ראשי > Uncategorized, סיפורים מבית סוקולוב > זה עניין של כלכלה, של פוליטיקה

זה עניין של כלכלה, של פוליטיקה

16 בינואר 2011

יאיר: ביום רביעי לפני כשבוע וחצי קיימנו את המפגש הראשון בסמינר הכלכלי-חברתי לעיתונאים. כ-20 עיתונאים, פרופ' לאה אחדות אחת, והרבה מידע חדש על מדידת עוני ומה עומד מאחוריה. השורה התחתונה: יש הרבה דרכים למדוד עוני, ולכל אחת יתרונות וחסרונות ובעיקר תפיסת עולם שניצבת בבסיסה. אם בפעם הבאה שמישהו מאיתנו יכתוב או יערוך ידיעה על דו"ח העוני הוא יבין קצת יותר מה עומד מאחורי המספרים שהוא מבליט, הרי שהיה שווה לכתת את רגלינו לבית העירייה הישן של תל אביב ביום חורף גשום שכזה. למה דווקא בית העירייה, ולא למשל בית העיתונאים כמתבקש?  לצורך כך נעשה הפוגה קלה מהכלכלה ונעסוק בהיסטוריה (מוזמנים להפעיל את הפסקול של הפוסט, שממנו נלקחה הכותרת).

לפני קצת יותר משלוש שנים, באחד מאותם ערבי עריכה מתישים אך מסעירים בדסק החדשות של הארץ, נכנס לחדר שבו ישבתי חבר מהמהדורה האנגלית. "אשתי בכירה במכון ון ליר", הוא סיפר לי, "והיא שמעה על הדברים שיואב ואתה עשיתם בוועד של הארץ ובאגודה. היא מאוד תשמח להיפגש איתכם ולראות אם היא יכולה לעזור איכשהו".

לילה לא כלכלי. בית סוקולוב

כעבור כשבועיים נפגשתי איתה וסיפרתי לה על הקמת החטיבה הצעירה. "תמיד חשבתי שצריך לארגן קורס בסוגיות כלכליות לעיתונאים", אמרתי לה, "ואם מכון ון ליר יוכל להביא מרצים, הרי שזאת תהיה העזרה הכי טובה שנוכל לקבל כרגע". היא אהבה את הרעיון והבטיחה לקדם אותו. כעבור כמה חודשים קיבלנו תשובה שהמכון אישר תקציב לסדרה של מפגשים שייערכו בירושלים. "זה יקשה על אנשים להגיע", הסברנו, "וגם חשוב לנו לעשות את זה בבית סוקולוב כדי להחיות אותו ולגרום לעיתונאים להרגיש שהוא ביתם". הם השתכנעו. נסללה הדרך להוציא את הקורס לפועל. או כך לפחות חשבנו.

מנכ"ל האגודה, יוסי בר מוחא, חשב אחרת. "שמכון ון ליר ישלם לאגודה", אמר לי כשהעליתי את הרעיון, "למה שאני אתן לו אולמות בחינם?!". ניסיתי להסביר לו שזה בדיוק ההפך – ון ליר הם אלה שנותנים לאגודה מרצים בחינם – אבל זה לא ממש הצליח. לאחר לא מעט עימותים ומעורבות של גורמים אחרים באגודה וגם החלטה לגבות תשלום מהמשתתפים, בר מוחא הסכים לאפשר לקורס להתקיים. בתחילה הוא התעקש שהשיעורים יתקיימו רק בשישי בבוקר, כדי שיוכל להשאיר את האולמות פנויים להשכרה (כן כן, קודם נדל"ן ורק אחר כך רווחת העיתונאים), אבל לבסוף גם מהעץ הזה הוא ירד, אחרי שהבין שהפרופסורים מהאוניברסיטה לא מתכוונים לתת לקורס הזה לנגוס להם בסוף השבוע. לבסוף הקורס יצא לדרך. נרשמו אליו כעשרים עיתונאים, והוא ללא ספק הוכתר כהצלחה – גם על ידי ון ליר וגם על ידי המשתתפים (חלקם חברי אגודה, חלקם הצטרפו בעקבותיו).

באופן אירוני למדי, כשעיתונאית צעירה ניצלה את האסיפה הכללית כדי להטיח בבר מוחא ביקורת על כך שאין באגודה אירועים לרווחת העיתונאים, הוא בחר לתת כדוגמה דווקא את הסמינר הכלכלי – כן כן, את אותו סמינר שהוא כה התאמץ לסכל.

כעבור כמה חודשים דיברתי עם ון ליר על קורס נוסף. הם שמחו לקדם את הרעיון. בר מוחא שמח פחות, אבל כבר הייתי חבר בהנהלת האגודה ובוועדה המקצועית ולא נזקקתי לתיווכו. למרות זעקותיו, ההנהלה אישרה את הקורס, ובוועדה המקצועית הוחלט שאני אמשיך לרכז אותו ושהמחיר יישאר כמו בשנה הקודמת. אני והרכז מטעם ון ליר בנינו תוכנית של מרצים וניסחנו הזמנה, שהועברה לאישור יו"ר הוועדה המקצועית, רותם אברוצקי. אברוצקי דאג להנחות את מזכירות האגודה להפיץ את ההזמנה בקרב החברים וכיתב אותי על כך. נשמתי לרווחה. עד לאותו רגע חששתי ששוב אאלץ לכלות את זמני על מאבקים מיותרים עם בר מוחא, אך הפעם הסתמן כאילו הסמינר יוכל לצאת לדרך ללא מהמורות מיותרות. כנראה שהייתי תמים מדי.

כבר באותו ערב קיבלתי מייל נוסף מרותם אברוצקי, שבו הוא ציין כי לדאבונו הסמינר לא יוכל להתקיים בבית סוקולוב, מאחר שבר מוחא טוען שבגלל השיפוצים אי אפשר יהיה להתחייב על אולמות לתאריכים שבהם יתקיימו השיעורים. אי אפשר להתחייב? זאת כבר טרמינולוגיה מעניינת. הרי כל התאריכים הוצגו בפניו: אז או שהאולם שלא עובר שיפוץ פנוי או שהוא לא פנוי. אבל כנראה בר מוחא מעדיף להשאיר אותו פנוי כדי להשכיר אותו תמורת כסף, ורק אם ברגע האחרון יראה שהוא לא הושכר, יעשה טובה לעיתונאים ויאפשר להם לערוך בו פעילות. וגם אם יכול להיות שהאולמות לא יהיו פנויים, האין מנכ"ל האגודה אמור לדאוג לאיזושהי אלטרנטיבה? אמור, אבל לא בר מוחא, שדאג להצהיר בפני מספר אנשים כי "לא יהיה שום קורס של ון ליר". הבטיח וגם ניסה לקיים.

עירבתי בעניין את אברוצקי ואת יו"ר האגודה, אבי פז, שביקשו שהרכז מטעם ון ליר ידבר ישירות עם בר מוחא. בר מוחא היה מוכן לשתף פעולה עם הסמינר כל עוד אני לא אהיה מעורב. אמרתי לרכז שיסגור את הכל מולו, ושאם צריך את עזרתי להביא אנשים, אשמח לסייע מאחורי הקלעים. באותו יום הרכז יצר קשר עם בר מוחא, ולמחרת העביר לו מסמך רשמי מטעם המכון. לאחר עיכוב מסוים, שבעטיו גם נדחה השיעור הראשון, בר מוחא שלח את ההזמנה שניסחתי בתוספת שינויים קלים, שמעידים בדיוק על אופיו של האיש. להלן חלק מהתיקונים:

  1. המשפט הראשון של ההזמנה המקורית היה: "בעקבות ההצלחה בשנה שעברה, אגודת העיתונאים בתל אביב ומכון ון ליר מארגנים סמינר נוסף בנושא כלכלה וחברה". משום מה לבר מוחא היה חשוב להוריד את ארבע המלים הראשונות ואת המלה "נוסף". שננו לעצמכם: לא היה סמינר ראשון, וגם אם מישהו זוכר סמינר ראשון – אז הוא לא היה מוצלח.
  2. בדיון שהתקיים בוועדה המקצועית הוחלט כי המחירים יישארו כפי שהיו בסמינר הקודם – 50 שקלים לחברי אגודה ו-120 שקלים לעיתונאים אחרים – אבל בר מוחא התעלם מכך ברגל גסה. לאחר השכתוב שלו קפץ המחיר למי שאינו חבר אגודה ל-150 שקלים, והוא גם הוסיף כי "במידה ויוחלט על הרצאה נוספת או יותר ישלם חבר אגודה תוספת של 25 ש"ח ומי שאינו חבר ישלם סך של 75 ש"ח". או במילים אחרות: בר מוחא מחליט על דעת עצמו לגבות מעיתונאים 75 שקלים לשיעור שהאגודה מקבלת בחינם. אפילו בגופים שמממנים בעצמם את המרצים לא דורשים כאלו סכומים על הרצאה בודדת.
  3. התיקון שאני מנחש שהכי הסב אושר לבר מוחא, היה מחיקת המשפט "לפרטים נוספים ניתן לפנות ליאיר טרצ'יצקי", כי אם הוא לא הצליח למחוק את הקורס, אז לפחות שימחק את הקשר שלו אלי. התוצאה היתה שחברים פנו בשאלות תוכניות למזכירות של האגודה, שלא ידעו לספק תשובות.

