למה שוב שילמתי דמי חבר לאגודת העיתונאים

יאיר: השבוע שוב שילמתי דמי חבר לאגודת העיתונאים בתל אביב. אני מוכרח להודות שלא ממש התלבטתי: הרמתי צלצול למזכירות האגודה, נתתי את מספר כרטיס האשראי ונפרדתי מ-480 שקלים בשלושה תשלומים. מי ייתן שעד שהתשלום האחרון ינוכה לי מחשבון הבנק, האגודה תיראה אחרת. אמן.

חבר עיתונאי, ששמע על כך, כינה אותי פראייר: "480 שקלים זה המון כסף", הוא אמר, "וגם ככה האגודה לא עושה כלום למען העיתונאים והכל הולך למשכורת המנופחת של בר מוחא". החבר צודק וטועה, וגם הביא על עצמו פוסט.

1. לתפיסתי, אדם צריך להיות חלק מארגון עובדים. זה סיפור של סולידריות – עם המעמד ועם העמיתים למקצוע. על פי תפיסה זו, כל עיתונאי צריך להיות חבר באגודת העיתונאים. לא משנה בר מוחא, לא משנה כמה עולה, לא משנה מה קורה. לפני הכל, זה עניין עקרוני. עכשיו אפשר להמשיך הלאה.
2. 480 שקלים זה אכן לא מעט כסף – כמעט שתי משמרות של עורך ממוצע בדסק חדשות של אתר אינטרנט – ובכל זאת, חשוב לזכור שכוחו של ארגון נמדד ביכולתו הכלכלית. לדעתי (ואני לא בדיוק בצמרת השכר של הענף) זה סכום סביר, אבל רק אם באמת מקבלים תמורתו גב חזק – גם בנושאים המקצועיים וגם בהגנה על זכויותנו כעובדים ושיפורן.
3. עם כל הצער שבדבר, הדברים היחידים שקיבלתי כחבר אגודה זה חנייה בחינם בבית סוקולוב (אחלה דבר) וייעוץ משפטי (ללא ייצוג בבית דין לעבודה). הייעוץ הזה חשוב בעיקר בנקודות הקצה – כשמצטרפים למקום עבודה או עוזבים. לי זה חסך מאות שקלים. אמנם קשה לי לחשב האם הכסף שהייעוץ המשפטי חסך לי מכסה את כל דמי החבר ששילמתי, אבל זה גם לא ממש משנה. האגודה צריכה ויכולה לתת הרבה יותר מזה ולהפוך את החברות בה לדבר מאוד משתלם.
4. אפשר שכל אחד ימשיך להשוות מה הוא מקבל לעומת מה הוא משלם, אבל הגישה הזאת לא תיקח אותנו רחוק. אנחנו צריכים להפסיק לחשוב כצרכנים ולהתחיל להתנהג כיצרנים – להרגיש שהאגודה הזאת שלנו ולהיאבק כדי שהיא תיראה כמו שאנחנו רוצים. אף אחד לא יעשה את זה במקומנו. כדי שיבוא שינוי צריך שעיתונאים יפסיקו לשבת על הגדר ולחכות לימים טובים. תצטרפו לאגודה. כל קול משפיע. כך או כך, אני נשאר שם. הסיכוי לייצר אלטרנטיבה שווה לי 480 שקלים בשנה.

נ.ב

אל תשכחו להצטרף לחותמים על מכתב התמיכה בעיתונאי יהושע בריינר ולבוא למפגש השני של הסמינר הכלכלי.