובות

והנה חוב מהעבר הלא רחוק: סיכום המפגש עם רן רזניק ועידית אברהמי, באדיבותה של עורכת "ידיעות הקיבוץ", שירלי זינגר, שתמללה וערכה.

כחמישים עיתונאים הגיעו ביום רביעי שעבר לבית העיר כדי לצפות בפרק החמישי מתוך הסדרה הדוקומנטרית "העיתונאים", שיצרה עבור "yes" עידית אברהמי. הפרק, "סיפורו של מקצוען", מציג את סיפורו של העיתונאי רן רזניק, זוכה פרס "סוקולוב" ואביר איכות השלטון, בעברו כתב "הארץ" והיום ב"ישראל היום". הפרק מראה כיצד רזניק התמודד עם שינויים בעבודתו ובמעסיקיו כתוצאה מהשינויים בעולם העיתונות הישראלי. הוא עוזב את הארץ כשנותנים לו להבין שעבודתו ומקצוענותו, כפי שהתבטאה עד היום, לא רצויה יותר, ממשיכה במעבר למגזין "מנטה" (קבוצת ידיעות), בפיטוריו משם, ועד למעבר לישראל היום. אחרי סיום הפרק, התקיימה שיחה קצרה, בהשתתפות עידית אברהמי ורן רזניק, ובהנחיית יאיר טרצ'יצקי. להלן חלקים נבחרים:

"הוותק והאיכות היו בעוכריי". רן רזניק

יאיר: רן, אתה מרגיש שהסיבה בגינה עזבת את "הארץ" היא באמת הכסף?

רן: "לא. זה היה לא רק עניין של כסף. הרבה ובעיקר כסף, אבל לא רק. אני זוכר שבשיחה האחרונה שלי עם שוקן, יום לפני שעזבתי סופית, הוא שאל אותי כמה אני אקבל במנטה, והאם זה יותר או פחות ממה שהציע לי בחוזה החדש. אמרתי לו שבסוף – זה לא רק כסף. שוקן לא השיב על זה.. חלק מהעניין זה גם השינוי שעבר על העיתונות. לפעמים קל מדי לחשוב שזה אכן אך ורק  רק הכסף".

אולי יותר קל לנהל מישהו פחות מוכשר ורציני. אולי העורכים מעדיפים כאלה עיתונאים? האם מי ומה שאתה היה בעוכריך?

רן: "הוותק והאיכות היו בעוכריי. מאלה גם נגזר עניין הכסף. אם אתה מספיק ותיק זה מכתיב איזו רמת שכר שלא תוותר עליה. יש סף שאתה לא מוכן להתפשר עליו. אם אתה גם טוב, ועקשן, אז יותר קשה. בתקופה האחרונה בהארץ, אני זוכר כל מיני דברים שנפשית היה לי קשה להתמודד איתם. כל מיני דברים שדרשו ממני לכתוב ולא יכולתי לעמוד בהם. כל מיני דברים שלא חשבתי שאצטרך לעמוד בהם. גם איך לכתוב. חוסר השליטה כשדורשים ממך לכתוב דברים שקודם לא היית צריך".

עידית, איך את רואה את זה מהצד?

עידית: "חושבת שזה פרק חשוב ואני מאוד גאה בו. גם בגלל רן וגם בגלל הסיפור שמספר. רן הוא דוגמה, מדהימה אמנם. זה אתגר לצלם עיתונאים, ורן נתן את עצמו. היה כאן ניסיון לספר מה קורה לעיתונאי מקצוען. אני עבדתי בהארץ, עבדתי עם רן, הייתי עורכת שלו. רן היה מין אגדה. היה אימת הרופאים. עשה תחקירים ענקיים לאורך השנים. גדלתי עליו. ככה גם עזבתי את הארץ בידיעה שהוא אחד המקצוענים, וכשהוא מביא סיפור זה סיפור לעמוד הראשון. זה משקף משהו שקורה בעשור האחרון וזה מה שניסינו להראות".

בפרק אומרת לך עורכת הדין ארנה לין, שהמקצוע שלך – המקצוען המעמיק, שרואה בזה דרך חיים – נגמר. ככה אתה חושב?

