תוצאות חיפוש

Keyword: ‘מקל בגלגלים’

מקל בגלגלים

28 בדצמבר 2010 6 תגובות

יאיר: אני מניח שכבר צפיתם בתמונות שיואב העלה מהסיור למגזר הערבי. עכשיו הגיע הזמן לכתוב קצת על מאחורי הקלעים שלו.

לארגן סיור, כזה או אחר, זה לא הדבר הכי מסובך בעולם. שני אנשים (במקרה הזה עומר ברק, העורך של נכון להבוקר בגלי צה"ל, ואני) מעלים רעיון, משקיעים בהתנדבות כמה שעות מזמנם החופשי, אחד דואג לתכנים, והשני מטפל בצדדים היותר טכניים ובהפצה – והופה יש אירוע. מאחר שמדובר בעיתונאים, גם לא חסרים גופים ששמחים לעזור, וכל עוד אפשר לשלוט לחלוטין על התוכן זאת גם לא בעיה. הפעם הגוף הזה הוא אג'נדה (שהשקיע לא מעט כסף וטיפל בכל הבירוקרטיות מסביב). בפעם הקודמת – בסיור בעקבות העובדים הזרים, שהיה הפקה פשוטה יותר – נעזרנו בארגוני זכויות האדם וביחידת עוז.

הפתיח הזה לא נועד להזמין טפיחות על השכם או לגרום גם לכם לארגן אירועים דומים, אלא רק כדי להדגים איזשהו אבסורד. הסיור למגזר הערבי, שיצא לפועל בעקבות שיחת טלפון לפני חודש ביני לבין מנכ"ל אג'נדה ענת סרגוסטי, לא נולד עכשיו. לפני כשלוש שנים, כשהקמנו את החטיבה הצעירה, הגענו למסקנה שאחד הדברים שעיתונאים הכי צריכים הוא להכיר את החברה הישראלית טוב יותר (בעיקר לאלו מאיתנו שיושבים כל היום במערכת). ואין דרך טובה יותר להכיר בה את החברה הישראלית מאשר לצאת לשטח, אז החלטנו להוציא לפועל סדרת סיורים (המגזר הערבי, חברון, עוטף עזה ועובדים זרים), ואפילו המצאנו שם קליט: "עיתונאים על גלגלים".

"לא יהיה עיתונאים על גלגלים באגודת העיתונאים", צעק המנכ"ל יוסי בר מוחא, כשהעליתי את הרעיון בישיבה הראשונה של הוועדה המקצועית, שבה אני חבר. העפתי מבט לעבר יו"ר האגודה, אבי פז, שרק שבוע לפני כן אמר לי שהוא חושב שמדובר ברעיון מעולה. אבל מי שאמור להיות הסמכות העליונה באגודה פשוט ישב מצדו השני של השולחן ושתק.

ניסיתי להסביר את החשיבות הלימודית, הוספתי שזה גם יקנה לאגודה תדמית יותר רלוונטית בקרב הצעירים, אבל כלום לא עזר. בר מוחא היה בשלו: "לא יהיה עיתונאים על גלגלים באגודת העיתונאים", חזר ואמר, תוך שהוא מגלגל על לשונו בהנאה את שם היוזמה. בהתחלה הוא התנגד לכך שהאגודה תוציא כסף על כאלה סיורים, ואחר כך תלה את סירובו במניעים ערכיים כביכול: "חברון ואום אל-פאחם הם מקומות פוליטיים והארגונים שמארגנים את הסיורים מזוהים פוליטית", אמר, "אז האגודה לא יכולה להיות מעורבת בכאלה דברים".

ניסיתי להסביר שדווקא בגלל שהמקומות הללו טעונים פוליטית אז חשוב שעיתונאים יגיעו אליהם, ושהסיורים ייבנו בצורה מאוזנת – כמו כתבה עיתונאית – כדי שנוכל לקבל תמונה כמה שיותר מורכבת של המציאות שאותה אנו מסקרים. נתתי כדוגמה את הסיור לחברון, שמחציתו תוכננה בשיתוף עם היישוב היהודי והמחצית השנייה בשיתוף עם שוברים שתיקה (לסיור דומה יצאנו עם דסק החדשות של הארץ), אבל כלום לא עזר. בר מוחא צעק "לא יהיה", ואני חזרתי הביתה מתוסכל.

לא התייאשנו. אנחנו המשכנו לנסות, ובר מוחא המשיך לסכל. בטיוטה הראשונה של הפוסט פירטתי בהרחבה את המשך ההתנהלות המאוד הנבזית של המנכ"ל הסורר (שרק הלכה והחריפה), אך השארתי את הקטע על רצפת חדר העריכה, בעקבות בקשה מאחד המעורבים, שלא רצה ששמו ישתרבב לעניין. בכל אופן, את סוף הסיפור כולם כבר יודעים.

וכך באופן אבסורדי, למרות (ואולי מדויק יותר יהיה להשתמש ב"בגלל") שלא זכינו לגב הכלכלי של האגודה ולעזרה מהמזכירות ומהמנכ"ל החזק, שמשתכר לפחות פי 6 מרוב העיתונאים שקוראים את הפוסט הזה, הצלחנו להרים את הסיור. וגם נרים עוד דברים אחרים – גם כדי לתת מענה מיידי לצרכים שלכם, העיתונאים, אבל גם כדאי להמחיש איזה דברים אפשר היה לעשות באגודה אם רק היו מובילים אותה אנשים ראויים (או לפחות כאלה שלא שמים מקלות בגלגלים לאנשים ראויים).