פוסט על עצב וייאוש
יאיר: אתמול (בחמישי בערב) החליטה האסיפה הכללית של אגודת העיתונאים לא לאפשר לי להתמנות לתפקיד חבר הנהלה. מי שמיטיב להכיר אותי יודע שאני לא מרבה לכתוב על הרגשות שלי. מעדיף להתעסק בעובדות, נתונים, סעיפים בתקנונים. הפעם אני אחרוז ממנהגי, בעיקר כי זה היה אחד הימים הזוועתיים שהיו לי בתקופה האחרונה, ואולי הכתיבה עליו היא סוג של תראפיה. מעבר לאכזבה על כך שנמנעה ממני האפשרות להשפיע כחבר הנהלה ומעבר ליחס המשפיל שקיבלתי, הדבר שהכי הכאיב לי הוא תחושת חוסר האונים שמלווה את מי שרודף אחר הצדק, אבל מגלה שהוא פשוט אינו נמצא. ואת אף אחד זה לא ממש מעניין. תחושה שמלווה אותנו בשנתיים האחרונות בכל הקשור למאבק על דמותה של אגודת העיתונאים, אך אתמול הגיעה לשיא.
הנה תמצות הסוגיה, למי שלא קרא את הפוסט מאתמול: אז אנחנו טענו שאני אמור להיכנס להנהלה במקום שמעון אלקבץ, שפרש ממנה לפני כמה חודשים, כי זה מה שקובע התקנון. הנהלת האגודה, ביוזמתו של המנכ"ל יוסי בר מוחא, כבר החליטה מבעוד מועד שהבא שייכנס יהיה נציג רדיו רדיוס, אמנון נדב. אנחנו עתרנו לבית הדין לערעורים של האגודה, בטענה שההנהלה אינה מוסמכת לקבוע כזאת קביעה. בית הדין דן בנושא והחליט לא החליט. "מכיוון שהאסיפה הכללית עומדת להתכנס בתוך 24 שעות, נראה לנו שראוי להציג בפניהם את הסוגיה", קבעו חברי בית הדין.
מראש חשבנו שהחלטת בית הדין היתה שגויה. הרי היה מדובר פה במתן פרשנות משפטית. אם שלושה חברי בית הדין, בראשות משפטן, התקשו לתת לה תשובה לאחר דיון של כמעט שעה וחצי, מה הסיכוי ששישים אנשים יצליחו להגיע לתוצאה טובה יותר בזמן הרבה יותר קצר? הנחנו שרוב האנשים לא ממש יבינו את הסוגיה לעומקה (לא כי הם טיפשים, אלא כי באמת מדובר בנושא מורכב שדורש להכיר את התקנון), ובסופו של דבר ההצבעה תהיה פרסונלית: אמנון נדב מול יאיר טרצ'יצקי.
לרגע היה נראה שיש איזושהי תקווה, כשחלק ניכר מהנוכחים התלוננו על זה שהם לא מבינים את כל ההתפלפלות התקנונית והציעו להחזיר את הסוגיה לבית הדין לערעורים, אבל בר מוחא הצליח לבלום את זה והתעקש שתתקבל החלטה באסיפה. חילקנו דף הסבר שהכנו מבעוד מועד, ניסינו לחדד שלא מדובר בעניין פרסונלי אלא בסוגיה תקנונית, הצענו פשרה שתכניס גם אותי וגם את נדב להנהלה ותעקוף את הוויכוח המשפטי, אבל כלום לא עזר. בר מוחא צעק כמו פרא אדם, בילבל את האסיפה עם כל מיני סעיפים לא קשורים מהתקנון והכפיש אותי ללא הפסקה עם שלל שקרים. המטרה שלו היתה אחת, והוא גם לא ממש הסתיר אותה: להשאיר אותי בחוץ. נתנו פייט רציני, אך הובסנו. את רוב הנוכחים באסיפה התקנון לא ממש עניין. הם ראו בזה מיני בחירות להנהלה והעדיפו את החבר של בר מוחא על פני האופוזיציונר הלא מגולח שראו לראשונה.
"למה הצבעת כפי שהצבעת?", שאלתי איש מבוגר שעמד לידי והתנגד לקו שהובלנו. הוא מיהר להסביר: "אני מכיר את אמנון נדב כבר הרבה שנים ואני בעדו". לאיש הזה, שלפי התרשמותי ייצג את אופן החשיבה של רבים מהנוכחים באסיפה, קוראים יגאל גלאי. גלאי, למי שלא מכיר, היה עיתונאי במשך 30 שנה, ובין היתר ייסד את פנאי פלוס. אני משתמש בלשון עבר, כי הוא עזב את התחום, וכבר לפני 5 שנים הצטרף אל משרד יחסי ציבור של אשתו, אבל הוא "עדיין חבר באגודה", כפי שהדגיש בפניי. כמובן שאין לי שום דבר אישי נגד גלאי, אלא נגד האגודה שמצפצפת על התקנון ומאפשרת לדוברים להיות חברים מן המניין. גלאי לא היה הדובר היחיד שראיתי באסיפה. האגודה מלאה בהם, ולא רק כ"ידידים" (ההמצאה של בר מוחא שאפשרה לו להכניס אותם לחטיבה נפרדת ולהגדיל את הכנסות האגודה) – אלא כחברים לכל דבר. חלקם גם נושאי תפקידים בכירים באגודה, אבל לא ניכנס לזה עכשיו. היום לא מתעסקים בתקנון, אלא רק מדברים רק על רגשות. בעיקר על ייאוש ועצב.
ויצאתי מאותה אסיפה עצוב, וזאת לא מטאפורה. הייתי עצוב שכך נראים עיתונאים בימינו (על אף שרובם המוחלט של הנוכחים לא באמת היו עיתונאים פעילים), ושכך נראה הגוף שאמור לייצג אותם. הייתי עצוב כי הבנתי שלפעמים לא מספיק להיות צודק, כי את רוב האנשים סביבי הצדק כלל לא מעניין. יצאתי עצוב כי הבנתי שכל הניסיון הזה להחיות את אגודת העיתונאים ולהפוך אותה לגוף רלוונטי פשוט גבה ממני יותר מדי מחירים בשנתיים האחרונות. ספגתי צעקות והשפלות והכפשות שקריות ומצוצות מהאצבע. בזבזתי זמן וכסף והרבה אנרגיות. הייתי אחראי לצירוף מאות עיתונאים צעירים (אבל לא רק) לאגודה הזאת, שרובם התייאשו אחרי שנה שבה שילמו דמי ולא קיבלו כלום – ועזבו.
למה עשיתי את זה? כי אני באמת מאמין שצריך לעשות משהו כדי לשפר את העיתונות ולחזק את העיתונאים, וכי האגודה נראיתה לי פלטפורמה מתאימה. אני עדיין חושב ככה, אבל אולי המחיר לא שווה את זה. אולי זה הזמן להרים ידיים וללכת. לתת לבר מוחא להתעסק ללא הפרעה בשיפוצים ובכנס אילת, ולעשות לביתי. או להקים ארגון חדש. או לא יודע מה. אבל כרגע אני סתם עצוב, ומוטב לקבל החלטות חשובות כשלא עצובים. אז כשיהיו החלטות נעדכן. בינתיים אתם מוזמנים לחוות את דעתכם.
נ.ב 1: אתם יכולים לקרוא מה כתבו על זה באייס http://ice.co.il/article/view/278963
נ.ב 2: אם עשרה מבין העיתונאים שקוראים את הפוסט הזה היו חברים באגודה ומגיעים לאסיפה הכללית, דברים היו נראים ממש אחרת. כן כן, זה הרבה פחות קשה משזה נשמע.
פוליטיקה, עיוני…
חשבתי שעיתונאים הם בממוצע אנשים יותר מעורבים.
ביילינסון, זו הטרגדיה שלנו – שאנחנו העיתונאים צועקים ומתריעים על עוולות בכל תחום אפשרי, אבל שזה מגיע לבית שלנו, אנחנו כבר שנים ארוכות נותנים שידרכו עלינו עם מגף מסומר…אז לא עוד.
ליאיר היקר.
הדברים שכתבת נוגעים ללב וברור שכוונותיך לשנות את פני האגודה ובכך גם את מצבם של העיתונאים, אמיתיות הן. למדת לקח חשוב מכל הסיפור הזה, כפי שציינת בפסקה השלישית מהסוף – לא מספיק להיות צודק. לקח שגם אני למדתי אחרי מלחמות, אכזבות והפסדים. מכל אותם מאות עיתונאים צעירים שגייסת לאגודה, פחות ממחציתם נותרו בתחום בגלל כל אותן סיבות שאתה ביקשת ומבקש כעת לתקן. אם היית חכם ולא רק רודף צדק, היית יוצא בזמן אמת, יחד עם כל אותם מאות עיתונאים צעירים, להגן על כל אחד ואחת מעמיתיהם שעזבו או הועזבו מהתחום בגלל ששולמו להם משכורות מגוכחות\קיבלו יחס מחפיר מהמערכת\עשו עבודה של כמה כתבים עד שקרסו ועוד, אין ספק בליבי שאתה היית זה שנבחר באותה אסיפה טראומתית.
היית ממוקד במאבקים שלך עם בר מוחא ורצונך להיכנס לחבר המנהלים, במקום לחשוב איך לשמר את ההישג שלך(והוא גדול) ולהתמקד במיוחד בשימור אותם צעירים, שנאמנותם היתה ניתנת לך מעל לכל ספק עם בוא הרגע המתאים – יום חמישי האחרון. וזאת נאמר, כשנלקחות בחשבון כל אותן פעולות מבורכות שארגנת עבור חברי האגודה.
למרות נימת הביקורת אסור לך להתייאש. אתה עושה עבודה מצויינת שאת פירותיה בסוף תקטוף.
קודם כל תודה על התגובה. זה מעודד לדעת שכל הסיפור הזה בכלל מעניין מישהו. תמיד האמנתי שאם נצבור כוח באגודה נוכל לשנות אותה באופן שעיתונאים באמת ירצו להיות חלק ממנה. תמיד ניסינו לייצר איזון בין ההתעסקות הפוליטית שאמורה היתה להוביל שינוי לטווח הארוך לבין מענה אל צרכי העיתונאים בטווח המיידי. אכן, במשך יותר מדי זמן לא ממש הצלחנו להשיג את האיזון הזה.
אגב, בשנה האחרונה כמעט ולא התעסקנו בפוליטיקות של האגודה. מדי חודש ארגנו מחוץ לאגודה מספר אירועים לעיתונאים מתוך ההבנה שצריך לספק איזושהי אלטרנטיבה מיידית, ולא לחכות לרגע (שאולי לעולם לא יגיע) שבו משהו ישתנה באגודה הרקובה הזאת.
אני מרגיש בין השורות, ואולי אני טועה, שנרמז כאילו רציתי להיכנס להנהלת האגודה מכל מיני מניעים אישיים. חשוב לי להדגיש שזה לגמרי לא נכון. הייתי חבר הנהלה במשך כשנה. רק מי שהיה בישיבות האלה יודע כמה סבלתי שם, כמה צעקות צעקו עלי וכמה רק התעסקו בלדחוק אותי החוצה. למרות זאת נלחמתי על הישארותי, כי האמנתי שזה חשוב – גם כדי לשנות החלטות מבפנים, אבל גם כדי ליידע את חברי האגודה מה בר מוחא זומם מאחורי הגב שלהם. דוגמה טובה היתה קרן השביתה, שבר מוחא רצה לנצל לטובת שיפוצים מבלי שאף אחד בכלל יידע על זה. בזכות הנוכחות שלי בהנהלה, יכולנו להפעיל לחץ מבעוד מועד ולגרום בהמשך להנהלה להקים קרן חירום במקום הכספים שנלקחו מקרן השביתה.
כך או כך, אני לא מתכוון להתייאש כל כך מהר. מקווה שבאמת בסוף עבודתי תראה פירות, אבל מי שיקטוף אותם זה לא אני – אלא חבריי למקצוע. שיהיה שבוע טוב.
יאיר,
באומרי כי התמקדת יותר בניסיון להיכנס להנהלה, ברור לי שהדבר הזה נובע מהרצון לשנות ולא סתם כי בא לך ליהנות ממנעמי השלטון(או כדי שתציק לבר מוחא מקרוב יותר).
מה שלדעתי התפספס לך במהלך השנתיים האחרונות, ובא לידי ביטוי גם בתשובתך, היא העובדה שאת העיתונאים הצעירים שהצטרפו לאגודה בזכותך, לא באמת עניינה קרן השביתה\החירום. העיתונאים, בניגוד למה שהם אוהבים לחשוב על עצמם, לא שונים מהקוראים שלהם – חשובה להם הרווחה האישית לפני כל דבר אחר. אם הם מרוויחים מעט מאוד כסף ומאיימים עליהם בפיטורים בכל פעם שהם מעיזים להתלונן, בר מוחא והקרנות שלו, יהיו האחרונים לעניין אותם ובצדק. בדיוק בנקודה הזאת, אני חושב שהפסדת את תמיכתם של רבים וטובים מהצעירים, בטח כאלה שבעצמך דאגת להביא. אם היית נלחם איתם את המלחמות הקטנות שלהם, הם היו מנצחים עבורך את המלחמה.
אני שמח לקרוא שהרוח עוד לא עזבה את המפרשים. אני, לצערי, כבר ירדתי מהסירה, אבל יש רבים וטובים שעדיין נמצאים עליה ורוצים להגיע לחוף מבטחים. ואחרי צרור קלישאות נוראי שכזה, לא נותר אלא לאחל שבת שלום.
יאיר היקר,
אתה דון קישוט אמיתי, וזה בהחלט ראוי להערכה.
למה שלא תנצל את הכריזמה והאנרגיה שלך כדי ללכד את כל מאות העיתונאים הצעירים שהבאת ולהוביל ארגון חדש, שיתחרה באגודת העיתונאים מבחוץ?
תן לבר-מוחא להמשיך לשלוט בחצר שלו, שלו לומר בביצה שלו, עם כל ותיקי העיתונות שהופכים ללא רלוונטיים, ותצעיד את הדור הצעיר לדרך חדשה.
ככה זה בפוליטיקה, אם אתה לא מצליח להשפיע מבפנים, אתה צריך להמציא את עצמך מחדש.
כמובן, הכי קל יהיה להתייאש ולעזוב את הפעילות הזו. או לחכות לסיבוב הבא, שבו סיכוייך יהיו גבוהים יותר, אולי בזכות ההפסד הצורב הזה.
בהצלחה, דון.
סנשו
תודה על התגובה. יכול מאוד להיות שזה מה שניאלץ לעשות – להקים ארגון חדש. אחת ולתמיד אני גם צריך לכתוב פוסט שמסביר את השיקולים בעד ונגד.
יאיר היי,
אל תיפול רוחך. כולנו יודעים שהמניעים שלך טהורים, ושהדבר היחיד שעומד לנגד עיניך הוא טובת העיתונאים באשר הם. וברור שהשקעת רבות והקרבת קורבנות. אבל זה מה שאידיאליסטים עושים, והם עושים זאת בשמחה, כי הם מאמינים במטרה. אל תאבד את האמונה!
ראית איך צרחתי על בר מוחא שטען שהאגודה "עושה ותעשה למען העיתונאים" ואיך רעדתי מזעם מהשקר הבוטה. אבל בדיעבד, האיש הקטן והעלוב הזה, לא שווה את העצבים והזעם שלי ולא את העצבים והזעם שלך.
בוא נעזוב את האגודה המסואבת הזו, שראשיה רק מעוניינים ברווח אישי ובמנעמים לעצמם, במקום להיות איגוד מקצועי אמיתי, שיילחם לצד העובדים של היום בתקשורת, ולמענם. נעזוב את היכלי השיש האלה, ונלך ונקים גוף חדש, נקי, רזה ולוחמני.
אחרי שלמדנו והבנו את הפרינציפ, עדיף שנפתח דף חדש לעצמנו, ולמקצוע כולו. אני חושב שאנחנו יכולים לשנות, אם רק נשקיע את האנרגיה באגודה חדשה ונקייה מפוליטיקות ומעסקנים, שכל הווייתה – לשרת את העיתונאים ולשפר את מעמדם. ונדאג לעצב אותה כך, שגם בעתיד, אחרי שאתה ואני כבר נהיה אנשים זקנים, היא תמשיך להיות גוף לוחם ורלוונטי, גם אחרינו. ראינו מהאגודה הקיימת איך לא עושים את זה – ועכשיו נעשה, אבל אחרת!
הי יאיר,
אחרי שקראתי את הפוסט שלך ואת הכתבה באייס הבנתי
את הרקע להחלטה, חשיבותה האישית ומידת חוסר הצדק שנעשתה כאן. זה
מכעיס שגוף עם חשיבות שכזו מתנהג בצורה כזאת, ונותן לעצמו לצפצף
צפצוף ארוך ומכוער על החוקים והתקנות שמעניקים את הבסיס ללגיטימציה
שלו.
שני דברים לי אליך.
קודם כל, אל תפסיק. אם יש לך חזון אמיתי, שבוער בך (אין הרבה כאלה היום),
אז אל תפסיק. אם היו"ר הנוכחי של האגודה כל כך מפחד מזה שתהיה שם,
זה בגלל שיש לו ככל הנראה סיבה לפחד, ככל הנראה כיוון שהתקרבת מספיק.
דבר שני, תהיה יצירתי. פתוח לרעיונות מחוץ למסגרת – תרתי משמע.
המטרה שלך היא לא אגודת העיתונאים אלא שינוי – המוסד (אני מתאר לעצמי) היה
תמיד רק האמצעי, כך שכמו אחרים פה אני גם ממליץ לך לנסות ולפתח מסגרת
אלטרנטיבית, לא במקום, אלא לצד פעילותך בו.
בכל מקרה, בסיבוב הבא, אני מבטיח להיות שם,
רותם.
תודה לך על התמיכה, אחי הקפיטליסט. נשמח לנוכחותך בסיבוב הבא. יש לי תחושה שהוא יהיה בקרוב
המפתח הוא לחשוף את בר-מוחא כפי שהוא. ללא כינויים מעליבים בטוקבקים, ללא רמיזות לדמיון לאנשים מסוימים, ללא ירידה לביבים. פשוט מיהו ומהו.
טעיתם קשות באסטרטגיה שלכם בשנים האחרונות. טענתם שהתפקדות לאגודה תצליח לעשות שינוי. אבל לא כך הדבר. כדי להחליף מנכ"ל צריך (סדר גודל) 800 מתפקדים חדשים. את זה, חייבים להודות בכנות, לא היה לכם סיכוי אף פעם לבצע.
בחרתם פשוט להציק לבר מוחא מבלי שהצלחתם להסביר מדוע אתם עושים זאת. לצופים מהצד בקרבות האינסופיים שלכם זה נראה היה כמו קרבות אגו ילדותיים ומיותרים. גם מי שלא הזדהה עם בר מוחא התקשה להבין מה אתם רוצים ומדוע אתם עדיפים עליו.
הלעג התמידי לשיפוצים בבית סוקולוב ולכנס אילת מחטיא את המטרה. אלו בהחלט פעולות חיוביות שהצליחו להשיב, במשהו, את הצבע למוסד החיוור. בהתקפות נגד כנס אילת (המוצלח למדי שלעצמו, בטח בהשוואה לחגיגת הכסף בראש פינה) אתם רק צוברים עוד ועוד יריבים מיותרים.
בעשור האחרון צבר בר מוחא מספיק יריבים כדי למלא איצטדיון קטן. תעשו שיעורי בית ותעברו אחד אחד את האנשים שהיו שמחים לראות אותו חוזר למקומו הטבעי. אל תוותרו, רק תחליפו דיסקט ותבינו שבעיתונים הגדולים (במיוחד בידיעות) ובטח שבטלוויזיה היו מעדיפים לראות דמות מעט יותר מרשימה בחזית אגודת העיתונאים. גם מועצת העיתונות כבר לא בכיס של האגודה.
בר מוחא היה תחקירן בעיתון הארץ, ועשה עבודה לא רעה בכלל. אבל זה הזמן לעניין תחקירנים יסודיים עם רקורד (איתי? קלמן? גידי?) בחפירה בנושאי האגודה ותפקודה. תתפלאו לראות איך פתאום מתחילים להזיע בבית סוקולוב. תרחיקו את עצמכם מהעניין, אתם לא רוצים שזה יראה כאילו מדובר בקרב אישי.