איפה למד לבקש 75 שקלים על שיעור שקיבל בחינם? בטוח לא בסמינר הכלכלי. המנכ"ל בר מוחא

אבל בר מוחא לא עצר שם. כשחיילים מגלי צה"ל ביקשו לשלם תשלום של חברי אגודה, כדי לא לכלות על הקורס מחצית מהמשכורת הצבאית, הוא פתאום נזקק לאישור חברי ההנהלה (שאליהם לא פנה כשהחליט על דעת עצמו להגביה את המחיר שקבעה הוועדה המקצועית). אחד מרגעי השפל היה בהרצאה של פרופ' אריאל רובינשטיין, כשאיש התחזוקה של האגודה התעקש לגבות את התשלום באותו רגע מעיתונאית שאיחרה. "לא יקרה כלום אם תחכה לסוף ההרצאה", אמרנו לו אני והרכז מטעם ון ליר, "זה לא מנומס לקטוע ככה את חתן פרס ישראל לכלכלה". הוא השתכנע, אבל חזר אחרי כמה דקות: "אמרתי את זה לבר מוחא אבל הוא מתעקש שאני אעשה את זה עכשיו", הוא אמר, "ואני לא רוצה שיפטרו אותי". ההרצאה שוב נקטעה, והעיתונאית יצאה החוצה לסדר את עניין התשלום, מול עיניו הנדהמות של הפרופסור המכובד.

אפשר להמשיך עם הסיפורים מאותם קורסים כלכליים, אבל נראה לי שהרעיון הובן. ממכון ון ליר קיבלתי מסר, שכל עוד בר מוחא שם הם לא מתכוונים להמשיך בשיתוף הפעולה. אני עוד נתתי לזה כמה חודשים, עד שהתייאשתי סופית. התוצאה, בכל אופן, כבר ידועה (ודומה לסיפור של הסיורים): את הסמינר הכלכלי השלישי כבר עשינו מחוץ לאגודה. לעיתונאים זה חסך כסף, לי זה חסך כאבי ראש.

כולי תקווה שאת הסמינר הבא כבר נוכל לעשות בבית סוקולוב במסגרת אגודת העיתונאים. ובינתיים, בואו למפגש עם מנכ"ל משרד הבריאות ביום רביעי.

  1. 16 בינואר 2011 ב- 23:45

    מה שאני לא מבין זה את ההתעקשות לעשות את הכל במסגרת אגודת העיתונאים במקום להקים גוף עצמאי. אשמח להסבר

    • 20 בינואר 2011 ב- 0:05

      רוב האנרגיה שלנו בחודשים האחרונים דווקא מושקעת בעשייה מחוץ לאגודת העיתונאים – למשל הסמינר הכלכלי

      • 28 בינואר 2011 ב- 10:02

        וגם את זה אני לא לגמרי מבין, למרות שאני בהחלט מעריך. הכשרה מקצועית ולימודי העשרה זה מאוד נחמד, אבל אני מצפה מאיגוד מקצועי לעסוק יותר במלחמה על זכויותי כעובד ובהתאגדות. זו לדעתי גם היתה המטרה שלכם בהקמת ועד העובדים בהארץ,לא?
        אם אני משלם דמי חבר לבר-מוחא אני עושה את זה בשביל הייעוץ המשפטי והשאיפה להגנה על זכויותי כעובד. האגודה ממש לא עושה די כדי להגן על זכויות העיתונאים, בטח לא הצעירים בהם שבהחלט זקוקים להגנה, אבל היא כן נותנת ייעוץ משפטי יקר לחבריה. אשמח לשמוע את תשובתך

        • 29 בינואר 2011 ב- 13:45

          ליאור
          אנחנו, כאנשים עצמאיים, לא ממש יכולים לקדם במשהו את עניין שיפור תנאי ההעסקה בענף, ולכן אנחנו מתמקדים בדברים שאנחנו כן יכולים לארגן – סיורים, קורסים וכו. כדי לעשות שינוי אמיתי בענף צריך ארגון יציג חזק שיכול לעמוד מאחורי ועדים ולתת להם גיבוי רציני – אגודת העיתונאים, למשל. לדאבוננו, אגודת העיתונאים לא עושה כלום בנושא, ולזה יש לא מעט הסברים. לכן אנחנו פועלים עכשיו בשני נתיבים מרכזיים:
          1. לנסות לשנות את האופי של האגודה, כדי שכן תתחיל לעסוק בדברים כאלה, בצורה אחראית ורצינית
          2. לנסות בינתיים בצורה עצמאית לענות על שאר הצרכים של העיתונאים

          כך או כך, מבחינתנו העניין היוניוניסטי הוא מרכזי מאוד בשינוי המיוחל. תמיד אמרנו את זה, וזה גם מגובה בעשייה – ראה ערך הקמת הוועד בהארץ, שאתה בעצמך ציינת.

          אם יש לך רעיונות שאתה חושב שצריך לקדם, בכל השדות האפשריים, נשמח לשמוע

  2. eubpumhux
    17 בינואר 2011 ב- 13:52

    מי שמכיר את יוסי בר מוחא צריך להבין שכדי לקחת שכר שעלותו 50000 ש"ח בחודש צריל לדאוג להכנסות מבית סוקולוב וזה קודם לכל דבר אחר מה שמעניין את בר מוחא זה רק בר מוחא
    וכדאי גם לבדוק איך זה שפתאום יש כסף לשלם לאיש התחזוקה של האגודה שכר של 11000 ש"ח אולי זה בגלל היחוס המשפחתי שלו אביו מנכל חברת דיזינהוז

  3. מירב
    17 בינואר 2011 ב- 19:46

    האם זה האתר נגד יוסי בר-מוחא? אם כן, זה לא מעניין

  4. יעלי מהדסק
    15 בפברואר 2011 ב- 14:51

    קודם כל אני רוצה להגיד שאני נהנית מהבלוג מאוד. מה שכן, מהתגובות הרבה פחות. אני חושבת שמאבק מוצדק כל כך לא צריך קללות וגידופים עלובים כליווי.

    שאלה, כמה חברים צריך כדי לקבוע מי יהיה ראש האגודה? אני מבינה שזה לא מדע מדויק אבל בערך כמה צריך לפקוד כדי להפוך "לבעלי הבית" של המקום?

    בנוסף, למי בר מוחא עונה? למי הוא נותן דין וחשבון? האם יש הנהלה ציבורית? מה מבנה האגודה?

  5. 25 בפברואר 2011 ב- 15:12

    ליעלי (ולאחרים שאינם יודעים): לאגודת העתונאים בתל אביב יש ועד והוא בוחר את מנכ"ל האגודה.
    מי שרוצה לשנות, יכול להיות חבר באגודה, להשתתף בפעולותיה, להביע את דעתו ולהצביע.
    מי שרוצה לשנות מבחוץ – זכותו. אבל קללות וגידופים לא יביאו כל תועלת.
    נ. ב. מי שמסתיר את זהותו, מי שמפחד לחתום על טוקבק – לא ינהל מאבק ציבורי.

  6. 26 בפברואר 2011 ב- 20:41

    טוב, כתבתם שאני תמים ואינני מתמצא בעניינים. מותר לכתוב כך. אבל מדוע שני המגיבים האחרונים הם חסרי שם וזהות?
    חוץ מזה, אינני בא להגן על בר מוחא. אני חוזר וטוען, שחברי אגודה מצביעים לוועד והוועד בוחר את המנכ"ל. נדמה לי שעל עובדה זאת קשה לחלוק.

    • 28 בפברואר 2011 ב- 0:16

      ליאיר דקל
      את התגובה הקודמת לא יואב או אני כתבנו, מין הסתם. אנחנו מגיבים לבלוג רק דרך היוזר המאומת. הדברים שכתבת נכונים. כמו בכל עמותה, גם באגודת העיתונאים בתל אביב יש דרך להדיח את המנכ"ל – או באמצעות הוועד המנהל או באמצעות כלל החברים. הבעיה היא שהוועד המנהל מורכב ברובו מחברים של בר מוחא, ואילו בקרב כלל חברי האגודה הרוב פשוט מיואשים ואין להם שום ציפיות מהאגודה הזאת ואין להם שום רצון להגיע לעימות חזיתי עם המנכ"ל הכוחני שלה. אנחנו חושבים אחרת, ובתור התחלה הבלוג הזה בא כדי לעשות שינוי באופן שבו אנשים מתייחסים לנושא. מקווה שנצליח.

      למגיב השני,
      אנחנו מקפידים לא למחוק פה תגובות. אם שוב תתחזה לאחד מאיתנו, התגובה שלך תימחק לאלתר.

      יאיר טרצ'יצקי

  1. No trackbacks yet.
התגובות סגורות.
%d בלוגרים אהבו את זה: