ראשי > Uncategorized, חופש העיתונות, פעילויות > אילנה דיין: הצנזורה חלשה מהסנטימנט הקונפורמיסטי שיש בנו

אילנה דיין: הצנזורה חלשה מהסנטימנט הקונפורמיסטי שיש בנו

3 ביוני 2011

לא תמיד ברור מה מקורו של מקרתיזם. לעתים הוא מתמצה רק באווירה מסוימת, שמנסה (ובדרך כלל גם מצליחה) לסרס נאורות, הטלת ספק וחשיבה ביקורתית. שלושת האלמנטים, שמהווים מרכיב מרכזי בעבודתם של עיתונאים, הופכים אותם לקורבנות מידיים של מקרתיזם. ביום שישי שעבר הגיעו 55 עיתונאים לסינמטק כדי לצפות בסרט "לילה טוב ובהצלחה" ולקיים שיחה עם העיתונאית אילנה דיין, במסגרת החלק הרביעי של סדרת ההקרנות לעיתונאים שאנחנו מארגנים. הסרט המחיש היטב את לידת המקרתיזם בארצות הברית של שנות ה-50' ואת השפעתו על העיתונאי הידוע אד מורו, ומנגד דיין הציגה את המקרתיזם הישראלי מודל 2011.

 

בשיחה הסבירה דיין כי חוזקו של המקרתיזם הוא ביכולת להשפיע על העיתונאי גם בלי שההוראה תגיע במפורש מלמעלה:

כשאנחנו קובעים את הליינאפ של נכון להבוקר בגלי צה"ל וצריכים להחליט אם לפתוח תכנית עם סיפור מעורר מחלוקת על "אם תרצו" שמאיימים לעודד חרם תורמים נגד אוניברסיטת בן גוריון, אין איזה מנכ"ל או עורך-על או מישהו שאומר לנו לא לעשות את זה. זה אנחנו מול עצמנו. אנחנו גם די בקלות יכולים להקל על עצמנו ולא לפתוח עם זה, להגיד לעצמנו שזה יהיה בסדר גם אם נשים את זה אחרי המבזק".

 

לדברי דיין, עיתונאים לא פעם מצנזרים את עצמם, גם בגלל הרצון להרגיש שייכות ולקבל אהדה מהקהל:

כשאד מורו נלחם ברעים – בין אם בעלי ההון, בין אנשי השלטון – הוא נלחם, בעצם, נגד עצמו. כל ה"סימות" (הצנזורית הראשית תא"ל סימה וקנין, כמשל, כשם נרדף מטאפורי, לצנזורה שלטונית באשר היא), כל הצנזורים שבעולם יותר חלשים מן הסנטימנט הקונפורמיסטי והפטריוטי שיש בכולנו. גם אנחנו נורא רוצים שיאהבו אותנו. גם אנחנו רוצים להיות חלק מן ה"ביחד" הקולקטיבי, הלאומי. זה כשלעצמו טבעי, ולא בהכרח מגונה. אבל לצד זה ישנו החשש שמייצר כל אקלים מקארתיסטי באשר הוא. ישנו החשש מן מהטוקבקים של מחר בבוקר. מן הטוקבק כמשל. ישנה החרדה מפני האפשרות שנהפוך לשנויים במחלוקת, שלא מאוד יאהבו אותנו. אלא שעיתונאי לא תמיד אמור להיות אהוב. לפעמים זה בסדר שישנאו אותנו. אלה שני הווקטורים שפועלים עלינו: החשש מפני ההתלהמות שתגיע מבחוץ, והתשוקה, שבאה מבפנים דווקא, להרגיש מכאן: אנחנו לא כתבים זרים, אנחנו בסדר, אנחנו שייכים. ולפעמים זה בסדר כי אנחנו באמת מכאן".

 

דיין התייחסה לאופן שבו חברה מסחרית הפסיקה לתת חסות לתוכנית של מורו בעקבות העימות שלו מול הסנטור מקארתי:

האם נושאים לא-פופולריים מרחיקים את הצופים מן המרקע? לא בטוח. לפעמים ההיפך נכון. המחלוקת, הקטטה, הצתת הגפרור – לפעמים אנשים דווקא רוצים לראות את זה. אבל דבר אחד די ברור: המפרסמים לא רוצים להיות שם. הם חוששים להידבק למחלוקת, חרדים מפני האפשרות שיהפכו להיות מזוהים עם המחלוקת. זה בולט בסרט, ובאמריקה זה קרה, כמעט בגלוי בתחילת המתקפה היבשתית במלחמת המפרץ הראשונה: מפרסמים פשוט לא רצו להיות שם, בתוך מהדורות שמשדרות על הרוגים ופצועים".

 

 דיין נשאלה על ידי אחד העיתונאים כיצד ניתן לנטרל לחצים מלמעלה והשיבה:

 קודם כל הניסיון מוכיח שלחצים כאלה, באמת באמת, כמעט לא קיימים בטלוויזיה. בטח פחות מאשר בעיתונות הכתובה. מה עושים? לפעמים פשוט מנסים לרוץ קדימה, לבסס את הסיפור, להגיע איתו לקו הגמר. לפעמים צריך להשתמש במנגנון ההרגעה, שמוכיח את עצמו הרבה פעמים. להסביר למי שצריך שהשמיים לא יפלו אחרי תחקיר זה או אחר".

 

דיין גם התייחסה לרייטינג ולאופן שבו הוא משפיע על עיתונאי הטלוויזיה:

אני לא פעם מגדירה את עצמי כמי יושבת בצומת מוטי גילת פינת יעל בר-זוהר. עיתונאית חוקרת, שנמצאת במקום שבו הזרקורים מאירים חזק. ויש לזה גם משמעות בעבודה, בחיי היומיום. לא צריך להיות גאון כדי לדעת שכתבה על שחיינית נכה, שמגדלת לבד שני זוגות של תאומים, יותר מרגשת, סוחפת, בקיצור יותר נצפית, מכתבה על יחידה 504. ידענו שלכתבה על היחידה להפעלת סוכנים יהיה פחות רייטינג מאשר לכתבה על קרן לייבוביץ, ובכל זאת הלכנו על כתבת 504 בעיניים פקוחות. וזה בסדר שכל השיקולים יהיו על השולחן, מותר אפילו לומר את המילה רייטינג בקול רם, מותר להודות שזה קיים, אבל בעיקר חשוב שנדע להילחם בזה כשצריך, ובעיקר שנדע לחיות את הקטטה הזאת. שנשדר גם את הכתבות הקשות, על אפו וחמתו של הרייטינג. המקומות הבעייתיים, אפילו מושחתים, הם אלה שמכחישים את הקטטה. שאומרים שאצלם הכל בסדר".

  1. גרשון
    5 ביוני 2011 ב- 9:00

    כרגיל אילנה דיין יודעת לומר דברים של טעם. תענוג.

    האמירה שלה אילנה לגבי לחצים: "קודם כל הניסיון מוכיח שלחצים כאלה, באמת באמת, כמעט לא קיימים בטלוויזיה". קצת בעייתית.

    כמי שהפיק וערך מאות ואלפי שעות שידור לרבות אקטואליה (בטלוויזיה) ושימש כמעט בכל בתפקידי ניהול ברצוני לומר שהאמירה הזאת חוטאת לאמת. לחצים היו תמיד, חלקם בוטים כולם משפילים ובמקרים רבים מאוד הלחץ גם גורם לתוצאה הרצויה – כלומר אונס את הנלחץ לבצע "עבודה עיתונאית" מוזמנת או מוטת.
    לא רק מפיקים ועורכים נוטם לוותר מאשר להאבק אלה גם מנחי תכניות "טאלנטים" יקרים ויקרים פחות אומרים הן ללחצים – צריך להכיר בכך שהתופעה הזו קיימת הרבה הרבה יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות בה. צריך גם לציין באותה הנשימה (ואין בכך כל הסכמה או הבנה לתופעה) שהעיתונאי המתמודד עם לחץ כזה עושה זאת ללא כל תמיכה. אף גוף לא יתמוך בו כשיזרק מהעבודה (בעיני תמיכה של גופים ציבוריים חסרת משמעות כי העיתונאי לא יהנה מייצוג משפטי או פיצוי כלשהו.

    ןעןד משפט אחד קטן לאילנה – פרשת ישראייר למי שזוכר – מהי אם לא לחץ.

    גרשון

    • 5 ביוני 2011 ב- 12:15

      שלום גרשון

      מסכים עם הדברים שכתבת. כמי שהיה שם אני יכול להגיד שלדעתי אילנה דיברה על מיעוט הלחצים בעיקר כדי להדגיש שאנחנו כבר מטמיעים אותם מראש ועושים לעצמנו צנזורה עצמית גם בלי שיגבילו אותנו. ואכן, היא הזכירה את פרשת ישראייר כדוגמה ללחץ.

      וכמובן שאני מסכים עם האמירה שלצערנו אין כיום לעיתונאים גוף שידאג לו, ולכן הוא גם יותר חשוף ללחצים הללו. מקווה שנשנה את זה בקרוב.

      מקווה להתראות בהקרנה הבאה.
      יאיר

  2. 9 ביוני 2011 ב- 18:21

    קצת באיחור: נדמה לי שריחוק העיתונאים מקהל היעד שלהם, קרי הקוראים, לא פועל לטובתו של איש חוץ מהסימות והמקארתים למיניהם, ובעיקר מעסיקיהם.

    אילו התגברו העיתונאים על יצר הבדלנות הזה והשכילו להוציא את קהל קוראיהם מהאדישות לגבי הנעשה בתחום ורותמים אותו למאבק על הישרדות הענף, אפשר היה אולי להתחיל לטלטל את המערכת התקשורתית והציבורית שהם עומדים מולן. כל הקינות על מות העיתונות הן בטח מוזיקה נעימה לאוזני האוהבים לחיות ולפעול בחסות החשיכה.

  1. 3 ביוני 2011 ב- 10:25
התגובות סגורות.
%d בלוגרים אהבו את זה: