אפס תוצאות 2: תגובה לתגובה של אבי פז

יאיר: בשבוע שעבר פרסמנו כאן טור שלי, שראה אור באתר העין השביעית והעביר ביקורת על אגודת העיתונאים בתל אביב ועל ההתנערות שלה מהיומרה לשנות את עולם העבודה של העיתונאים. לטור התלוותה תגובה, שנשלחה לאתר העין השביעית על ידי יו"ר האגודה אבי פז.  באמת שלא היה לי נעים ללעוג לתגובה שבכתיבתה הושקעו זמן רב ויצירתיות מופלאה, אז החלטתי פשוט להגיב לה עניינית. עם עובדות. כמו שעיתונאים אוהבים. בציטוטים תוכלו לראות את תגובתו של אבי פז, ובטקסט הרגיל את התייחסותי. כמובן שנשמח לקבל עוד תגובות מהאגודה (או ממשרד היח"צ שמטפל בה), ואנו מבטיחים לפרסם אותן כלשונם. מילה במילה.

======================================================================================

במהלך השנה האחרונה טופלו על-ידי היועץ המשפטי של האגודה, משרד עו"ד אילן בומבך, עשרות מקרים של עיתונאים שקיבלו סיוע משפטי בעניינים הקשורים לתנאי עבודתם. לפחות בשני מקרים גם הוגש סיוע משפטי לוועדי עיתונאים".

לרגע לא אמרתי שהאגודה לא מספקת ייעוץ משפטי לעיתונאים, אלא טענתי שמדובר במתן עזרה ראשונה במקום שבו יש צורך לבצע טיפול שורש. או במילים אחרות: ארגון עובדים רציני חייב להיות צד פעיל בקביעת חוקי המשחק, ולא רק לעזור לחבריו לשרוד במצב הקיים. זה אומר להקים ועדים, להפעיל לחצים, לקדם את הנושא על סדר היום הציבורי.

כותב המאמר פנה בעצמו לקבל סיוע משפטי בעניינים הקשורים לתנאי עבודתו מול מעסיקיו בעבר, וסיוע כזה אכן ניתן לו. משרד עו"ד בומבך נבחר לשמש היועץ המשפטי של אגודת העיתונאים לאחר תהליך ארוך ורציני, במהלכו נבדקו לעומק הצעות שהוגשו מעשרות משרדים. אחד מתנאי הסף העיקריים בתהליך הבחירה של יועץ משפטי לאגודה היה נסיונו ויכולותיו בכל הקשור לדיני עבודה".

בערך כל אדם מתחום עריכת הדין שדיברתי איתו לפני כתיבת המאמר ציין בפניי שהמשרד של בני כהן נחשב מהמובילים בתחום דיני העבודה, עם ניסיון רב בייצוג של ועדים. כששאלתי אותם על משרדו של אילן בומבך, אמרו שהוא מתמחה בעיקר בנושאים המנהליים. אבל לא הסתפקתי בזה: הלכתי לרשימת דן אנד ברדסטריט, שמדרגת את משרדי עורכי הדין לפי תחומים. שימו לב לרשימת המשרדים המתמחים בדיני עבודה: משרדו של בני כהן נמצא בקבוצת הייחוס הגבוהה ביותר ("מובילים – משרדים שנתפסים כמובילים בתחומם על ידי השוק"). את המשרד של בומבך כלל לא מצאתי ברשימה (אינו בין "הבולטים" או "הידועים"), אז פניתי לרשימה הכללית, שמסודרת על פי מספר עורכי הדין שעובדים בכל משרד. את בומבך ניתן למצוא אותו שם תחת המספר הסידורי 175 (לא אומר כלום על האיכות). לצד השם ניתן גם לראות את תחומי ההתמחות: דיני עבודה אינו אחד מהם.

הייתי שמח להאמין לאבי פז כשהוא טוען שמינוי בומבך נעשה "לאחר תהליך ארוך ורציני", כי זה בדיוק מחזק את הטענה שלי: הבחירה של בומבך אינה מקרית. האגודה מזניחה את המשימה לשנות את עולם העבודה של העיתונאים. את האנרגיות שלה היא משקיעה במקומות אחרים.

לאגודת העיתונאים ולמר בר-מוחא היה חלק פעיל וחשוב מאוד בהקמת ועד העיתונאים של 'הארץ' ובמתן תמיכה וסיוע לפעילות הוועד, ככל שנדרש. כותב המאמר יודע זאת היטב".

בניגוד ליתר ארגוני העובדים במשק, כבר שנים שאגודת העיתונאים לא יזמה הקמה של ועד. גם לא את ועד עיתונאי הארץ. הוועד בהארץ החל כיוזמה של מספר עיתונאים, שהתכנסו לחשוב כיצד ניתן לבלום את החלטת ההנהלה להעביר את כל העובדים להחתמת שעון נוכחות. רוב הנוכחים הבינו שזה כנראה קרב אבוד מראש, ולכן את מרב המאמצים יש להשקיע במניעת הגזירות העתידיות, אז הוחלט להקים ועד.

את מרב הקרדיט להקמת הוועד יש לתת לעו"ד איתי סבירסקי, שליווה את המהלך מתחילתו באמצעות הקליניקות המשפטיות של אוניברסיטת תל אביב. סבירסקי, שכעבור שנה נמנה על מקימי "כוח לעובדים", המליץ לנו להצטרף לארגון עובדים קיים. בהסתדרות לא ידעו לעכל ועד שלא מאגד את כל עובדי הבניין, ואחד מוותיקי הארץ המליץ לפנות לאגודת העיתונאים – גוף שרובנו לא הכרנו עד אז. לזכותה של האגודה ושל בר מוחא ייאמר שהוועד קיבל את כל הסיוע שנזקק לו. ובכל זאת, מעבר לכך שמדובר בדוגמה יחידה בעשור האחרון – ממש בגדר יוצא מהכלל שמעיד על הכלל – היא אינה מספיקה. האגודה אינה צריכה להמתין שוועדים של עיתונאים יוגשו לה על מגש של כסף על ידי איתי סבירסקי, שלמעשה המשיך ללוות אותנו לאורך כל הדרך, אלא להיות גוף יוזם ומלווה – מההתחלה ועד הסוף.

הוועד של מעריב, שניסיון הקמתו התבצע בעקבות כנס הייסוד של החטיבה הצעירה, כבר לא קיבל את אותו סיוע מהאגודה. אחרי שיחה עם בר מוחא נציגיהם נותרו עם התחושה שהאגודה לא ממש נלהבת ללוות אותם בהקמת ועד, אז הם פנו להסתדרות. כשעובדים בערוץ הספורט רצו להתאגד הם כבר פנו ישירות לכוח לעובדים.

ההחלטה לפדות את 'קרן השביתה' התקבלה ברוב קולות גדול של חברי הנהלת האגודה, לאחר דיון מעמיק, במהלכו התברר כי 'הקרן' הזו התנהלה באופן לא תקין, ושימשה למעשה מעין 'קופה ב", שכספים הוצאו ממנה בנסיבות לא ברורות – בתקופה שקדמה לכהונתו של מנכ"ל האגודה הנוכחי, שלא באישור הנהלת האגודה. תחת הסך של 150 אלף שקל שנפדו, החליטה הנהלת האגודה, בישיבתה האחרונה, להפקיד סך של 200 אלף שקל בחשבון חירום, שיפוקח על-ידי הנהלת האגודה, וכספים ממנו יוצאו רק באישורה ולאחר דיון (בניגוד למה שהיה בעבר) – לצורך התמודדות עם איומים עתידיים, שדמי שביתה – במידת הצורך – הם רק חלק מהם. כמו כן החליטה ההנהלה להפקיד מדי שנה סך של 50 אלף שקל נוספים לחשבון הזה.

את ההחלטה לפדות את קרן השביתה לטובת שיפוץ בית סוקולוב ניסו בר מוחא ואבי פז להעביר בישיבת הנהלה, מבלי להודיע מראש לחברים שהנושא אמור להעלות לדיון. בהזמנה לישיבה נכתב בסעיף 4 "עבודות השיפוץ בבית סוקולוב" ובסעיף 7 "כספי קרן שביתה". מה רוצים לעשות איתם אף אחד לא כותב, כי למה להרוס את ההפתעה (ככה מנהלים "דיונים מעמיקים" בהנהלת האגודה: כמעט לעולם לא שולחים את החומרים לפני או מודיעים מראש על מה בדיוק דנים. גם ההצעה להחליף את היועץ המשפטי נפלה על חברי ההנהלה בהפתעה. בהזמנה לישיבה נכתב באחד הסעיפים "ייעוץ משפטי", ושהחברים כבר ינחשו למה הכוונה). כשלישיבה לא הגיע פורום מספק הם החליטו להעביר את ההחלטה במשאל טלפוני (סליחה, הכוונה כמובן היא ל"משאל טלפוני מעמיק"). רק לאחר מחאות מצד חברי הנהלה על עצם ההליך, הוחלט לקיים עוד ישיבת הנהלה (כעבור מספר ימים) ובה לקיים את ההצבעה.

ההצעה המקורית שעלתה לדיון דיברה רק על פדיון קרן השביתה לטובת שיפוצים. לאחר שבמהלך בזק ניסחנו עצומה והחתמנו עליה עשרות חברי אגודה, הסכים בר מוחא להכניס לנוסח ההחלטה הבטחה ערטילאית, לפיה אם תהיה שביתה האגודה תמצא כסף לממן אותה. "הכי הרבה נלווה לצורך כך כסף מהבנקים", הם אמרו (אני משוכנע שבנק הפועלים שהחזיק אז במניות של מעריב היה שמח להלוות לעיתונאים כסף כדי להשבית את העיתון). וכך עברה ההחלטה. רק מאוחר יותר, כשדב יודקובסקי תרם את הון תועפות לצורך שיפוץ המבנה, הודיעה האגודה על הקמת "קרן חירום", שלא ממש ברור מה מטרתה. כך או כך, את הכוונה המקורית לא ניתן להחביא גם לא בתוך בליל השטויות שאבי פז פלט בתגובה לטור שלי: האגודה הסכימה לוותר על קרן השביתה לצורך שיפוצים. זה מעיד יותר מכל על סדר העדיפויות הלקוי שלה.

מעולם לא התקבלה החלטה 'להעלות את דמי החבר לעיתונאים צעירים'. בעבר נעתרה הנהלת האגודה לבקשה מיוחדת, להעניק הנחה חד-פעמית בדמי החבר לקבוצת עיתונאים מ'הארץ'. יתרה מזאת: דמי החבר באגודת העיתונאים בתל-אביב לא הועלו זה 20 שנה, והם נמוכים מדמי החבר שגובים באגודות אחרות.

 על פי תקנון אגודת העיתונאים, "דמי החבר החודשיים שיוטלו על מועמדים [עיתונאים בתחילת דרכם בשנת החברות הראשונה] לא יעלו על מחצית הסכום המשולם על-ידי חברים בעלי זכויות מלאות, אלא אם ייקבע אחרת על-ידי ההנהלה". למקרה שאבי פז לא יודע לקרוא: ברירת המחדל היא שעיתונאים צעירים ישלמו בשנה הראשונה רק 240 שקלים. הנהלת האגודה, שבראשה הוא יושב, החליטה אחרת. וכן, דמי החבר לא הועלו במשך עשרים שנה, כי אגודת העיתונאים לא ממש עשתה משהו לאורך התקופה הזאת שהצדיק להעלות אותם. הרי בר מוחא תמיד טוען שבזכותו האגודה במצב כלכלי מעולה. אם כך איזו מטרה יותר ראויה מאשר הוזלת דמי החבר – רק לעיתונאים צעירים, רק בשנת החברות הראשונה?

 את החלק האחרון של תגובת אבי פז מומלץ לקרוא תוך כדי האזנה לשיר "אנו נושאים לפידים":

חשוב להדגיש: אנו לא מרגישים כל צורך להתנצל על הפעילות הענפה והמאוד מוצלחת שמנהלת האגודה בשנים האחרונות, בהובלתו של מנכ"ל האגודה בר-מוחא, לאחר שנים ארוכות של קיפאון וחוסר מעש. לא על שיקומו של בית-העיתונאים והקמת מרכז דב יודקובסקי לתקשורת, לא על הכנסים המקצועיים שאנו יוזמים (שחלק מרכזי בהם הוא תמיד הדיון על תנאי העסקתם של עיתונאים), ולא על מצבה הכלכלי התקין של האגודה. מנכ"ל האגודה יוסי בר-מוחא הוביל ביד רמה יוזמות מוצלחות וחסרות תקדים. מאוד קל לדבר, לשלוח הודעות לעיתונות, להגיב בטוקבקים מרושעים, להשחיז מלים במאמרים חוצבי להבות, להכריז על מהפכות ולמנות את עצמך לראש ממשלת העיתונאים הצעירים. הרבה יותר קשה לעשות. אנחנו מעדיפים לעשות".

באמת שאין לי דרך טובה להגיב על הפסקה האחרונה. אם אבי פז רק היה מראה איזושהי מודעות למצב העלוב של האגודה ולחוסר הרלוונטיות שלה בקרב העיתונאים, אז אולי עוד הייתי חש כלפיו איזושהי אמפתיה. כרגע אני בעיקר מתבייש שזה האדם שמוגדר כמנהיג העיתונאים בישראל. אגב לעשות, הנה רשימה חלקית.