ראשי > Uncategorized, פעילויות > רן רזניק: לעיתונאים אין כיום גב

רן רזניק: לעיתונאים אין כיום גב

22 ביוני 2011

והנה חוב מהעבר הלא רחוק: סיכום המפגש עם רן רזניק ועידית אברהמי, באדיבותה של עורכת "ידיעות הקיבוץ", שירלי זינגר, שתמללה וערכה.

כחמישים עיתונאים הגיעו ביום רביעי שעבר לבית העיר כדי לצפות בפרק החמישי מתוך הסדרה הדוקומנטרית "העיתונאים", שיצרה עבור "yes" עידית אברהמי. הפרק, "סיפורו של מקצוען", מציג את סיפורו של העיתונאי רן רזניק, זוכה פרס "סוקולוב" ואביר איכות השלטון, בעברו כתב "הארץ" והיום ב"ישראל היום". הפרק מראה כיצד רזניק התמודד עם שינויים בעבודתו ובמעסיקיו כתוצאה מהשינויים בעולם העיתונות הישראלי. הוא עוזב את הארץ כשנותנים לו להבין שעבודתו ומקצוענותו, כפי שהתבטאה עד היום, לא רצויה יותר, ממשיכה במעבר למגזין "מנטה" (קבוצת ידיעות), בפיטוריו משם, ועד למעבר לישראל היום. אחרי סיום הפרק, התקיימה שיחה קצרה, בהשתתפות עידית אברהמי ורן רזניק, ובהנחיית יאיר טרצ'יצקי. להלן חלקים נבחרים:

"הוותק והאיכות היו בעוכריי". רן רזניק

יאיר: רן, אתה מרגיש שהסיבה בגינה עזבת את "הארץ" היא באמת הכסף?

רן: "לא. זה היה לא רק עניין של כסף. הרבה ובעיקר כסף, אבל לא רק. אני זוכר שבשיחה האחרונה שלי עם שוקן, יום לפני שעזבתי סופית, הוא שאל אותי כמה אני אקבל במנטה, והאם זה יותר או פחות ממה שהציע לי בחוזה החדש. אמרתי לו שבסוף – זה לא רק כסף. שוקן לא השיב על זה.. חלק מהעניין זה גם השינוי שעבר על העיתונות. לפעמים קל מדי לחשוב שזה אכן אך ורק  רק הכסף".

אולי יותר קל לנהל מישהו פחות מוכשר ורציני. אולי העורכים מעדיפים כאלה עיתונאים? האם מי ומה שאתה היה בעוכריך?

רן: "הוותק והאיכות היו בעוכריי. מאלה גם נגזר עניין הכסף. אם אתה מספיק ותיק זה מכתיב איזו רמת שכר שלא תוותר עליה. יש סף שאתה לא מוכן להתפשר עליו. אם אתה גם טוב, ועקשן, אז יותר קשה. בתקופה האחרונה בהארץ, אני זוכר כל מיני דברים שנפשית היה לי קשה להתמודד איתם. כל מיני דברים שדרשו ממני לכתוב ולא יכולתי לעמוד בהם. כל מיני דברים שלא חשבתי שאצטרך לעמוד בהם. גם איך לכתוב. חוסר השליטה כשדורשים ממך לכתוב דברים שקודם לא היית צריך".

עידית, איך את רואה את זה מהצד?

עידית: "חושבת שזה פרק חשוב ואני מאוד גאה בו. גם בגלל רן וגם בגלל הסיפור שמספר. רן הוא דוגמה, מדהימה אמנם. זה אתגר לצלם עיתונאים, ורן נתן את עצמו. היה כאן ניסיון לספר מה קורה לעיתונאי מקצוען. אני עבדתי בהארץ, עבדתי עם רן, הייתי עורכת שלו. רן היה מין אגדה. היה אימת הרופאים. עשה תחקירים ענקיים לאורך השנים. גדלתי עליו. ככה גם עזבתי את הארץ בידיעה שהוא אחד המקצוענים, וכשהוא מביא סיפור זה סיפור לעמוד הראשון. זה משקף משהו שקורה בעשור האחרון וזה מה שניסינו להראות".

בפרק אומרת לך עורכת הדין ארנה לין, שהמקצוע שלך – המקצוען המעמיק, שרואה בזה דרך חיים – נגמר. ככה אתה חושב?

רן: "זה ודאי השתנה. עכשיו  יש לי מקום. ב"ישראל היום" אמר לי העורך: 'שב, כתוב תחקירים, יש לך זמן'. זה הזכיר לי שיחה עם חנוך מרמרי לפני 17 שנה כשעברתי מ'העיר' להארץ. לא יודע אם המקצוע מת לגמרי. יש גם ב"ישראל היום" יש י אלמנטים של החזרת עטרה ליושנה בעיתונות במובן הטוב של המילה. אבל יחד עם זאת במובנים רבים המקצוע  של התחקיר העיתונאי אכן מת".

ואם כבר הזכרנו את ארנה לין, לי זה מאוד בלט שאתה פונה לעורך דין פרטי. איפה ארגוני העובדים? האם אתה מרגיש שלעיתונאי היום יש גב?

רן: "ברור שלא. זה קצת משונה לדבר על זה כי זה לבכות על משהו שכבר מזמן לא קיים. אני עיתונאי שנהנתי כל השנים מהדבש של החוזה האישי וברגע מסוים נכוויתי מהעוקץ שלו. גם כשהיה לי חוזה אישי, מצוין, ידעתי שזה הפכפך, שזה יכול להיגמר ברגע. שתגיע לרגע שאתה מנוסה מדי, כבד מדי, אולי אפילו טוב מדי. הבנתי את זה ברגע שהייתי לחלוטין לבד מול עמוס שוקן. הבנתי מה החוזה הקיבוצי, על מגרעותיו, יכול להגן – שאתה פחות לבד. גם אם מעזיבים אותך – זה פחות לבד. ואז, גם אם הדבש בחוזה הקיבוצי  פחות טוב לאורך השנים, גם העוקץ – שמגיע בתקופות יותר רגישות, בגיל יותר מבוגר – פחות פוגע.

עידית: "ארנה לין אומרת שהמקצוע נגמר, אבל אני לא חושבת שזה לגמרי נכון. ניסינו להראות שכל העיתונאים שמתוארים בסדרה הם עיתונאים טובים שעושים את העבודה שלהם בצורה טובה למרות המצב ההפכפך. כשצילמתי בעיתון העיר, תוך כדי התיעוד סגרו את העיתון. לדעתי זה היה עיתון מצוין עם עיתונאים מצוינים. היה לי אפילו רגע שהתגעגעתי ורציתי לחזור ולעבוד שם עם אלון עידן. הרגשתי שיש עוד עורכים כמו של פעם, שיושבים איתם בחדר ומתייעצים איתם. כנ"ל רן וכנ"ל גידי ויץ. דוגמה לעיתונאי מעולה, שבתוך כל המציאות המורכבת הזו מצליח לייצר תחקירים. התגובות לסדרה הן של מין רקויאם, אני לא חושבת ככה. חושבת שיש תהליך ויש מאבק אבל לא חושבת שהעיתונות מתה".

תזכורת 1: ביום שישי הבא נקיים הקרנה של "כל אנשי הנשיא" + שיחה עם רביב דרוקר

תזכורת 2: רוצים להצטרף למועדון הכדורגל של העיתונאים? המשחק הבא ביום שני הקרוב בשמונה בערב. שלחו מייל לכתובת haitonaim@gmail.com

  1. אחד ש...
    22 ביוני 2011 ב- 13:40

    בפעם האלף:
    מין – זן, סוג
    מן – מ…
    דווקא פה צריך לתקן שגיאות?

    • 22 ביוני 2011 ב- 17:44

      מטבעו של בלוג, שהדברים שבו נכתבים ונערכים תוך כדי שעושים אלף משימות אחרות, לפעמים יש גם טעויות כאלה בהיסח הדעת. תודה על ההערה.

  2. ירמי עמיר
    22 ביוני 2011 ב- 15:33

    אני מזמין את כל החברים לקרוא את רב המכר החדש שלי "יש לי בלעדיות" (עיתונאי זה לא מקצוע, זה מצב נפשי), שמדבר בדיוק אליכם. הספר יצא בהוצאת "מסדה" וניתן לרכוש אותו ב"סטימצקי" במבצע אחד פלוס שניים, ב"צומת ספרים" ובדוכן "מסדה" (ליד "רסלינג") בשבוע הספר. כריכה צהובה עם כותרת אדומה.

  3. מירי
    27 ביוני 2011 ב- 14:18

    ב"ישראל היום" אמר לי העורך: 'שב, כתוב תחקירים, יש לך זמן'. זה הזכיר לי שיחה עם חנוך מרמרי לפני 17 שנה כשעברתי מ'העיר' להארץ. לא יודע אם המקצוע מת לגמרי. יש גם ב"ישראל היום" יש י אלמנטים של החזרת עטרה ליושנה בעיתונות במובן הטוב של המילה. אבל יחד עם זאת במובנים רבים המקצוע של התחקיר העיתונאי אכן מת". (ציטוט)

    נראה אם ישראל היום יקבל תחקיר שתוקף את ביבי או שלא עובר את הסף של שרה….
    חברת לדן מרגלית. כשלעצמו- זה רע.

  4. יש עוד אלף כמוני
    7 ביולי 2011 ב- 10:43

    ואת כל הדברים האלה אומר אחד שעבר חוזה קיבוצי מרופד, ואחר כך ודאי חוזה אישי לא רע. הפרק הזה עצוב וחסר תקווה לכל העיתונאים הצעירים באשר הם, שהחוזה האישי שלהם יותר מזכיר הסכם עם חברת סלולר ולעולם לא תואם לתלוש בפועל. וכשאני אומרת צעירים אני מתכוונת גם לבני 30 פלוס. וזה החלק העצוב והסיבה העיקרית לכך שבסופו של דבר לא יצמח פה דור חדש של עיתונאים שלא רק עושים וי ומעתיקים חצי מהידיעה מהאינטרנט ממילא. גם כי אין להם ממי ללמוד וגם כי כל מי שעיניו בראשו יברח ברגע שאמא תפסיק לזרוק לו כסף לשכר דירה.

  1. 26 ביוני 2011 ב- 22:43
  2. 12 ביולי 2011 ב- 16:37
התגובות סגורות.
%d בלוגרים אהבו את זה: