ראשי > Uncategorized > פוסט אופטימי לסיכום 2010

פוסט אופטימי לסיכום 2010

12 בינואר 2011

יאיר: שלום שלום. מצורפת גרסה מלאה של מאמר שלי, שחלקו פורסם הבוקר באתר העין השביעית ונכתב במקור לרגל פרויקט סיכום השנה שלהם. לפני שאתם קוראים אל תשכחו להצטרף לחותמים על מכתב התמיכה בעיתונאי יהושע בריינר ולבוא למפגש השני של הסמינר הכלכלי.

========================================================================

בין בכיינות לשינוי. אני אדם אופטימי מטבעי, ואם אצטרך לתאר את 2010 בעולם העיתונות בצורה הכי אופטימית שאני יכול, אכנה אותה "השנה שלא התרחש בה שום תהליך חיובי". אבל זה לא טקסט של התבכיינות, והוא גם לא עוסק ב-2010, אלא מביט הלאה, לשנת 2011 שמחכה לנו מעבר לסיבוב. עם כל האופטימיות שבדבר, סביר להניח שבטקסטים שיסכמו את 2011 בדיוק בעוד שנה מעכשיו לא נקרא על עיתונאים שהקימו כלי תקשורת עצמאי ומשפיע, או על שיפור דרמטי בשכרם ומעמדם של העוסקים במקצוע או על שידור ציבורי שנולד מחדש – ובכל זאת, 2011 יכולה להיות שנת המפנה.

סטירה מהיד הנעלמה. ההיגיון הפשוט של הקפיטליזם, שמעצב מקצועות אחרים על בסיס היצע וביקוש, טומן בחובו סכנה גדולה לעיתונאות. להבדיל מהחנווני, מוכר הבגדים, המלצר במסעדה או אפילו יוצר של תוכנית ריאליטי – אנחנו לא אמורים לספק ללקוח את מה שהוא בהכרח מבקש, אלא את מה שאנחנו חושבים שהוא צריך. קשה לדמיין זבנית שדוחפת לנו ג'ינס שיושב עלינו רע או מלצר שמתעקש שנזמין אוכל שמעורר בנו בחילה – אבל לנו, כעיתונאים, תמיד היתה זכות לעשות זאת, וטוב שכך. איכשהו, היד הנעלמה של כלכלת השוק שיתפה עם זה פעולה, ואנשים המשיכו לקנות עיתונים. בשנים האחרונות, היכולת של זה להמשיך להתקיים מוטלת בספק. היד הנעלמה חבטה בעיתונות, והפכה אותה לעסק לא משתלם.

מביא לצרכן מה שהוא מבקש, אבל כמו העיתונאים גם מתקשה לשרוד. משה, מלצר, חולון

אם נמשיך להביט מנגד על כוחות ההיצע והביקוש מעצבים לנו את המקצוע, בקרוב מאוד לא יישאר ממנו כלום: כמעט כולנו נהפוך לאנשי תוכן – תפקיד שמבחוץ נראה מאוד דומה לעיתונאי, אבל נטול הערך המוסף שלרוב נסתר מהעין: שליחות חברתית, אתיקה ושאיפה לחשוף את האמת. או במילים אחרות: איש התוכן הוא זבן של טקסטים. אחד שיודע מה הלקוח רוצה, וגם ידאג לספק לו את זה. בהתחלה עוד יקראו לנו עיתונאים, אבל אחרי כמה זמן יבינו שזה כמו לקחת נער שהופך המבורגרים במקדונלדס ולכנות אותו שף, ולכן יאפשרו למונח עיתונאי להישאר נחלת האנציקלופדיות וספרי ההיסטוריה.

הביטו שמאלה, ימינה ושוב שמאלה: אין אף אחד שיעצור את זה. מבחינת המו"לים לייצר עיתונות זה הרבה יותר יקר מסתם להפיק תוכן בידורי, את רוב הפוליטיקאים זה בכלל לא מעניין, לבעלי ההון נוח לקבל עיתונות בלי שיניים שיכולה לעטוף את הפרסומות שלהם בניחוח של אסקפיזם ולאזרחים עצמם כבר נמאס מהאנשים שקובעים בשבילם מה חשוב. כך או כך, לבד זה לא ייפתר. צריך להכניס למשוואה כוח נוסף שיפעיל לחץ לכיוון הנכון. מלבדנו, העיתונאים, אף אחד לא יעשה את זה.

אנחנו? אנחנו! האם בכל הקשור לעיתונאים בישראל אפשר בכלל להשתמש במילה "אנחנו"? העיתונאי והסופר וולטר ליפמן בטח היה מספק לשאלה זו תשובה שלילית נחרצת. אין באמת כזה מושג ציבור, הוא טען בפולמוס ידוע שניהל בשלהי שנות השלושים של המאה הקודמת עם הפילוסוף ג'ון דיואי. לדבריו, מה שמכונה בטעות ציבור הוא אוסף של יחידים, שכל אחד מהם פועל בנפרד למען עצמו. דיואי, מצדו השני של המתרס, התנגד לשלילה הגורפת של מושג הציבור, כפי שהציג אותה ליפמן. מבחינתו, קבוצה גדולה של אנשים יכולה להפוך לציבור, אם חבריה יבינו שהם מדוכאים בשיטתיות, יפתחו תודעה משותפת ואף ינסו לשנות את המצב.

להפוך מיחידים לציבור. דיואי, פילוסוף, ניו יורק

לו ליפמן היה נזקק לדוגמה חיה שתמחיש את טענתו, הוא בוודאי היה ממהר לספר על העיתונאים בישראל. לו דיואי היה רוצה לסתור את טענותיו של עמיתו המלומד, הוא בוודאי היה פונה לעיתונאי ישראל ואומר להם: "תבינו שמדכאים אתכם, תפתחו תודעה משותפת וצאו לשנות את המציאות. במקום להתנהל כמו יחידים, תתחילו לחשוב כציבור".

לשכתב עם האויב. תחרות זה טוב. היא גורמת לנו להביא את הסיפור הכי טוב והכי בלעדי, את העיצוב הכי יצירתי ואת הדעות הכי חתרניות. אבל התחרות יכולה גם להזיק – להפוך את העיתונאים משותפים לדרך לאויבים. הוויה מעצבת את התודעה, ובמקרה הזה התחרות מעצבת מערכת יחסים בעייתית בין העוסקים במקצוע, ועיתונאי לעיתונאי – זאב.

זה בא לידי ביטוי בכתבים שמסכלים אחד לשני סיפורים, במתחים בתוך מערכות ובצלמים שמגלים לאם על מות בנה כחלק מהתקוטטות מי יביא ראשון את התמונה. לתחרות פרועה שכזאת יש חלק מרכזי בשחיקת המקצוע. השינוי יבוא רק אם לצד התחרות נצליח לייצר גם תחושת שותפות. תחושת שותפות מייצרים על ידי מפגשים, חוויות ומוסדות, אבל קודם כל על ידי החלטה שנמאס – שאנחנו קודם כל שותפים לדרך.

להמציא מחדש את הגלגל. מהפך תודעתי הוא תנאי הכרחי אך לא מספק. עלינו לתרגם את החשיבה כציבור לפעולה משותפת, להפוך לכוח שיכול להוביל שינוי ולייצג את האינטרסים של המקצוע והעוסקים בו בתוך המשא ומתן המתמיד שמעצב את התחום. כוח כזה נוצר רק מתוך התאגדות, שהופכת אותנו מיחידים לקבוצה, שמוסמכת להיאבק למען האינטרס של חבריה – במקרה זה העיתונאים.

אלמלא אגודות העיתונאים נוסדו עוד בשנות ה-30' של המאה הקודמת, היה צריך להמציא אותן. הרעיון שעומד מאחוריהן – שילוב בין ארגון עובדים לבין גילדה מקצועית – טומן בחובו את יכולתם של העיתונאים לקחת אחריות על גורלם. אולם קיום אינו מספיק כל עוד הן נכשלות פעם אחר פעם בעת מילוי בתפקידן, ואינן מהוות כוח אמיתי שיפעל למען האינטרסים העיתונאיים בישראל. בתוך כך, האיגוד הארצי – שאמור לאגד את האגודות לחוד חנית שיוביל את המאבק – רוקן מתוכנו במודע ובמוצהר על ידי העומד בראשו על תקן ממלא מקום, יוסי בר מוחא. זה אותו בר מוחא, שכמנכ"ל האגודה בתל אביב משמר אותה כגוף ריק מתוכן, שנע על הציר המתמיד בין שיפוצים להפקה של כנס אילת. אבל לא מהבריכה של מלון היוקרה הרודס יבוא השינוי.

בין אילת לשיפוצים. יוסי, מנכ"ל, תל אביב

ציניות מובילה לצינה. אסור לנו להמשיך לעמוד מנגד ולצקצק על חוסר הרלוונטיות של האגודות, או לספר לעצמנו ולאחרים שיש דברים שאי אפשר לשנות. הציניות הזאת, שמאפיינת עיתונאים ומהווה תוצר לוואי כמעט הכרחי אצל מי שאמון לבקר את כולם, היא בעוכרינו. בנוגע לעתיד עולם העיתונות, להבדיל משדות אחרים שאנו מסקרים, אין לנו את הלוקסוס להשתלח ולחכות שמישהו אחר יעשה את העבודה. הגיע הזמן להיפטר מהציניות, להפשיל שרוולים ולהתחיל לשנות את אגודות העיתונאים מבפנים.

לא (רק) עיתונאי. מנהיג. אחת הנגזרות של שיטת ההעסקה בעולם העיתונות, שמתגמלת רבים מעט ומעטים הרבה, היא שהזוטרים מפחדים לסכן את הסיכוי להגיע לצמרת ואילו הבכירים מפחדים לסכן את מה שכבר השיגו. כך לא יבוא שינוי. התקוממות של המסה העיקרית של העיתונאים – הזוטרים, הצעירים, הפועלים השחורים של הענף – היא תנאי הכרחי, אך לא מספק, לכזה שינוי. והתקוממות שכזאת קרתה, כשכ-350 עיתונאים הגיעו לבית סוקולוב לכנס הקמת החטיבה הצעירה באגודת העיתונאים. במקביל צריכה להיווצר הנהגה, שתתווה כיוון ודרך ותסחוף אחריה את האחרים.

לא חסר אנשים איכותיים בתחום שבו אנו עוסקים. בכוח מילותיהם חלקם מסוגלים להשפיע על מהלך מלחמה, לגרום לבורסה להתרסק או לאחד את הציבור הישראלי מול מסך הטלוויזיה. כשזה מגיע לנעשה בחצר האחורית שלהם, קולם לא נשמע מלבד הבלחות זריזות לתיק תקשורת לצורך צקצוק בנוגע לעוד תופעה שלילית, שרובם לא עשו שום מעשה אמיתי כדי למנוע אותה. הגיע הזמן שהם ייקחו את המושכות לידיהם, ויעסקו לא רק בביקורת אלא ביצירת אלטרנטיבה ועיצוב מחדש של העיתונאות בישראל – ראשית בכוח דמותם, ושנית על ידי עבודה קשה ושוחקת, ולעתים אף מלוכלכת. קוראים לזה הנהגה. רק משם יבוא המפנה.

מחשב מסלול מחדש. 2011 יכולה להיות שנת המפנה דווקא בגלל כל הדברים שאנחנו נוטים לראות בהם אויבי המקצוע, ובראשם התחזקות האינטרנט על חשבון הפרינט. בסוציולוגית מדוברת אפשר היה לאפיין את השלב הזה בתולדות העיתונות כתקופה של אנומיה – ימים שבהם התפיסות הערכיות מתערערות, הפיקוח החברתי מתפוגג ובני האדם מתחילים לחוש זרות ומבוכה כלפי העולם שבו הם חיים. תקופות של אנומיה מתאפיינות בעליה חדה במקרי ההתאבדות, אבל הן גם פתח לשינויים היסטוריים.

כך גם העידן שבו אנחנו כעיתונאים פועלים, שמתאפיין בהתרפקות אינסופית על מה שהיה פעם ובחוסר ודאות משתק לגבי כל מה שיקרה בתוך שנים ספורות. המשבר הכלכלי בענף, הירידה בדימוי של המקצוע, הפיכת האתיקה לכלי ריק מתוכן, והמבוכה אל מול המדיה החדשה שכבר החלה לשנות ובקרוב תשנה לגמרי את הפרקטיקה המוכרת – כל אלו יכולים להביא את קבורת החמור של העיתונאות, אך מאידך גם להיות מבשריו של עידן חדש שמתאפיין בנגישות של מידע, בתלות פוחתת בבעלי הון וביכולת להגיש טקסטים עיתונאיים באופנים שעד עתה ניתן היה רק לחלום עליהם. לא חסרים כוחות שינסו לחזק את התקשורת  כעוד לחם ושעשועים להמונים, אנחנו צריכים להיות הכוח שימשוך לצד השני. אך עלינו להחליט – האם להתאבדות קבוצתית פנינו או שמא לשינוי.

  1. תמר
    12 בינואר 2011 ב- 11:54

    מה לגבי השכר שלנו- למה זה לא מופיע כאן? המילים תשלום הוגן לפועלי הדפוס(אנחנו) לא חלק מהאג'נדה ל2011?

  2. אני, פה בקצה השולחן
    13 בינואר 2011 ב- 10:09

    חזק ואמץ
    ועכשיו בוא לשיעור. רבקי מוסרת שהיא לא יכולה לסיים את הסמסטר בלעדיך

  1. No trackbacks yet.
התגובות סגורות.
%d בלוגרים אהבו את זה: