עיתונות לא ליברלית – יש חיה כזאת / פוסט אורח

את התמונות מהסיור למגזר החרדי, שארגנו בשיתוף עם אג'נדה וצו פיוס, יכולתם לראות בפוסט שעלה ביום ראשון. כבר אז כתבנו שהשיא של הסיור היה הפאנל שנערך בסופו ועסק בעיתונאות במגזר החרדי, ואף הבטחנו פוסט אורח (גם אתם מוזמנים לשלוח לנו פוסטים בנושא עיתונות). עכשיו הגיע הזמן לקיים: להלן רשמיו של כתב "זמן מעריב", חגי מטר, מהפאנל (הפוסט עלה במקור בגרסה קצת אחרת באתר MySay):

===============================================================================

יום הסיור לעיתונאים למגזר החרדי היה ארוך, מרתק וגדוש, אך למרות העייפות המצטברת, דווקא בסופו נראה היה שהעיתונאים המסיירים התעוררו והסתקרנו יותר מאשר בכל שלב אחר. הסיבה: הפאנל שנעל את היום עסק בכלי התקשורת החרדיים, וערער באופן עמוק את ההגדרות המקובלות של עיתונות כפי שנתפסו על ידי רוב הקהל (כאן תוכלו לקרוא את סיכום האירועים עד הפאנל).

פאנל העיתונאים החרדים. מימין לשמאל: הניה שוורץ ("משפחה"), דב פוברסקי ("בחדרי חרדים"), אריאל ברמן (רדיו "קול חי") ואשר מדינה ("המבשר)

הדוברת הראשונה בפאנל הייתה הניה שוורץ, עורכת מגזין בעיתון "משפחה", העיתון החרדי היחיד שאינו תלוי באף חצר או מפלגה, ואולי לכן הוא גם הגדול והנקרא ביותר מביניהם. העיתון יוצא כל יום שישי ומכיל כ-260 עמודים (בגרסתו המצומצמת) של חדשות, מתכונים, מאמרים ומחקרים תורניים, ענייני הורות, בריאות ומוסף לילדים. שוורץ הייתה הראשונה להכות את קהל העיתונאים מהתקשורת החילונית בתדהמה כשהכריזה שהאג'נדה העיקרית שלה כעורכת, ושל התקשורת החרדית בכלל, היא קידוש העיקרון "זכות הציבור לא לדעת".

במערכת "משפחה", כמו בכל שאר המערכות עליהן שמענו בהמשך, יש אינטרנט פתוח לעולם, וכל בוקר נוחתים על מפתן הדלת כל העיתונים הגדולים בארץ. תפקידה של העיתונות החרדית, הסבירה שוורץ, הוא להעביר לציבור את כל המידע שרלוונטי לו לפי שיקול דעת המערכת, בתיאום עם רבנים שיושבים במערכת ועוברים על כל גיליון, לרבות הפרסומות (וכבר היו מקרים שנפסלו פרסומות לחנויות רהיטים בגלל תמונה של מיטה זוגית).

זווית נוספת ומיוחדת בשיחה עם שוורץ הייתה מקום האישה בחברה החרדית. שוורץ הייתה הדוברת החרדית היחידה בה פגשנו במהלך היום, וכמו הדוברים הגברים גם היא הסבירה שהדבר החשוב ביותר בעולם הוא לימוד תורה, ושכל מי שלא יכול ללמוד צריך לפרנס את הלומדים. בשל כך, שוורץ עצמה לא מחזיקה רכב ומגיעה לעבודה באוטובוסים, ומנהלת אורח חיים צנוע, כדי לפרנס את בנה הבכור שלומד גמרא מבוקר עד לילה. עניין נוסף שייחודי לנשים בתקשורת החרדית הוא העובדה שרובן המכריע מעדיפות מטעמי צניעות ששמן לא יופיע בעיתון. בעיתון "משפחה" הכותבות מופיעות בפסבדונים, ובעיתונים אחרים לעתים רק בשם משפחה מלא שמלווה באות הראשונה של השם פרטי. שוורץ עצמה הוכרחה להופיע בשמה כשקיבלה את משרת העורכת, אחרי שנים בעילום שם. לו יכלה היתה מעדיפה להמשיך ללא כל קרדיט שהוא.

הדובר הבא היה דב פוברסקי, אחד ממקימי ועורכי האתר החרדי הפופולארי (גם בקרב עיתונאים חילונים) "בחדרי חרדים". לפני כשנה וחצי הוטל חרם רבני על האתר, שנמשך כמה חודשים והוביל דווקא לעלייה דרמטית במספר הגולשים (עד לרמה של מאות אלפים בחודש), אך בסופו של דבר הוסר. פוברסקי, שפרש זמנית מתפקידו בתקופת החרם, חשף מעט מאחורי הקלעים של יחסם של הרבנים הגדולים בציבור החרדי כלפי החידושים הטכנולוגיים, ובעיקר האינטרנט. בעוד שבאופן רשמי אסור לחרדים לגלוש באינטרנט, ולמרות שבחדרי חרדים מפרסם ביקורות על רבנים וחומרים נוספים שלא היו מתפרסמים בשום כלי תקשורת חרדי אחר – כל מה שקורה באתר כיום נעשה בהסכמה בלתי פורמאלית של הרבנים. פוברסקי הסביר שהרבנים מודעים לכך שחרדים נכנסים לאינטרנט במקומות העבודה, ולפעמים גם בדרכים אחרות, ומעיזים לקרוא ולכתוב ולשאול דברים שלא היו מעיזים מחוץ לעולם הווירטואלי. בשל כך, הרבנים מעדיפים שאתרים חרדיים ימשיכו לפעול וימשכו את רוב הקוראים ויעסקו בנושאים שרלוונטיים להם ומעסיקים אותם, במקום שהציבור ינדוד למחוזות אחרים ומופקרים יותר. "ועם כל זה, אם מחר בבוקר הרב שלי היה אומר לי לעזוב או לסגור את האתר – הייתי עושה את זה, וככה כולנו פה", אמר פוברסקי.

עוד ציין פוברסקי שהוא כיום מתחרט על חלקו ועל חלקו של האתר בפרסום פרשת דודי זילברשלג (על אף שגם בפרסומים שלהם הקפידו שלא לציין את הטענות לסחיטה באמצעות נערת ליווי). מנגד הצהיר פוברסקי כי הוא גאה בכך שעסקנים של רבנים כועסים על האתר שלא רוקד לפי החליל שלהם, וכמובן – שלו עצמו אין מחשב בבית, כי זה מוצר בעייתי שפוגע בחינוך הילדים.

פאנל העיתונאים החרדים. מימין: דב פוברסקי ("בחדרי חרדים"), אריאל ברמן (רדיו "קול חי") ואשר מדינה ("המבשר")

הדובר השלישי היה אריאל ברמן, מנחה תוכנית ברדיו "קול חי" החרדי. ברמן תיאר את מלאכתו כמי שצריך ליצור מסגרות תוכן של פנאי לציבור שבו פנאי נתפס כדבר נחות, ולכן צריך לטעון כל שידור בערך מוסף שחורג מהצורך להעביר את הזמן בנעימים. בין דבריו רמז ברמן על רגשות האשם מהם הוא סובל מכיוון שלא משקיע את עצמו בלימוד תורה או בקידומו.

מי מייצג את הציבור החרדי

אשר מדינה, עורך החדשות של עיתון "המבשר" (המשויך לזרם של ח"כ לשעבר מאיר פרוש בתוך אגודת ישראל), פתח את דבריו במתקפה על העיתונאים החרדים שדיברו לפניו. "בניגוד לכל קודמיי, אני מייצג את הציבור החרדי האמיתי", ירה מדינה. "אף חרדי לא יגיד בפה מלא שהוא שומע רדיו, קורא אינטרנט, ואפילו לא שהוא קורא את 'משפחה', שבה רק לאחרונה עשו מוסף על חרדים מצליחים בעסקים בני שלושים פלוס. אנשים שעובדים, לא לומדים. המבשר הוא אחד משלושת השופרות האמיתיים של הציבור, לצד יתד נאמן והמודיע. אלה עיתונים שאדם יהיה מסוגל ללכת ברחוב כשהוא מחזיק אותם".

 שלושת הדוברים הראשונים מיהרו להתפרץ ולהגיב, להזכיר את רמות החשיפה הגבוהות יותר מהן הם נהנים, אך בהמשך הסכימו להודות שהם מציעים לציבור מוצרים שפחות ניתן להציג ברחוב. "אומרים שהחרדים הם עדר, אבל זה לא נכון", המשיך מדינה בדבריו. "למעשה, זה בדיוק הפוך. מחנכים אותנו להתפלפל, להתווכח – אבל לא בפרהסיה. אפשר לא להסכים עם רבנים – אבל לא מהמקפצה". מדינה המשיך והציג את עיתונו כעיתון מגויס, מחנך, מצנזר. הוא סיפר איך תאונת דרכים של נהגת הוצגה כתאונת דרכים של נהג (מאחר שלא מצופה מנשים לנהוג), וכן שלא יופיעו בעיתון תמונות של חילונים, של נשים, או של חרדים במקומות חילוניים כמו הכנסת. לשאלת הקהל, שלושת האחרים הסכימו שאלה אכן הקווים המאפיינים גם את רוב הסיקור שלהם ("אצלנו יש תמונות של ילדות רק גד גיל שלוש", אמרה שוורץ), אם כי הסתייגו מהדוגמא על התאונה והנהגת. לשאלתי, כל הארבעה הסכימו שאין כל דרך לכתוב על כך שנשיא המדינה הורשע באונס, ורק ב"בחדרי חרדים" ניתן היה לכתוב שהנשיא הורשע "במעשים חמורים" – ניסוח נועז יחסית, שלא מצריך פרשנות נוספת בציבור החרדי.

אחד אחרי השני טענו העיתונאים החילונים, בניסוחים שונים, שאסור לדוברים לקרוא לעצמם עיתונאים. שי פוגלמן מ"הארץ", רותי סיני מ"מעריב" ואחרים התעקשו על כך שתפקידה של עיתונות הוא לחשוף את האמת, להילחם על זכות הציבור לדעת, להרחיב אופקים ולקרוא תיגר על הממסד ועל הנחות קדומות. החרדים הצהירו שהם אכן מחויבים לאמת, אבל גם להגנה על הקוראים ושמירה על אמות המוסר החברתיות ועל הלכידות הקהילתית.

 בניסיון למצוא נתיב להזדהות למרות הפער הגדול, שאל העיתונאי יאיר טרצ'יצקי אם לתקשורת החרדית היה תפקיד כלשהו במגמות של שינוי ורפורמה בתוך החברה החרדית, באופן דומה להשפעתה ההיסטורית של תקשורת כמכוננת לאומים ומבשרת מהפכות. גם כאן הדגישו החרדים את ההבדל בתפיסות, כשאמרו שמטרתם (והצלחתם) היא ההפך הגמור: שימור הקיים מפני השינויים, הרפורמות והמהפכות שהיו עשויים לבוא על החברה אילולא החישוקים המלכדים שהם מציעים. אם התקשורת הליברלית תופסת את עצמה ככלב השמירה של הדמוקרטיה, אזי התפיסה החרדית היא של התקשורת ככלב השמירה שמגן על חומות השטייטל מבפנים.

לחשוב מחדש על העיתונות

משהו בזעם ובתסכול שעוררו דבריהם של העיתונאים בפאנל בקרב העיתונאים שבקהל נראה לי ראוי לביקורת. נדמה היה שהחילונים נלחמים על עצם הגדרת המונח "עיתונות", באופן שהזכיר לי את הוויכוחים הרבים שאני נחשף אליהם על המונח "אלימות". במקום לקבל את הרעיון שיכולה להיות אלימות למטרות חיוביות ואלימות למטרות שליליות, ולנהל דיון על השאלה האם המטרה עצמה היא חיובית או שלילית, נוהגים מתווכחים להניח שאלימות היא שלילית במהותה, ולכן ששיוך האלימות לצד שכנגד הוא טיעון מנצח. כך גם כאן. במקום לנהל דיון על סוגים שונים של עיתונות, והיתרונות והחסרונות הגלומים בהם, בחרו כמה מהעיתונאים להניח מראש שעיתונות היא במהותה ליברלית, ולכן לשלול את התואר עיתונאים מה(לא-)קולגות החרדים.

לגופו של עניין, באמת אין סיבה להניח שעיתונות היא ליברלית. למעשה, העיתונות הליברלית היא התפתחות יחסית מאוחרת, כשלצידה היו ועדיין ישנם סוגים אחרים של עיתונות. אבל גם בגבולות התקשורת הליברלית הדברים לא מבטיחים ויפים כמו שהעיתונאים האידיאולוגים היו רוצים להאמין. כשהעיתון הגדול ביותר במדינה הוא עלון תעמולה של השלטון, וכשכמותו רוב העיתונים מוחזקים על ידי בעלי הון עם אינטרסים צולבים – האם התקשורת במדינה חופשית לגמרי? כשכולנו משועבדים למלכות הרייטינג ולשיקולים הכלכליים של המו"לים והמפיקים, האם רוב העיתונאים באמת יכולים להשקיע בתחקירים נועזים? ומכיוון אחר: רק לפני שבועיים ישב פורום עיתונאים, שכלל חלק ניכר מהמסיירים, ודיבר בין היתר על מקרים שבהם מערכות תקשורת בוחרות אם לפרסם סיפורים (מתחום הבריאות, רווחה, הריסות בתים, פלילים, ועוד) לפי השאלה אם מושאי הסיפור הם יהודים או ערבים. האמת וכל האמת? ומכיוון אחר, שאריאל ברמן הזכיר: כשפרקליטות המדינה קובעת שנאום של רב הוא הסתה לרצח או לגזענות, ורבנים בכירים טוענים שמדובר רק בקריאה לגיטימית של התנ"ך – מי יפסוק מה היא האמת?

כמובן, אני לא בא לומר שהפרשנות החרדית לרעיון העיתונאי קוסמת לי במיוחד. אני גם לא מתכוון לזלזל בחירות שכן יש לעיתונאים רבים בתקשורת החילונית-ליברלית, ושמאפשרת לרבים מאיתנו לעשות עבודת קודש של חשיפת עוולות והעלאת דרישות חשובות כלפי השלטון, וברור שאני לא בא להצדיק את הרבנים המסיתים. אני כן מציע, לסיכום, לחשוב מחדש על העיתונות ככלי לתקשורת המונים שיכול לשמש למטרות רבות ומגוונות, ולשפוט כל כלי תקשורת ועיתונאי לפי המטרות שהוא משרת בפועל. זו עוד דרך לשבור את החלוקה הנוחה-מדי של "אנחנו החילונים-ליברלים" מול כל מיני קבוצות של "הם" חשוכים. דרך אחרת להסתכל גם על עצמנו.