רן: "זה ודאי השתנה. עכשיו  יש לי מקום. ב"ישראל היום" אמר לי העורך: 'שב, כתוב תחקירים, יש לך זמן'. זה הזכיר לי שיחה עם חנוך מרמרי לפני 17 שנה כשעברתי מ'העיר' להארץ. לא יודע אם המקצוע מת לגמרי. יש גם ב"ישראל היום" יש י אלמנטים של החזרת עטרה ליושנה בעיתונות במובן הטוב של המילה. אבל יחד עם זאת במובנים רבים המקצוע  של התחקיר העיתונאי אכן מת".

ואם כבר הזכרנו את ארנה לין, לי זה מאוד בלט שאתה פונה לעורך דין פרטי. איפה ארגוני העובדים? האם אתה מרגיש שלעיתונאי היום יש גב?

רן: "ברור שלא. זה קצת משונה לדבר על זה כי זה לבכות על משהו שכבר מזמן לא קיים. אני עיתונאי שנהנתי כל השנים מהדבש של החוזה האישי וברגע מסוים נכוויתי מהעוקץ שלו. גם כשהיה לי חוזה אישי, מצוין, ידעתי שזה הפכפך, שזה יכול להיגמר ברגע. שתגיע לרגע שאתה מנוסה מדי, כבד מדי, אולי אפילו טוב מדי. הבנתי את זה ברגע שהייתי לחלוטין לבד מול עמוס שוקן. הבנתי מה החוזה הקיבוצי, על מגרעותיו, יכול להגן – שאתה פחות לבד. גם אם מעזיבים אותך – זה פחות לבד. ואז, גם אם הדבש בחוזה הקיבוצי  פחות טוב לאורך השנים, גם העוקץ – שמגיע בתקופות יותר רגישות, בגיל יותר מבוגר – פחות פוגע.

עידית: "ארנה לין אומרת שהמקצוע נגמר, אבל אני לא חושבת שזה לגמרי נכון. ניסינו להראות שכל העיתונאים שמתוארים בסדרה הם עיתונאים טובים שעושים את העבודה שלהם בצורה טובה למרות המצב ההפכפך. כשצילמתי בעיתון העיר, תוך כדי התיעוד סגרו את העיתון. לדעתי זה היה עיתון מצוין עם עיתונאים מצוינים. היה לי אפילו רגע שהתגעגעתי ורציתי לחזור ולעבוד שם עם אלון עידן. הרגשתי שיש עוד עורכים כמו של פעם, שיושבים איתם בחדר ומתייעצים איתם. כנ"ל רן וכנ"ל גידי ויץ. דוגמה לעיתונאי מעולה, שבתוך כל המציאות המורכבת הזו מצליח לייצר תחקירים. התגובות לסדרה הן של מין רקויאם, אני לא חושבת ככה. חושבת שיש תהליך ויש מאבק אבל לא חושבת שהעיתונות מתה".

תזכורת 1: ביום שישי הבא נקיים הקרנה של "כל אנשי הנשיא" + שיחה עם רביב דרוקר

תזכורת 2: רוצים להצטרף למועדון הכדורגל של העיתונאים? המשחק הבא ביום שני הקרוב בשמונה בערב. שלחו מייל לכתובת haitonaim@gmail.com

הזמנה להקרנת "כל אנשי הנשיא" ושיחה עם רביב דרוקר

21 ביוני 2011 2 תגובות

ב-40 השנים שחלפו מאז נחשפה, הפכה "פרשת ווטרגייט" לדוגמה הקלאסית לתחקיר עיתונאי מעמיק ומורכב. כזה שמבוסס על עבודה עיתונאית אמיתית, שכוללת הפעלת מקורות, איסוף מידע והקלטות. גם תוצאות התחקיר היו דרמטיות בהתאם: התפטרותו של נשיא ארה"ב. בסרט "כל אנשי הנשיא" מגלמים רוברט רדפורד ודסטין הופמן את העיתונאים זוכי הפוליצר בוב וודוורד וקרל ברנשטיין ומתארים את סיקור הפרשה, מהדיווח הראשוני על הפריצה לווטרגייט, דרך פגישותיהם הסודיות עם "גרון עמוק" ועד לחשיפת מסע התעמולה המושחת של הנשיא ניקסון. האם בישראל של 2011 יש כאלו תחקירים? כמה מורכב לפרסם תחקיר נגד השלטון? ואיך מרגיש עיתונאי שמתעמת חזיתית עם ראש הממשלה?

ביום שישי 1.7 בשעה 11:00 בבוקר נקיים את המפגש הרביעי בסדרת מפגשים לעיתונאים בסינמטק ת"א, בפורמט של סרט ושיחה עם עיתונאי בכיר. במפגש הקרוב נשוחח עם העיתונאי רביב דרוקר ואחר-כך נקרין את הסרט "כל אנשי הנשיא".

מחיר הכניסה לאירוע: 35 ₪ לאדם. הכניסה בהצגת תעודת עיתונאי (לע"מ, אגודות העיתונאים או תעודות של אחד מכלי התקשורת. אפשר להביא איתכם אדם נוסף שאינו עיתונאי).

והנה קישור לדף האירוע בפייסבוק:

https://www.facebook.com/event.php?eid=239717326043881

לשאלות והערות ניתן לפנות ל:

אסף ליברמן, 0506935774, a@glz.fm

יאיר טרצ'יצקי, 0548104567, yairtar@gmail.com

אפס תוצאות

20 ביוני 2011 3 תגובות

שלום חברים

מצורף טור שכתבתי והתפרסם היום באתר העין השביעית. בסופו תגובה מאוד מעניינת מטעם אגודת העיתונאים. מחר כבר אעלה פוסט עם תגובה לתגובה.

=======================================================================================

אחרי עורכי הדין, המנקים והמלצרים הגיע גם תורם של העיתונאים: בחודש שעבר הודיע משרד התמ"ת כי החל במבצע לאכיפת חוקי העבודה בענף התקשורת. גם מבלי לכוון באמצעות כוונת טלסקופית, כמעט בכל מקום בענף שתיזרק בו אבן היא כנראה תפגע בהפרה של חוקי העבודה – רמיסת חוק שעות עבודה ומנוחה, מוסר תשלומים ירוד, העסקה פיקטיבית של שכירים באמצעות חשבוניות כדי להימלט מיחסי עובד-מעביד ואינספור תעלולים חשבוניים שמאפשרים להחיל את ההפרשות הסוציאליות רק על חלק מהשכר.

מוקדם עדיין להעריך אם התמ"ת מתכוון לבצע טיפול שורש לבעיות או להסתפק ברעש התקשורתי המצומצם שעורר, אך כך או כך מדובר בבשורה טובה לעיתונאים, שככל שמעמדם התערער כך נותרו גם עם גיבוי פחות וחוזר חלילה. מלבד היכולת המוגבלת מאוד של כל עובד לדאוג לעצמו, עומדת בפניו האפשרות ליהנות משני מקורות הגנה נוספים: המדינה וארגון העובדים. לאחר יותר משני עשורים שהתאפיינו בהיחלשות העבודה המאורגנת ובאוזלת יד של הממשלה בכל הקשור לאכיפת זכויות עובדים, בשלוש השנים האחרונות ניתן להבחין בשינוי מגמה. בין מאפייני השינוי ניתן למנות את החקיקה במסגרת עסקת החבילה להקמת ממשלת נתניהו-ברק, את ההגדלה הדרמטית במספר הפקחים במשרד התמ"ת ואת הרנסאנס של הקמות הוועדים, שהחל עם הקמת "כוח לעובדים" ונמשך עם ייסוד האגף להתאגדות של ההסתדרות.

אבל בעוד שההסתדרות הקימה בשנה האחרונה עשרות ועדים, שבמסגרתם צירפה לעולם העבודה המאורגנת כ-40 אלף עובדים, האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל – הארגון היציג של העיתונאים –"הוא רק שם", כפי שהגדיר זאת היו"ר בפועל של הארגון, יוסי בר מוחא. להשקפתו של בר מוחא, האיגוד הוא רק חותמת גומי לפעילות היוניוניסטית של האגודות בירושלים ובתל אביב. את זו האחרונה, אגודת העיתונאים בתל-אביב מנהל בר-מוחא. כך או כך, אף אחת משתי האגודות העירוניות לא יזמה הקמת ועד כלשהו בשנים האחרונות. התזוזה המשמעותית היחידה היתה ב"הארץ", כשקבוצה של עיתונאים החלה מהלך של התאגדות שבעקבותיו הצטרפה לאגודה התל-אביבית. ניסיונות התאגדות נרשמו גם ב"מעריב" ובערוץ הספורט, שפנו להסתדרות ולכוח לעובדים, בהתאמה.

גם אם האגודה הירושלמית יכולה לפטור עצמה חלקית ממשימת הקמתם של ועדים, מאחר שרובם המוחלט של העיתונאים שבתחום שיפוטה הם עובדי רשות השידור המאוגדים ממילא, הרי שלאגודה התל-אביבית, שבר מוחא, כאמור, מנהל כבר קרוב לעשור, אין נסיבות מקלות לאוזלת היד. זאת בעוד שנוכח גלי הפיטורים והפגיעות הדרמטיות בתנאי ההעסקה בתקשורת המסחרית, לא היה מהלך מתבקש מזה. אבל דבר לא קרה: אף ועד לא הוקם, שום ניסיון משמעותי לשנות את יחסי הכוחות לא נעשה. במקום זאת, האגודה נראתה כמי שמנסה באופן עקבי להתנער מאחריותה כארגון עובדים. להלן כמה דוגמאות:

החלפת היועץ המשפטי. עד לפני כשנתיים קיבלה האגודה שירותי ייעוץ משפטי ממשרד עורכי הדין בני כהן, הנחשב לאחד המובילים בדיני עבודה בכלל ועבודה מאורגנת בפרט. בישיבה של הנהלת האגודה שהתקיימה ביוני 2009 הוצע לסיים את ההתקשרות עם המשרד בטענה כי הוא אינו מספק לאגודה שירותים משפטיים בנושאים אחרים, ולכן היא נאלצת לשלם גם למשרד עורכי הדין של אילן בומבך, שמטפל בעניינים המנהליים של האגודה ובמגוון תביעות.

חברי ההנהלה (ואני בתוכם) הסכימו שמטעמי חיסכון מוטב למצוא משרד המסוגל לטפל במכלול הסוגיות המשפטיות המעסיקות את האגודה. בר מוחא הציע שעו"ד בומבך ימונה ליועץ משפטי זמני לתקופה של שלושה חודשים, והציג הצעת מחיר מטעמו. שלושת החודשים הפכו לשנה, שלאחריה אושר המינוי כקבוע. במקום משרד המתמחה בענייני עבודה, נותרה האגודה עם משרד שדיני עבודה אינו תחום ההתמחות העיקרי שלו. הבחירה הזו הולמת למדי את סדר העדיפויות שלה, לפיו קודם מתעסקים בשיפוצים ובאירועי ענק ורק אחר כך, אם בכלל, בתנאי ההעסקה של העיתונאים.

שיפוצים על חשבון קרן השביתה. בישיבת הנהלה שנערכה בסוף יולי 2009 הודיע המנכ"ל בר מוחא על הכוונה להרחיב את השיפוצים בבית סוקולוב, והציע לממן אותם מכספי קרן השביתה. "גם ככה כבר הרבה שנים שאנחנו לא מובילים סכסוכי עבודה", אמר אז כדי להצדיק את הצעתו. האבחנה נכונה, אך יותר מכל היא מעידה על חוסר העניין והמעש שגילתה האגודה בכל הקשור להגנה על תנאי ההעסקה של העיתונאים. המודעות לעובדה הזו צריכה היתה להוביל דווקא לשינוי גישה מצד האגודה, אך שגיאות העבר הפכו לנורמות של ההווה, והכוונה לוותר על קרן השביתה לטובת שיפוצים שיקפה את המגמה למסד את ההתנהלות הזו. רק לאחר פרסום עצומה שחתמו עליה עשרות חברים באגודה, ובהמשך עם קבלת תרומה ממשפחת יודקובסקי שייתרה את השימוש בכספי קרן השביתה, החליטה ההנהלה להקים במקומה "קרן חירום" שמטרותיה אינן ברורות.

מותה של הוועדה המקצועית. המנוע של האגודה בכל הנוגע להגנה על זכויות העיתונאים הוא הוועדה המקצועית, שתפקידה העיקרי הוא לפעול "להטבת תנאי ההעסקה של העיתונאים, שיפור ההסכמים הקיבוציים והאישיים לפיהם הם מועסקים, איגודם המקצועי וייצוגם הנאות, הגנה על זכויותיהם המקצועיות וקידומם המקצועי". כך נכתב בתקנון האגודה. בפועל, חלפו כשנתיים מאז הפעם האחרונה שוועדה זאת כונסה, ודיונים משמעותיים על תנאי ההעסקה של העיתונאים אינם מתקיימים. במקרה הטוב מוקדשות לנושא דקות ספורות בישיבות ההנהלה.

העלאת דמי החבר לעיתונאים צעירים. הצלחת ההסתדרות ו"כוח לעובדים" בהקמת ועדים טמונה, בין היתר, בהבנה שדמי חבר גבוהים עלולים להרתיע מצטרפים חדשים. ב"כוח לעובדים" נקבע תעריף מוזל של 10 שקלים לעובדים שמשכורתם החודשית נמוכה מ-4,000 שקל. ההסתדרות מאפשרת לעובדים שמצטרפים במסגרת התאגדות ראשונית, להתחיל לשלם את דמי החבר רק לאחר שנחתם הסכם קיבוצי מול המעביד. תקנון אגודת העיתונאים מתחשב בשיקולים אלה וקובע כי "דמי החבר החודשיים שיוטלו על מועמדים (עיתונאים בתחילת דרכם בשנת החברות הראשונה; י.ט) לא יעלו על מחצית הסכום המשולם על ידי חברים בעלי זכויות מלאות, אלא אם ייקבע אחרת על ידי ההנהלה". סעיף זה הופעל כשעיתונאי "הארץ" הצטרפו לאגודה כחלק מתהליך ההתאגדות, אך בר מוחא הוביל להקפאתו בשל מה שהוא כינה "עשיית איפה ואיפה", ובארגוני עובדים אחרים מכנים "התחשבות בחלשים" וגם "אסטרטגיה להרחבת השורות". וכך, לקשיים הרגילים שנלוו לניסיונות לאגד עיתונאים – הפחד מהמעסיק וחוסר העשייה של האגודה – הצטרפו גם דמי חבר בסך 480 שקלים לשנה.

השורה התחתונה: אפס תוצאות בכל הנוגע לצירוף מסות של עיתונאים לאגודה ויוזמות לשפר את תנאי ההעסקה. האגודה מספקת ייעוץ משפטי פרטני, שנותן מענה לבעיות נקודתיות, אך אינה עושה דבר ממשי כדי לרפא תחלואי יסוד. כעת, נוכח יוזמתה של המדינה לחזק את אכיפת דיני העבודה בענף התקשורת, ניתן לקוות שגם האגודה תתנער ותמלא את התפקיד המצופה ממנה. עיתונאי ישראל זקוקים לארגון עובדים חזק, שיגן עליהם וישפר את תנאי העסקתם, ולא יפנה את עיקר מרצו לארגון כנסים יוקרתיים באילת או למסע עיתונאים לסלוניקי.

תגובת אגודת העיתונאים:
בתגובתה של אגודת העיתונאים בתל אביב, שעליה חתום אבי פז, יו"ר האגודה, נאמר בין השאר:

– במהלך השנה האחרונה טופלו ע"י היועץ המשפטי של האגודה, משרד עו"ד אילן בומבך, עשרות מקרים של עיתונאים, שקיבלו סיוע משפטי בעניינים הקשורים לתנאי עבודתם. לפחות בשני מקרים גם הוגש סיוע משפטי לועדי עיתונאים […] כותב המאמר פנה בעצמו לקבל סיוע משפטי בעניינים הקשורים לתנאי עבודתו מול מעסיקיו בעבר, וסיוע כזה אכן ניתן לו. משרד עו"ד בומבך נבחר לשמש כיועץ המשפטי של אגודת העיתונאים לאחר תהליך ארוך ורציני, במהלכו נבדקו לעומק הצעות שהוגשו מעשרות משרדים. אחד מתנאי הסף העיקריים בתהליך הבחירה של יועץ משפטי לאגודה היה ניסיונו ויכולותיו בכל הקשור לדיני עבודה.

– לאגודת העיתונאים ולמר בר-מוחא היה חלק פעיל וחשוב מאוד בהקמת ועד העיתונאים של "הארץ", ובמתן תמיכה וסיוע לפעילות הועד, ככל שנדרש. כותב המאמר יודע זאת היטב.

– ההחלטה לפדות את "קרן השביתה" התקבלה ברוב קולות גדול של חברי הנהלת האגודה, לאחר דיון מעמיק, במהלכו התברר כי "הקרן" הזו התנהלה באופן לא תקין, ושימשה למעשה מעין "קופה ב'", שכספים הוצאו ממנה בנסיבות לא ברורות – בתקופה שקדמה לכהונתו של מנכ"ל האגודה הנוכחי, שלא באישור הנהלת האגודה. תחת הסך של 150 אלף שקלים שנפדו, החליטה הנהלת האגודה, בישיבתה האחרונה, להפקיד סך של 200 אלף שקלים בחשבון חירום, שיפוקח על ידי הנהלת האגודה, וכספים ממנו יוצאו רק באישורה ולאחר דיון (בניגוד למה שהיה בעבר) – לצורך התמודדות עם איומים עתידיים, שדמי שביתה – במידת הצורך – הם רק חלק מהם. כמו כן, החליטה ההנהלה להפקיד מדי שנה סך של 50 אלף שקלים נוספים לחשבון הזה.

– מעולם לא התקבלה החלטה "להעלות את דמי החבר לעיתונאים צעירים". בעבר, נעתרה הנהלת האגודה לבקשה מיוחדת, להעניק הנחה חד-פעמיתבדמי החבר לקבוצת עיתונאים מ"הארץ". יתירה מזאת: דמי החבר באגודת העיתונאים בתל-אביב לא הועלו מזה 20 שנה, והם נמוכים מדמי החבר שגובים באגודות אחרות.

חשוב להדגיש: אנו לא מרגישים כל צורך להתנצל על הפעילות הענפה והמאוד מוצלחת שמנהלת האגודה בשנים האחרונות, בהובלתו של מנכ"ל האגודה בר-מוחא, לאחר שנים ארוכות של קיפאון וחוסר מעש. לא על שיקומו של בית העיתונאים והקמת מרכז דב יודקובסקי לתקשורת, לא על הכנסים המקצועיים שאנו יוזמים (שחלק מרכזי בהם הוא תמיד הדיון על תנאי העסקתם של עיתונאים), ולא על מצבה הכלכלי התקין של האגודה. מנכ"ל האגודה יוסי בר מוחא הוביל ביד רמה יוזמות מוצלחות וחסרות תקדים. מאוד קל לדבר, לשלוח הודעות לעיתונות, להגיב בטוקבקים מרושעים, להשחיז מילים במאמרים חוצבי להבות, להכריז על מהפכות ולמנות את עצמך לראש ממשלת העיתונאים הצעירים. הרבה יותר קשה לעשות. אנחנו מעדיפים לעשות.

הערב: העיתונאים נפגשים לשחק כדורגל

13 ביוני 2011 תגובות מכובות

היום (ב') ייערך המשחק הראשון של מועדון הכדורגל של העיתונאים. בשעה רבע לשמונה ניפגש בגולטיים תל אביב (דרך הטייסים 24). יש לנו שם מגרש מושכר משמונה ועד תשע וחצי. העלות לאדם תהיה סביב ה-25 שקלים, בכפוף למספר האנשים שיגיעו (השכרה חד פעמית עולה 410 שקלים). כרגע אנחנו 15 עיתונאים ממגוון כלי תקשורת, ויש מקום ל-20. אם מישהו רוצה להצטרף, שיעדכן אותי בטלפון (יאיר 0548104567), כדי שלא נחרוג מהמספר.

תגיות: