ראשי > Uncategorized, סיפורים מבית סוקולוב > בעיית הריכוזיות, גרסת אגודת העיתונאים

בעיית הריכוזיות, גרסת אגודת העיתונאים

5 במאי 2011

יאיר: אחד הנושאים החמים ביותר בסיקור הכלכלה הישראלית הוא הריכוזיות במשק. לפני כשבועיים, למשל, בישר לנו מתן חודורוב במהדורה המרכזית של חדשות 10, שפורום בכירי המשק, חברה בע"מ שמייצגת חלק ניכר מבעלי הממון בישראל, הוציא דו"ח שטוען: "אין ריכוזיות בישראל, תפסיקו עם ההגבלות". הביטוי לעג לרש מעולם לא היה מוחשי יותר, אבל אין צורך להיות מופתעים מעזות המצח של אותם טייקונים, כי אלה הם סדרי עולם: לכוח תמיד תהיה הנטייה להתרכז אצל מי שכבר יש לו הרבה כוח, שנותן לו את היכולת לעצב את חוקי המשחק. הרוב, נטול הכוח בדרך כלל, יצטרך להתאגד כדי שתהיה לו היכולת לשנות את חוקי המשחק בצורה שתיטיב עמו. בעלי הכוח לרוב יעמדו על הרגליים האחוריות כדי לשמור על מה שנתפס אצלם כזכותם הטבעית. די פשוט. זה קורה בכלכלה הישראלית, זה קורה במדינות טוטליטריות, זה קורה גם באגודת העיתונאים בתל אביב.

"לאן נעלמה הוועדה המקצועית?", שאלתי לפני כשבועיים בפוסט שזאת גם היתה כותרתו. סיפרתי שם כיצד הוועדה הכי חשובה לטעמי באגודת העיתונאים – שאמורה לדאוג לזכויות שלנו כעובדים ולקידומנו המקצועי – כלל לא התכנסה בשנתיים האחרונות. עכשיו הגיע הזמן לדבר גם על שאר הוועדות באגודה. הפתעה: גם הן כלל לא מכונסות. מקריות? לדעתי לא.

בואו נתחיל מההתחלה. אגודת העיתונאים היא עמותה, ומלבד ההנהלה יש בה מספר ועדות. הרעיון הוא לשתף כמה שיותר חברים בהליך עיצוב האגודה ובהתנהלותה היומיומית. שיתוף החברים בוועדות תורם לפיזור עומס העשייה ולהגדלת התפוקה, אבל גם יוצר אצלם תחושת שייכות, שמהווה מרכיב הכרחי בכל ארגון חפץ חיים. קל וחומר כשמדובר בארגון עובדים. קל וחומר בריבוע כשמדובר בארגון עובדים כמו אגודת העיתונאים, שכמעט לא מציע לחבריו כלום.

בשל כך, אחד הדברים הראשונים שעשיתי כשהצטרפתי לאגודה ביחד עם עוד חברים מהארץ היה להתנדב לוועדות. המנכ"ל יוסי בר מוחא סירב בתואנה שצריך לחכות לבחירות. הטיעון היה סביר בהחלט, אז חיכינו. כעבור כשנה, כשהוקמה החטיבה הצעירה, החלטנו להקים צוותי פעולה – גם כדי להוריד את העומס מאיתנו אבל גם כדי שאנשים ירגישו מעורבים, יהפכו לחלק מהאגודה. כנס הייסוד של החטיבה הצעירה עורר בקרב עיתונאים רבים מוטיבציה לעשות, וחלקם התנדבו לצוותים, שגם החלו להיפגש, אבל אז בר מוחא יצא נגד המהלך. הוא טען שזאת חתירה תחת מוסדות האגודה (שבדיעבד אני מניח שגם אז לא התכנסו). לא רצינו לייצר אנטגוניזם, אז פירקנו את הצוותים. החלטנו לחכות בסבלנות לבחירות, כדי לתעל את כל האנרגיה החיובית לוועדות של האגודה, והעברנו שמות של עיתונאים מתנדבים ליו"ר האגודה הטרי אבי פז. להפתעתנו, חלקם הגדול נותר מחוץ לרשימה שהוא ובר מוחא הכינו ואושררה כלשונה על ידי הנהלת האגודה.

אם רק ועדות האגודה היו מתפקדות כמו שצריך, בכלל לא הייתי מתאמץ להזכיר את הדרך הבעייתית שבה נבחרו החברים. אולם, כשמסיבות לא ענייניות משאירים מחוץ למעגל העשייה אנשים שנלהבים לתרום, לא צריך להתפלא שכלום לא קורה: הוועדות לא מתכנסות, באגודה נוצר ואקום. בר מוחא אוהב את הואקום הזה. הוא לא צריך חברי אגודה פעלתנים ויוזמים שיסתובבו לו בין הרגליים ויפריעו לו לשפץ את בית סוקולוב ולארגן כנסים ראוותניים.

"אל תאשימו אותי"

כשבאסיפה הכללית האחרונה של האגודה יואב ביקש העביר ביקורת על חוסר הפעילות של הוועדות, בר מוחא מיהר להתגונן: "אל תאשימו אותי", אמר, "אני הנחיתי את ראשי הוועדות לכנס אותן, אבל הם לא עושים את זה". הגישה הבר מוחאית הזאת אינה חדשה: כל דבר טוב שקורה באגודה זה בזכותו, וכל דבר רע באשמת אחרים (במקרה הזה מדובר באחרים שהוא קידם את בחירתם לראשי ועדות).

הטיעון השני שלו היה מגוחך יותר: לפי התקנון רק לוועדות שמורכבות על טהרת חברי הנהלה יש סמכות לקבל החלטות ללא צורך באשרור של ההנהלה, אמר, ומאחר שזה לא המצב כרגע אין טעם לכנס את הוועדות. לפי ההיגיון הבר מוחאי אין צורך שוועדת הכנסת ידונו בחוקים, מאחר שגם ככה יש צורך לאשר אותם במליאה. כמי שהיה חבר הנהלה במשך כשנה גם ראיתי לאיפה ההיגיון המטופש הזה הוביל. ההנהלה, שמתכנסת פעם בחודש במקרה הטוב, צריכה לכלות את רוב הישיבה על עיסוק בזוטות, כמו באיזה שיש ירצפו את הקומה העליונה של בית סוקולוב או איזו הנחה החברה הסלולרית תיתן לחברי אגודה. בתיאוריה אלו דברים שהיו אמורים להיות נידונים לעומק בוועדות, ולאחר דיון קצר בהנהלה להיות מאושרים.

קחו למשל את ועדת בית סוקולוב, בראשות משה טימור. אם יש דבר שקרה באגודה בשנתיים האחרונות זה שיפוצים, ובכל זאת הוועדה שאחראית על הנושא כלל לא התכנסה. בעצם היא התכנסה פעם אחת, לאחר שמחינו על כך ששיפוצים בעלות של 650 אלף שקל הובאו להצבעה בהנהלה מבלי שוועדת בית סוקולוב תדון בכך קודם. אז כינסו את הוועדה בהתרעה של יום ורוב החברים לא הגיעו, מאחר שהמועד נקבע לאמצע יום עבודה. יואב דווקא היה שם ושמע את בר מוחא מסביר שלדיונים בוועדה אין יותר מדי משמעות, והיא כונסה מתוך כבוד ליושב הראש שלה. כבוד.

אבל לפעמים חייבים ועדות, כדי שכל מיני חצופים כמוני לא יטענו שהיו"ר והמנכ"ל מחליטים החלטות חשובות לבד. באותה אסיפה כללית גילינו לראשונה את השיטה של בר מוחא להתמודד עם זה: להקים ועדות חדשות. יואב יכול לשאול שאלות קשות בוועדת בית סוקולוב? מקימים ועדת תקציבים מיוחדת שבה מקיימים את הדיונים על השיפוצים. יש יותר מדי גורמים אופוזיציוניים בוועדה המקצועית? אז מקימים לכל כנס ועדת תוכן מיוחדת. פשוט וקל. את הוועדות הרשמיות, שנבחרו על ידי ההנהלה, מחסלים.

רבותיי, ההיסטוריה חוזרת

זאת לא הפעם הראשונה שמוסדות דמוקרטיים לא ממש מתכנסים (זה היה הניסוח הכי מאופק שמצאתי) בגופים שבאחריות בר מוחא. דוגמה טובה לכך ניתן לראות באיגוד הארצי של עיתונאי ישראל, שבו בר מוחא מכהן כממלא מקום היו"ר, מאז שאריה שקד עזב את התפקיד לטובת ניהול קול ישראל. קצת על ההתרחשויות סביב האיגוד אפשר לקרוא בכתבה שפורסמה באתר העין השביעית לפני כשנה וחצי:

"האיגוד הארצי הוא כרגע חותמת ריקה מתוכן, הנשלפת לפי הצורך", אומר חיים שיבי, חבר אגודת העיתונאים הירושלמית. "אין מוסדות, אין ועדות, אין בקרה, אין שקיפות". לדבריו, מאז ומתמיד שרר מתח בין שתי האגודות באשר לשאלה מי יהיה יו"ר האיגוד הארצי, אך הוא אינו זוכר שאי-פעם הגיע המצב לכדי שיתוק דומה לזה של השנים האחרונות".

הטיעונים של בר מוחא דומים:

"האיגוד קיים לצורך חתימה על הסכמים, לא לצורך יצירת מנגנון שידרוש משאבים כספיים. כשנרצה להגיע להסכמות מול איגודים בחו"ל, שתי האגודות, בירושלים ובתל-אביב, יגיעו להסכמות. נעשה זאת ברוח טובה ונגיע ליופי של הסכמה. ללא כינוס האיגוד הארצי. אנחנו תמיד מסכימים על כל דבר. ואין שום ויכוחים".

ההיגיון מוכר: במקום מוסדות ושיתוף החברים, נסגור את הדברים בבית הקפה של בית סוקולוב. כמו הטייקונים הגדולים במשק, גם בר מוחא אוהב ריכוזיות. מבחינתו המעורבות שלנו, חברי האגודה, צריכה להסתכם בתשלום מס של 480 שקלים לשנה ובהגעה לכנס אילת. בשאר הזמן מוטב לנו לשתוק ולא להפריע לו לנהל. אמנם גישה לא דמוקרטית בעליל, אבל עוד הייתי יכול לבלוע המון רוק ולחיות איתה אם היא היתה מניבה תוצאות. בפועל, ועניין הוועדות זה רק חלק מהסיפור, מצב של האגודה בכי רע. בר מוחא מתגאה במאזנים חיוביים ובשיפוצים יוקרתיים, אבל עיתונאים אין.

וגם: עדיין לא מאוחר להצטרף לקבוצת הכדורגל של העיתונאים – "איך אתה משחק קטרגל, עיתונאי קטן שלי?"

%d בלוגרים אהבו את זה: