עיתונות לא ליברלית – יש חיה כזאת / פוסט אורח

את התמונות מהסיור למגזר החרדי, שארגנו בשיתוף עם אג'נדה וצו פיוס, יכולתם לראות בפוסט שעלה ביום ראשון. כבר אז כתבנו שהשיא של הסיור היה הפאנל שנערך בסופו ועסק בעיתונאות במגזר החרדי, ואף הבטחנו פוסט אורח (גם אתם מוזמנים לשלוח לנו פוסטים בנושא עיתונות). עכשיו הגיע הזמן לקיים: להלן רשמיו של כתב "זמן מעריב", חגי מטר, מהפאנל (הפוסט עלה במקור בגרסה קצת אחרת באתר MySay):

===============================================================================

יום הסיור לעיתונאים למגזר החרדי היה ארוך, מרתק וגדוש, אך למרות העייפות המצטברת, דווקא בסופו נראה היה שהעיתונאים המסיירים התעוררו והסתקרנו יותר מאשר בכל שלב אחר. הסיבה: הפאנל שנעל את היום עסק בכלי התקשורת החרדיים, וערער באופן עמוק את ההגדרות המקובלות של עיתונות כפי שנתפסו על ידי רוב הקהל (כאן תוכלו לקרוא את סיכום האירועים עד הפאנל).

פאנל העיתונאים החרדים. מימין לשמאל: הניה שוורץ ("משפחה"), דב פוברסקי ("בחדרי חרדים"), אריאל ברמן (רדיו "קול חי") ואשר מדינה ("המבשר)

הדוברת הראשונה בפאנל הייתה הניה שוורץ, עורכת מגזין בעיתון "משפחה", העיתון החרדי היחיד שאינו תלוי באף חצר או מפלגה, ואולי לכן הוא גם הגדול והנקרא ביותר מביניהם. העיתון יוצא כל יום שישי ומכיל כ-260 עמודים (בגרסתו המצומצמת) של חדשות, מתכונים, מאמרים ומחקרים תורניים, ענייני הורות, בריאות ומוסף לילדים. שוורץ הייתה הראשונה להכות את קהל העיתונאים מהתקשורת החילונית בתדהמה כשהכריזה שהאג'נדה העיקרית שלה כעורכת, ושל התקשורת החרדית בכלל, היא קידוש העיקרון "זכות הציבור לא לדעת".

במערכת "משפחה", כמו בכל שאר המערכות עליהן שמענו בהמשך, יש אינטרנט פתוח לעולם, וכל בוקר נוחתים על מפתן הדלת כל העיתונים הגדולים בארץ. תפקידה של העיתונות החרדית, הסבירה שוורץ, הוא להעביר לציבור את כל המידע שרלוונטי לו לפי שיקול דעת המערכת, בתיאום עם רבנים שיושבים במערכת ועוברים על כל גיליון, לרבות הפרסומות (וכבר היו מקרים שנפסלו פרסומות לחנויות רהיטים בגלל תמונה של מיטה זוגית).

זווית נוספת ומיוחדת בשיחה עם שוורץ הייתה מקום האישה בחברה החרדית. שוורץ הייתה הדוברת החרדית היחידה בה פגשנו במהלך היום, וכמו הדוברים הגברים גם היא הסבירה שהדבר החשוב ביותר בעולם הוא לימוד תורה, ושכל מי שלא יכול ללמוד צריך לפרנס את הלומדים. בשל כך, שוורץ עצמה לא מחזיקה רכב ומגיעה לעבודה באוטובוסים, ומנהלת אורח חיים צנוע, כדי לפרנס את בנה הבכור שלומד גמרא מבוקר עד לילה. עניין נוסף שייחודי לנשים בתקשורת החרדית הוא העובדה שרובן המכריע מעדיפות מטעמי צניעות ששמן לא יופיע בעיתון. בעיתון "משפחה" הכותבות מופיעות בפסבדונים, ובעיתונים אחרים לעתים רק בשם משפחה מלא שמלווה באות הראשונה של השם פרטי. שוורץ עצמה הוכרחה להופיע בשמה כשקיבלה את משרת העורכת, אחרי שנים בעילום שם. לו יכלה היתה מעדיפה להמשיך ללא כל קרדיט שהוא.

הדובר הבא היה דב פוברסקי, אחד ממקימי ועורכי האתר החרדי הפופולארי (גם בקרב עיתונאים חילונים) "בחדרי חרדים". לפני כשנה וחצי הוטל חרם רבני על האתר, שנמשך כמה חודשים והוביל דווקא לעלייה דרמטית במספר הגולשים (עד לרמה של מאות אלפים בחודש), אך בסופו של דבר הוסר. פוברסקי, שפרש זמנית מתפקידו בתקופת החרם, חשף מעט מאחורי הקלעים של יחסם של הרבנים הגדולים בציבור החרדי כלפי החידושים הטכנולוגיים, ובעיקר האינטרנט. בעוד שבאופן רשמי אסור לחרדים לגלוש באינטרנט, ולמרות שבחדרי חרדים מפרסם ביקורות על רבנים וחומרים נוספים שלא היו מתפרסמים בשום כלי תקשורת חרדי אחר – כל מה שקורה באתר כיום נעשה בהסכמה בלתי פורמאלית של הרבנים. פוברסקי הסביר שהרבנים מודעים לכך שחרדים נכנסים לאינטרנט במקומות העבודה, ולפעמים גם בדרכים אחרות, ומעיזים לקרוא ולכתוב ולשאול דברים שלא היו מעיזים מחוץ לעולם הווירטואלי. בשל כך, הרבנים מעדיפים שאתרים חרדיים ימשיכו לפעול וימשכו את רוב הקוראים ויעסקו בנושאים שרלוונטיים להם ומעסיקים אותם, במקום שהציבור ינדוד למחוזות אחרים ומופקרים יותר. "ועם כל זה, אם מחר בבוקר הרב שלי היה אומר לי לעזוב או לסגור את האתר – הייתי עושה את זה, וככה כולנו פה", אמר פוברסקי.

עוד ציין פוברסקי שהוא כיום מתחרט על חלקו ועל חלקו של האתר בפרסום פרשת דודי זילברשלג (על אף שגם בפרסומים שלהם הקפידו שלא לציין את הטענות לסחיטה באמצעות נערת ליווי). מנגד הצהיר פוברסקי כי הוא גאה בכך שעסקנים של רבנים כועסים על האתר שלא רוקד לפי החליל שלהם, וכמובן – שלו עצמו אין מחשב בבית, כי זה מוצר בעייתי שפוגע בחינוך הילדים.

פאנל העיתונאים החרדים. מימין: דב פוברסקי ("בחדרי חרדים"), אריאל ברמן (רדיו "קול חי") ואשר מדינה ("המבשר")

הדובר השלישי היה אריאל ברמן, מנחה תוכנית ברדיו "קול חי" החרדי. ברמן תיאר את מלאכתו כמי שצריך ליצור מסגרות תוכן של פנאי לציבור שבו פנאי נתפס כדבר נחות, ולכן צריך לטעון כל שידור בערך מוסף שחורג מהצורך להעביר את הזמן בנעימים. בין דבריו רמז ברמן על רגשות האשם מהם הוא סובל מכיוון שלא משקיע את עצמו בלימוד תורה או בקידומו.

מי מייצג את הציבור החרדי

אשר מדינה, עורך החדשות של עיתון "המבשר" (המשויך לזרם של ח"כ לשעבר מאיר פרוש בתוך אגודת ישראל), פתח את דבריו במתקפה על העיתונאים החרדים שדיברו לפניו. "בניגוד לכל קודמיי, אני מייצג את הציבור החרדי האמיתי", ירה מדינה. "אף חרדי לא יגיד בפה מלא שהוא שומע רדיו, קורא אינטרנט, ואפילו לא שהוא קורא את 'משפחה', שבה רק לאחרונה עשו מוסף על חרדים מצליחים בעסקים בני שלושים פלוס. אנשים שעובדים, לא לומדים. המבשר הוא אחד משלושת השופרות האמיתיים של הציבור, לצד יתד נאמן והמודיע. אלה עיתונים שאדם יהיה מסוגל ללכת ברחוב כשהוא מחזיק אותם".

 שלושת הדוברים הראשונים מיהרו להתפרץ ולהגיב, להזכיר את רמות החשיפה הגבוהות יותר מהן הם נהנים, אך בהמשך הסכימו להודות שהם מציעים לציבור מוצרים שפחות ניתן להציג ברחוב. "אומרים שהחרדים הם עדר, אבל זה לא נכון", המשיך מדינה בדבריו. "למעשה, זה בדיוק הפוך. מחנכים אותנו להתפלפל, להתווכח – אבל לא בפרהסיה. אפשר לא להסכים עם רבנים – אבל לא מהמקפצה". מדינה המשיך והציג את עיתונו כעיתון מגויס, מחנך, מצנזר. הוא סיפר איך תאונת דרכים של נהגת הוצגה כתאונת דרכים של נהג (מאחר שלא מצופה מנשים לנהוג), וכן שלא יופיעו בעיתון תמונות של חילונים, של נשים, או של חרדים במקומות חילוניים כמו הכנסת. לשאלת הקהל, שלושת האחרים הסכימו שאלה אכן הקווים המאפיינים גם את רוב הסיקור שלהם ("אצלנו יש תמונות של ילדות רק גד גיל שלוש", אמרה שוורץ), אם כי הסתייגו מהדוגמא על התאונה והנהגת. לשאלתי, כל הארבעה הסכימו שאין כל דרך לכתוב על כך שנשיא המדינה הורשע באונס, ורק ב"בחדרי חרדים" ניתן היה לכתוב שהנשיא הורשע "במעשים חמורים" – ניסוח נועז יחסית, שלא מצריך פרשנות נוספת בציבור החרדי.

אחד אחרי השני טענו העיתונאים החילונים, בניסוחים שונים, שאסור לדוברים לקרוא לעצמם עיתונאים. שי פוגלמן מ"הארץ", רותי סיני מ"מעריב" ואחרים התעקשו על כך שתפקידה של עיתונות הוא לחשוף את האמת, להילחם על זכות הציבור לדעת, להרחיב אופקים ולקרוא תיגר על הממסד ועל הנחות קדומות. החרדים הצהירו שהם אכן מחויבים לאמת, אבל גם להגנה על הקוראים ושמירה על אמות המוסר החברתיות ועל הלכידות הקהילתית.

 בניסיון למצוא נתיב להזדהות למרות הפער הגדול, שאל העיתונאי יאיר טרצ'יצקי אם לתקשורת החרדית היה תפקיד כלשהו במגמות של שינוי ורפורמה בתוך החברה החרדית, באופן דומה להשפעתה ההיסטורית של תקשורת כמכוננת לאומים ומבשרת מהפכות. גם כאן הדגישו החרדים את ההבדל בתפיסות, כשאמרו שמטרתם (והצלחתם) היא ההפך הגמור: שימור הקיים מפני השינויים, הרפורמות והמהפכות שהיו עשויים לבוא על החברה אילולא החישוקים המלכדים שהם מציעים. אם התקשורת הליברלית תופסת את עצמה ככלב השמירה של הדמוקרטיה, אזי התפיסה החרדית היא של התקשורת ככלב השמירה שמגן על חומות השטייטל מבפנים.

לחשוב מחדש על העיתונות

משהו בזעם ובתסכול שעוררו דבריהם של העיתונאים בפאנל בקרב העיתונאים שבקהל נראה לי ראוי לביקורת. נדמה היה שהחילונים נלחמים על עצם הגדרת המונח "עיתונות", באופן שהזכיר לי את הוויכוחים הרבים שאני נחשף אליהם על המונח "אלימות". במקום לקבל את הרעיון שיכולה להיות אלימות למטרות חיוביות ואלימות למטרות שליליות, ולנהל דיון על השאלה האם המטרה עצמה היא חיובית או שלילית, נוהגים מתווכחים להניח שאלימות היא שלילית במהותה, ולכן ששיוך האלימות לצד שכנגד הוא טיעון מנצח. כך גם כאן. במקום לנהל דיון על סוגים שונים של עיתונות, והיתרונות והחסרונות הגלומים בהם, בחרו כמה מהעיתונאים להניח מראש שעיתונות היא במהותה ליברלית, ולכן לשלול את התואר עיתונאים מה(לא-)קולגות החרדים.

לגופו של עניין, באמת אין סיבה להניח שעיתונות היא ליברלית. למעשה, העיתונות הליברלית היא התפתחות יחסית מאוחרת, כשלצידה היו ועדיין ישנם סוגים אחרים של עיתונות. אבל גם בגבולות התקשורת הליברלית הדברים לא מבטיחים ויפים כמו שהעיתונאים האידיאולוגים היו רוצים להאמין. כשהעיתון הגדול ביותר במדינה הוא עלון תעמולה של השלטון, וכשכמותו רוב העיתונים מוחזקים על ידי בעלי הון עם אינטרסים צולבים – האם התקשורת במדינה חופשית לגמרי? כשכולנו משועבדים למלכות הרייטינג ולשיקולים הכלכליים של המו"לים והמפיקים, האם רוב העיתונאים באמת יכולים להשקיע בתחקירים נועזים? ומכיוון אחר: רק לפני שבועיים ישב פורום עיתונאים, שכלל חלק ניכר מהמסיירים, ודיבר בין היתר על מקרים שבהם מערכות תקשורת בוחרות אם לפרסם סיפורים (מתחום הבריאות, רווחה, הריסות בתים, פלילים, ועוד) לפי השאלה אם מושאי הסיפור הם יהודים או ערבים. האמת וכל האמת? ומכיוון אחר, שאריאל ברמן הזכיר: כשפרקליטות המדינה קובעת שנאום של רב הוא הסתה לרצח או לגזענות, ורבנים בכירים טוענים שמדובר רק בקריאה לגיטימית של התנ"ך – מי יפסוק מה היא האמת?

כמובן, אני לא בא לומר שהפרשנות החרדית לרעיון העיתונאי קוסמת לי במיוחד. אני גם לא מתכוון לזלזל בחירות שכן יש לעיתונאים רבים בתקשורת החילונית-ליברלית, ושמאפשרת לרבים מאיתנו לעשות עבודת קודש של חשיפת עוולות והעלאת דרישות חשובות כלפי השלטון, וברור שאני לא בא להצדיק את הרבנים המסיתים. אני כן מציע, לסיכום, לחשוב מחדש על העיתונות ככלי לתקשורת המונים שיכול לשמש למטרות רבות ומגוונות, ולשפוט כל כלי תקשורת ועיתונאי לפי המטרות שהוא משרת בפועל. זו עוד דרך לשבור את החלוקה הנוחה-מדי של "אנחנו החילונים-ליברלים" מול כל מיני קבוצות של "הם" חשוכים. דרך אחרת להסתכל גם על עצמנו.

סיור עיתונאים למגזר החרדי – פוסט תמונות

פרויקט "עיתונאים על גלגלים", שמטרתו להכיר טוב יותר את החברה הישראלית, ממשיך: ביום חמישי האחרון כ-40 עיתונאים יצאו לסיור שארגנו בשיתוף עם אג'נדה וצו פיוס (מטעמנו טיפל בזה עומר ברק, עורך נכון להבוקר בגל"צ). הבוקר החל בבית קרן אביחי בירושלים, בשיחות עם העיתונאי קובי אריאלי, עם העסקן החרדי שמואל פפנהיים ועם אספן הפשקווילים יואל קרויס. משם המשכנו לסיור רגלי בשכונות החרדיות גאולה ומאה שערים, ואחריו ארוחת צהריים במרכז העיר. את היום סיימנו באזור התעשייה הר החוצבים בשיחה במרכז מפת"ח, שמסייע לחרדים להשתלב בשוק העבודה, ובסיור במערכת העיתון "במשפחה", ולאחריו פאנל מאוד מעניין בנושא עיתונאות חרדית (שעליו אחד החברים התחייב לכתוב פוסט לבלוג). אנחנו ממשיכים לעבוד על סיורים נוספים. בינתיים, הנה קצת תמונות מהסיור האחרון (באדיבות מנכ"לית אג'נדה ענת סרגוסטי ופאבל מרגוליאן מרדיו "ראשון" בשפה הרוסית):

מצגת זאת דורשת JavaScript.

משתתפי הסיור, בשיחת הפתיחה בקרן אביחי

קובי אריאלי בפעולה

אספן הפשקווילים יואל קרויס והעיתונאי קובי אריאלי

העיתונאי ירון דקל מצלם פשקווילים בשכונת "מאה שערים"

המנהל הארצי של מרכז מפתח, הרשל קליין, מספר לעיתונאים על תעסוקה במגזר החרדי

המנהל הארצי של מרכז מפתח, הרשל קליין, משוחח עם שי פוגלמן מהארץ

המנהל הארצי של מרכז מפתח, הרשל קליין, משוחח עם שי פוגלמן מהארץ

משתתפי פאנל העיתונאים החרדים. מימין לשמאל: הניה שוורץ ("משפחה"), דב פוברסקי (אתר "בחדרי חרדים"), אריאל ברמן (רדיו "קול חי") ואשר מדינה ("המבשר")

וכאן יש תזכורת על מה זה פרויקט עיתונאים על גלגלים ולמה הוא מתקיים מחוץ לאגודת העיתונאים.

וביום שני בשמונה בערב מועדון הכדורגל של העיתונאים נפגש למשחק נוסף. כאן יש וידיאו מהמפגש הקודם. מי שרוצה להצטרף מוזמן לשלוח לנו מייל לכתובת haitonaim@gmail.com.

גול טיים! פוסט וידיאו מכדורגל העיתונאים

יואב: אם אתה לא יכול לכבוש שערים – תצלם אנשים אחרים שעושים את זה. מצרף שני קטעים שהעלתי ליו טיוב מהכדורגל האחרון. בראשון ניתן לראות את רונן בר מכלבוטק עובר במיומנות את שחקן ההגנה וכובש שער מרהיב, למרות קריאות גנאי מהקהל ("אגואיסט"). בשני את עמי שומן (ישראל היום) מכניע בטיל את המנכ"ל-שוער עמיר קורץ מכלכליסט. תבלו

גם בשבוע הבא נשחק ביום שני ב-20:00. מי שרוצה להצטרף מוזמן לשלוח לנו מייל ל-haitonaim@gmail.com

או להיכנס לקבוצת הפייסבוק "הלו, זה בלומפילד? כדורגל עיתונאים בגולטיים" בקישור הזה:

https://www.facebook.com/home.php?sk=group_152683108137273

גול בונוס: לקראת הקופה אמריקה שנפתח מחר, אירוע הספורט המשמעותי היחיד בקיץ המשמים הזה (אלא אם אתם אוהבים לראות גברים בבגדים צמודים רוכבים על אופניים בהרי צרפת), ניזכר בגול של מסי נגד ברזיל

יואב

רן רזניק: לעיתונאים אין כיום גב

והנה חוב מהעבר הלא רחוק: סיכום המפגש עם רן רזניק ועידית אברהמי, באדיבותה של עורכת "ידיעות הקיבוץ", שירלי זינגר, שתמללה וערכה.

כחמישים עיתונאים הגיעו ביום רביעי שעבר לבית העיר כדי לצפות בפרק החמישי מתוך הסדרה הדוקומנטרית "העיתונאים", שיצרה עבור "yes" עידית אברהמי. הפרק, "סיפורו של מקצוען", מציג את סיפורו של העיתונאי רן רזניק, זוכה פרס "סוקולוב" ואביר איכות השלטון, בעברו כתב "הארץ" והיום ב"ישראל היום". הפרק מראה כיצד רזניק התמודד עם שינויים בעבודתו ובמעסיקיו כתוצאה מהשינויים בעולם העיתונות הישראלי. הוא עוזב את הארץ כשנותנים לו להבין שעבודתו ומקצוענותו, כפי שהתבטאה עד היום, לא רצויה יותר, ממשיכה במעבר למגזין "מנטה" (קבוצת ידיעות), בפיטוריו משם, ועד למעבר לישראל היום. אחרי סיום הפרק, התקיימה שיחה קצרה, בהשתתפות עידית אברהמי ורן רזניק, ובהנחיית יאיר טרצ'יצקי. להלן חלקים נבחרים:

"הוותק והאיכות היו בעוכריי". רן רזניק

יאיר: רן, אתה מרגיש שהסיבה בגינה עזבת את "הארץ" היא באמת הכסף?

רן: "לא. זה היה לא רק עניין של כסף. הרבה ובעיקר כסף, אבל לא רק. אני זוכר שבשיחה האחרונה שלי עם שוקן, יום לפני שעזבתי סופית, הוא שאל אותי כמה אני אקבל במנטה, והאם זה יותר או פחות ממה שהציע לי בחוזה החדש. אמרתי לו שבסוף – זה לא רק כסף. שוקן לא השיב על זה.. חלק מהעניין זה גם השינוי שעבר על העיתונות. לפעמים קל מדי לחשוב שזה אכן אך ורק  רק הכסף".

אולי יותר קל לנהל מישהו פחות מוכשר ורציני. אולי העורכים מעדיפים כאלה עיתונאים? האם מי ומה שאתה היה בעוכריך?

רן: "הוותק והאיכות היו בעוכריי. מאלה גם נגזר עניין הכסף. אם אתה מספיק ותיק זה מכתיב איזו רמת שכר שלא תוותר עליה. יש סף שאתה לא מוכן להתפשר עליו. אם אתה גם טוב, ועקשן, אז יותר קשה. בתקופה האחרונה בהארץ, אני זוכר כל מיני דברים שנפשית היה לי קשה להתמודד איתם. כל מיני דברים שדרשו ממני לכתוב ולא יכולתי לעמוד בהם. כל מיני דברים שלא חשבתי שאצטרך לעמוד בהם. גם איך לכתוב. חוסר השליטה כשדורשים ממך לכתוב דברים שקודם לא היית צריך".

עידית, איך את רואה את זה מהצד?

עידית: "חושבת שזה פרק חשוב ואני מאוד גאה בו. גם בגלל רן וגם בגלל הסיפור שמספר. רן הוא דוגמה, מדהימה אמנם. זה אתגר לצלם עיתונאים, ורן נתן את עצמו. היה כאן ניסיון לספר מה קורה לעיתונאי מקצוען. אני עבדתי בהארץ, עבדתי עם רן, הייתי עורכת שלו. רן היה מין אגדה. היה אימת הרופאים. עשה תחקירים ענקיים לאורך השנים. גדלתי עליו. ככה גם עזבתי את הארץ בידיעה שהוא אחד המקצוענים, וכשהוא מביא סיפור זה סיפור לעמוד הראשון. זה משקף משהו שקורה בעשור האחרון וזה מה שניסינו להראות".

בפרק אומרת לך עורכת הדין ארנה לין, שהמקצוע שלך – המקצוען המעמיק, שרואה בזה דרך חיים – נגמר. ככה אתה חושב?

רן: "זה ודאי השתנה. עכשיו  יש לי מקום. ב"ישראל היום" אמר לי העורך: 'שב, כתוב תחקירים, יש לך זמן'. זה הזכיר לי שיחה עם חנוך מרמרי לפני 17 שנה כשעברתי מ'העיר' להארץ. לא יודע אם המקצוע מת לגמרי. יש גם ב"ישראל היום" יש י אלמנטים של החזרת עטרה ליושנה בעיתונות במובן הטוב של המילה. אבל יחד עם זאת במובנים רבים המקצוע  של התחקיר העיתונאי אכן מת".

ואם כבר הזכרנו את ארנה לין, לי זה מאוד בלט שאתה פונה לעורך דין פרטי. איפה ארגוני העובדים? האם אתה מרגיש שלעיתונאי היום יש גב?

רן: "ברור שלא. זה קצת משונה לדבר על זה כי זה לבכות על משהו שכבר מזמן לא קיים. אני עיתונאי שנהנתי כל השנים מהדבש של החוזה האישי וברגע מסוים נכוויתי מהעוקץ שלו. גם כשהיה לי חוזה אישי, מצוין, ידעתי שזה הפכפך, שזה יכול להיגמר ברגע. שתגיע לרגע שאתה מנוסה מדי, כבד מדי, אולי אפילו טוב מדי. הבנתי את זה ברגע שהייתי לחלוטין לבד מול עמוס שוקן. הבנתי מה החוזה הקיבוצי, על מגרעותיו, יכול להגן – שאתה פחות לבד. גם אם מעזיבים אותך – זה פחות לבד. ואז, גם אם הדבש בחוזה הקיבוצי  פחות טוב לאורך השנים, גם העוקץ – שמגיע בתקופות יותר רגישות, בגיל יותר מבוגר – פחות פוגע.

עידית: "ארנה לין אומרת שהמקצוע נגמר, אבל אני לא חושבת שזה לגמרי נכון. ניסינו להראות שכל העיתונאים שמתוארים בסדרה הם עיתונאים טובים שעושים את העבודה שלהם בצורה טובה למרות המצב ההפכפך. כשצילמתי בעיתון העיר, תוך כדי התיעוד סגרו את העיתון. לדעתי זה היה עיתון מצוין עם עיתונאים מצוינים. היה לי אפילו רגע שהתגעגעתי ורציתי לחזור ולעבוד שם עם אלון עידן. הרגשתי שיש עוד עורכים כמו של פעם, שיושבים איתם בחדר ומתייעצים איתם. כנ"ל רן וכנ"ל גידי ויץ. דוגמה לעיתונאי מעולה, שבתוך כל המציאות המורכבת הזו מצליח לייצר תחקירים. התגובות לסדרה הן של מין רקויאם, אני לא חושבת ככה. חושבת שיש תהליך ויש מאבק אבל לא חושבת שהעיתונות מתה".

תזכורת 1: ביום שישי הבא נקיים הקרנה של "כל אנשי הנשיא" + שיחה עם רביב דרוקר

תזכורת 2: רוצים להצטרף למועדון הכדורגל של העיתונאים? המשחק הבא ביום שני הקרוב בשמונה בערב. שלחו מייל לכתובת haitonaim@gmail.com

הזמנה להקרנת "כל אנשי הנשיא" ושיחה עם רביב דרוקר

ב-40 השנים שחלפו מאז נחשפה, הפכה "פרשת ווטרגייט" לדוגמה הקלאסית לתחקיר עיתונאי מעמיק ומורכב. כזה שמבוסס על עבודה עיתונאית אמיתית, שכוללת הפעלת מקורות, איסוף מידע והקלטות. גם תוצאות התחקיר היו דרמטיות בהתאם: התפטרותו של נשיא ארה"ב. בסרט "כל אנשי הנשיא" מגלמים רוברט רדפורד ודסטין הופמן את העיתונאים זוכי הפוליצר בוב וודוורד וקרל ברנשטיין ומתארים את סיקור הפרשה, מהדיווח הראשוני על הפריצה לווטרגייט, דרך פגישותיהם הסודיות עם "גרון עמוק" ועד לחשיפת מסע התעמולה המושחת של הנשיא ניקסון. האם בישראל של 2011 יש כאלו תחקירים? כמה מורכב לפרסם תחקיר נגד השלטון? ואיך מרגיש עיתונאי שמתעמת חזיתית עם ראש הממשלה?

ביום שישי 1.7 בשעה 11:00 בבוקר נקיים את המפגש הרביעי בסדרת מפגשים לעיתונאים בסינמטק ת"א, בפורמט של סרט ושיחה עם עיתונאי בכיר. במפגש הקרוב נשוחח עם העיתונאי רביב דרוקר ואחר-כך נקרין את הסרט "כל אנשי הנשיא".

מחיר הכניסה לאירוע: 35 ₪ לאדם. הכניסה בהצגת תעודת עיתונאי (לע"מ, אגודות העיתונאים או תעודות של אחד מכלי התקשורת. אפשר להביא איתכם אדם נוסף שאינו עיתונאי).

והנה קישור לדף האירוע בפייסבוק:

https://www.facebook.com/event.php?eid=239717326043881

לשאלות והערות ניתן לפנות ל:

אסף ליברמן, 0506935774, a@glz.fm

יאיר טרצ'יצקי, 0548104567, yairtar@gmail.com

הערב: העיתונאים נפגשים לשחק כדורגל

היום (ב') ייערך המשחק הראשון של מועדון הכדורגל של העיתונאים. בשעה רבע לשמונה ניפגש בגולטיים תל אביב (דרך הטייסים 24). יש לנו שם מגרש מושכר משמונה ועד תשע וחצי. העלות לאדם תהיה סביב ה-25 שקלים, בכפוף למספר האנשים שיגיעו (השכרה חד פעמית עולה 410 שקלים). כרגע אנחנו 15 עיתונאים ממגוון כלי תקשורת, ויש מקום ל-20. אם מישהו רוצה להצטרף, שיעדכן אותי בטלפון (יאיר 0548104567), כדי שלא נחרוג מהמספר.

הזמנה לצפייה בפרק מהסדרה "העיתונאים" ושיחה עם רן רזניק ועידית אברהמי

הבמאית עידית אברהמי תיעדה בשנתיים האחרונות את המהפכה שחווה העיתונות המודפסת בישראל, תוך התמקדות באנשים שעושים אותה – העיתונאים. בששת פרקי הסדרה היא נכנסה אל מאחורי הקלעים של הפרינט וסיפקה הצצה לעבודה היומיומית: המרדף אחרי הסקופים, הלחצים, הפיטורים, סגירת עיתון והמלחמה בין המו"לים והשפעתה על העיתונאי הפשוט.

העיתונאי רן רזניק

ביום רביעי 15.6 בשעה שבע בערב ניפגש בבית העיר (ביאליק 27, תל אביב) ונצפה יחד בפרק "סיפורו של מקצוען", שבו ליוותה אברהמי את רן רזניק, זוכה פרס סוקולוב לעיתונות, שעבד במשך שנים ככתב הבריאות של עיתון הארץ (והנה קישור לטריילר של הפרק). לפני כשנתיים עזב את העיתון ומצא את עצמו נודד בין המערכות, עד שהגיע למערת המגזין "מנטה", שם הוא נאלץ להמציא את עצמו מחדש, בעולם שבו מקצועיות ומיומנות אינן ערובה עוד. כיום הוא כותב בישראל היום.

לאחר ההקרנה נקיים שיחה עם רן רזניק ועידית אברהמי על עתיד המקצוע: האם יש כיום בכלל מקום לעיתונאים ותיקים ומקצוענים כמו רזניק, או שמא המערכות מעדיפות לקלוט דווקא עיתונאים צעירים ובלתי מנוסים שיסכימו לעבוד בשכר נמוך ולהגמיש סטנדרטים כדי להגדיל את התפוקה? לאן פניו של המקצוע שאותו בחרנו? ומה אנחנו יכולים לעשות בנידון?

הסבר הגעה בקישור:  http://beithair.org/hours-directions/

על אף שההשתתפות היא בחינם, בגלל מספר מקומות מוגבל יש להירשם מראש באמצעות שליחת מייל עם שמכם, תפקידכם, שם המערכת ומספר טלפון לכתובת haitonaim@gmail.com

לדף האירוע בפייסבוק:

https://www.facebook.com/event.php?eid=134724479939098

לשאלות והערות:

יאיר טרצ'יצקי 0548104567  yairtar@gmail.com

ממשיכים להתגלגל, והפעם למגזר החרדי

ממשיכים להתגלגל: ביום חמישי 30 ביוני נצא לסיור השלישי בסדרת עיתונאים על גלגלים, והפעם אל המגזר החרדי. הסיור, שאורגן בשיתוף עם אג'נדה וצו פיוס, ייצא בתשע בבוקר מתל אביב לכיוון ירושלים ויסתיים בחמש וחצי. כרגע אין לו"ז סופי של הסיור, אבל חשוב שתשריינו לכם את התאריך ותבטיחו לעצמכם מקום.

קצת פרטים על הסיור באופן כללי: נסייר בשכונת מאה שערים, נלמד כיצד נכתבים ומופקים פשקווילים (מפי האספן החרדי יואל קרויס), נדון בהשתלבות חרדים בשוק העבודה וניפגש עם עיתונאים חרדים. חשוב להדגיש: הסיור, כמו קודמיו, אינו מיועד רק לכתבים שמסקרים את התחום. מטרת הסיורים היא לאפשר לעיתונאים – מכל התפקידים, מכל המערכות ומכל הגילאים – להכיר טוב יותר את החברה הישראלית וגם אחד את השני.

הסיור בחינם, אבל דורש הרשמה מראש. כל עיתונאי שמעוניין להגיע מתבקש להודיע זאת במייל לדינה אבקסיס מא'גנדה dina@agenda.org.il (נא לציין את שם המערכת והטלפון). ניתן להירשם אצלה גם בטלפון: 0544533813 או 036096585.

כמובן שניתן לפנות גם אלינו בשאלות והערות במייל haitonaim@gmail.com

אילנה דיין: הצנזורה חלשה מהסנטימנט הקונפורמיסטי שיש בנו

לא תמיד ברור מה מקורו של מקרתיזם. לעתים הוא מתמצה רק באווירה מסוימת, שמנסה (ובדרך כלל גם מצליחה) לסרס נאורות, הטלת ספק וחשיבה ביקורתית. שלושת האלמנטים, שמהווים מרכיב מרכזי בעבודתם של עיתונאים, הופכים אותם לקורבנות מידיים של מקרתיזם. ביום שישי שעבר הגיעו 55 עיתונאים לסינמטק כדי לצפות בסרט "לילה טוב ובהצלחה" ולקיים שיחה עם העיתונאית אילנה דיין, במסגרת החלק הרביעי של סדרת ההקרנות לעיתונאים שאנחנו מארגנים. הסרט המחיש היטב את לידת המקרתיזם בארצות הברית של שנות ה-50' ואת השפעתו על העיתונאי הידוע אד מורו, ומנגד דיין הציגה את המקרתיזם הישראלי מודל 2011.

 

בשיחה הסבירה דיין כי חוזקו של המקרתיזם הוא ביכולת להשפיע על העיתונאי גם בלי שההוראה תגיע במפורש מלמעלה:

כשאנחנו קובעים את הליינאפ של נכון להבוקר בגלי צה"ל וצריכים להחליט אם לפתוח תכנית עם סיפור מעורר מחלוקת על "אם תרצו" שמאיימים לעודד חרם תורמים נגד אוניברסיטת בן גוריון, אין איזה מנכ"ל או עורך-על או מישהו שאומר לנו לא לעשות את זה. זה אנחנו מול עצמנו. אנחנו גם די בקלות יכולים להקל על עצמנו ולא לפתוח עם זה, להגיד לעצמנו שזה יהיה בסדר גם אם נשים את זה אחרי המבזק".

 

לדברי דיין, עיתונאים לא פעם מצנזרים את עצמם, גם בגלל הרצון להרגיש שייכות ולקבל אהדה מהקהל:

כשאד מורו נלחם ברעים – בין אם בעלי ההון, בין אנשי השלטון – הוא נלחם, בעצם, נגד עצמו. כל ה"סימות" (הצנזורית הראשית תא"ל סימה וקנין, כמשל, כשם נרדף מטאפורי, לצנזורה שלטונית באשר היא), כל הצנזורים שבעולם יותר חלשים מן הסנטימנט הקונפורמיסטי והפטריוטי שיש בכולנו. גם אנחנו נורא רוצים שיאהבו אותנו. גם אנחנו רוצים להיות חלק מן ה"ביחד" הקולקטיבי, הלאומי. זה כשלעצמו טבעי, ולא בהכרח מגונה. אבל לצד זה ישנו החשש שמייצר כל אקלים מקארתיסטי באשר הוא. ישנו החשש מן מהטוקבקים של מחר בבוקר. מן הטוקבק כמשל. ישנה החרדה מפני האפשרות שנהפוך לשנויים במחלוקת, שלא מאוד יאהבו אותנו. אלא שעיתונאי לא תמיד אמור להיות אהוב. לפעמים זה בסדר שישנאו אותנו. אלה שני הווקטורים שפועלים עלינו: החשש מפני ההתלהמות שתגיע מבחוץ, והתשוקה, שבאה מבפנים דווקא, להרגיש מכאן: אנחנו לא כתבים זרים, אנחנו בסדר, אנחנו שייכים. ולפעמים זה בסדר כי אנחנו באמת מכאן".

 

דיין התייחסה לאופן שבו חברה מסחרית הפסיקה לתת חסות לתוכנית של מורו בעקבות העימות שלו מול הסנטור מקארתי:

האם נושאים לא-פופולריים מרחיקים את הצופים מן המרקע? לא בטוח. לפעמים ההיפך נכון. המחלוקת, הקטטה, הצתת הגפרור – לפעמים אנשים דווקא רוצים לראות את זה. אבל דבר אחד די ברור: המפרסמים לא רוצים להיות שם. הם חוששים להידבק למחלוקת, חרדים מפני האפשרות שיהפכו להיות מזוהים עם המחלוקת. זה בולט בסרט, ובאמריקה זה קרה, כמעט בגלוי בתחילת המתקפה היבשתית במלחמת המפרץ הראשונה: מפרסמים פשוט לא רצו להיות שם, בתוך מהדורות שמשדרות על הרוגים ופצועים".

 

 דיין נשאלה על ידי אחד העיתונאים כיצד ניתן לנטרל לחצים מלמעלה והשיבה:

 קודם כל הניסיון מוכיח שלחצים כאלה, באמת באמת, כמעט לא קיימים בטלוויזיה. בטח פחות מאשר בעיתונות הכתובה. מה עושים? לפעמים פשוט מנסים לרוץ קדימה, לבסס את הסיפור, להגיע איתו לקו הגמר. לפעמים צריך להשתמש במנגנון ההרגעה, שמוכיח את עצמו הרבה פעמים. להסביר למי שצריך שהשמיים לא יפלו אחרי תחקיר זה או אחר".

 

דיין גם התייחסה לרייטינג ולאופן שבו הוא משפיע על עיתונאי הטלוויזיה:

אני לא פעם מגדירה את עצמי כמי יושבת בצומת מוטי גילת פינת יעל בר-זוהר. עיתונאית חוקרת, שנמצאת במקום שבו הזרקורים מאירים חזק. ויש לזה גם משמעות בעבודה, בחיי היומיום. לא צריך להיות גאון כדי לדעת שכתבה על שחיינית נכה, שמגדלת לבד שני זוגות של תאומים, יותר מרגשת, סוחפת, בקיצור יותר נצפית, מכתבה על יחידה 504. ידענו שלכתבה על היחידה להפעלת סוכנים יהיה פחות רייטינג מאשר לכתבה על קרן לייבוביץ, ובכל זאת הלכנו על כתבת 504 בעיניים פקוחות. וזה בסדר שכל השיקולים יהיו על השולחן, מותר אפילו לומר את המילה רייטינג בקול רם, מותר להודות שזה קיים, אבל בעיקר חשוב שנדע להילחם בזה כשצריך, ובעיקר שנדע לחיות את הקטטה הזאת. שנשדר גם את הכתבות הקשות, על אפו וחמתו של הרייטינג. המקומות הבעייתיים, אפילו מושחתים, הם אלה שמכחישים את הקטטה. שאומרים שאצלם הכל בסדר".

הקרנת "לילה טוב ובהצלחה" + שיחה עם אילנה דיין

בשנות ה-50' של המאה הקודמת, כשרדיפת החשודים בקומוניזם הייתה בשיאה בארצות הברית, נחלץ העיתונאי והמגיש הידוע אדוארד מורו להגנתו של קצין שנזרק מהצבא ללא משפט או אפשרות להגן על עצמו. מהלך זה הוביל לעימות חזיתי בינו לבין הסנטור ג'וזף מקארתי, שניסה להשתיק אותו ואף לחסל את הקריירה העיתונאית שלו. הסרט "לילה טוב ובהצלחה", בבימוי של ג'ורג' קלוני, מיטיב לתאר את הדילמות העיתונאיות של מורו ואת האופן שבו הוא התמודד עם הלחצים הפוליטיים והכלכליים שהופעלו נגדו ונגד מקום עבודתו. האם גם בישראל עיתונאים נקלעים למערבולות של לחצים כאלו? האם המקארתיזם כבר כאן?

הקרנת "לילה טוב ובהצלחה"

+

שיחה עם אילנה דיין

ביום שישי 27.5 בשעה 11:00 בבוקר נקיים את המפגש השלישי בסדרת מפגשים לעיתונאים בסינמטק ת"א, בפורמט של סרט ושיחה עם עיתונאי בכיר. במפגש הקרוב נשוחח עם אילנה דיין ואחר-כך נקרין את הסרט "לילה טוב ובהצלחה". מחיר הכניסה לאירוע: 35 ₪ לאדם. הכניסה בהצגת תעודת עיתונאי (לע"מ, אגודות העיתונאים או תעודות של אחד מכלי התקשורת. אפשר להביא איתכם אדם נוסף שאינו עיתונאי). עם הכרטיס ניתן יהיה לקנות קפה ומאפה ב-10 ₪ בלבד בבית הקפה של הסינמטק.

לשאלות והערות ניתן לפנות ל:

אסף ליברמן, 0506935774, a@glz.fm

יאיר טרצ'יצקי, 0548104567, yairtar@gmail.com

לדף האירוע בפייסבוק:

http://www.facebook.com/event.php?eid=152316118169235

לפרטים נוספים על הסרט:

http://www.seret.co.il/movies/s_movies.asp?MID=1900

זוכה פרס השחקן הטוב ביותר והתסריט הטוב ביותר בפסטיבל ונציה 2005 וסרטו השני של ג'ורג' קלוני כבמאי. הסרט מתאר את אחת התקופות האפלות ביותר בארה"ב בתולדות ההיסטוריה המודרנית, תקופת צייד המכשפות והרשימה השחורה. העלילה מתרחשת בשנת 1953 ועוקבת אחרי עבודתו של העיתונאי החריף אדוארד מורו שהגיש תוכנית חדשות ותחקירים ברשת CBS והצוות הנאמן שלו. הסרט מתאר את ההכנות למשדר ההיסטורי שבו התעמת עם הסנטור ג'וזף מקארתי שהיה אחראי על ציד המכשפות והרשימה השחורה שבה הואשמו אמריקאים חפים מפשע בפשעים נגד המדינה בשל היותם קומוניסטים. אותה תוכנית חדשות היסטורית נחשבת לציון דרך בתולדות הטלוויזיה ואירוע שנלמד בשיעורי אזרחות ותקשורת".

ביקורת של אורי קליין בהארץ: http://bit.ly/ljfxr8

זהו סרט שנמנע מלהקל על הצופים, ואינו מתחנף אליו, וסגנונו והמבנה שלו מבליטים פעם אחר פעם כי הדרמה המוצגת במרכזו אינה סיפור אמריקאי הירואי. אחרי הכל, יציאתו של מורו למאבק במקארתי נבעה במידה מרובה מהחשש שלו לעתידו עצמו; והטלוויזיה, גם אם מילאה תפקיד מכריע בתהליך הפלתו של הסנאטור, עשתה זאת באיחור ניכר, אחרי שנים ארוכות של שתיקה ופחד".