ראשי > Uncategorized, סיפורים מבית סוקולוב > למה בר מוחא שונא אותנו

למה בר מוחא שונא אותנו

13 בדצמבר 2010

יואב: יוסי בר מוחא, מנכ"ל אגודת העיתונאים בתל אביב, שונא את יאיר יותר משהוא שונא אותי. זה לפחות מה ששמענו בשנתיים האחרונות מאנשים ששוחחו איתו. יאיר הוא השטן הגדול, אני בחור די נחמד שנגרר אחריו. אבל כמו שתבינו בעצמכם מהפוסט הזה ואולי מהבלוג כולו, אני בכלל לא בטוח שזה אומר עלי משהו טוב. יש אנשים שאם הם לא מתעבים אותך, ואם הם לא מפחדים ממך, כנראה שאתה לא עושה את העבודה שלך.

המאבק שלנו על האגודה הוא מאבק ערכי ומוסרי למען עתיד העיתונות וטובת העיתונאים. אין לנו רצון וכוונה לגרור אף אחד לעימותים אישיים. אף על פי כן, יש סיבה פשוטה מדוע מצאנו לנכון להסביר פעם אחת לפרוטוקול למה מנכ"ל האגודה שונא אותנו כל כך: כמו שהדברים מתנהלים כעת, יוסי בר מוחא הוא האגודה, והאגודה היא יוסי בר מוחא (אני ויאיר ישבנו בהנהלת האגודה לא מעט, וראינו בעצמנו עד כמה היא משמשת ברוב המקרים חותמת גומי לאישור ההחלטות שהמנכ"ל מקבל בעצמו עם מקורביו). ומכיוון שבר מוחא הוא איש, ההתייחסות לרובד האישי של המאבק הזה היא בלתי נמנעת.

אז למה בר מוחא מתעב את יאיר? זה לא מסובך. מצד אחד, ליאיר קשה להחריש כשהוא נתקל בחוסר היגיון. מצד שני, מחסור בהיגיון הוא אחת הבעיות הקשות כיום של אגודת העיתונאים בתל אביב. טוב, אולי למעט מחסור בעיתונאים, מחסור בעשייה ומחסור ברלוונטיות.

הנה סיפור לדוגמה. בימים שפעלנו להקמת ועד העיתונאים ב"הארץ", יחד עם קבוצה של עורכים, כתבים וצלמים מהעיתון, עשינו מהלך שכבר מזמן לא נראה כמותו באגודה בתל אביב: צירפנו אליה כמאה וחמישים עיתונאים מכלי תקשורת מרכזי, צעירים ומבוגרים, כמעט כולם בחוזים אישים, כולם הביעו נכונות להתאגד ולשלם דמי חבר כי הם הרגישו על בשרם עד כמה קל היה אז לפגוע בהם ובתנאי ההעסקה שלהם.

למרבה התדהמה, את דמי החבר לאגודה ניתן היה לשלם רק במזומן או בצ'ק (תזכורת: אנחנו מדברים על שנת 2007). צ'ק צריך לכתוב, להכניס למעטפה עם בול ולשלוח בדואר – או לחלופין לנסוע לבית סוקולוב ולמסור אותו. עם כרטיס אשראי אפשר לשלם בטלפון, ובכלל כולם הרי יודעים שקל הרבה יותר להיפרד מכסף בכרטיס אשראי. תשאלו את עדינה הבנקאית שלי.

כשיאיר הבין שעניין הצ'קים עשוי להיות מכשול במקום שבו אסור לנו להיכשל – התפקדות של מספיק מעיתונאי הארץ לאגודה כך שהוועד יהיה יציג – הוא החליט שהוא לא מפסיק לנדנד לבר מוחא עד שהבעיה תבוא על פתרונה. כלומר, עד שהוד מעלתו יסכים להתפנות מעיסוקיו הרבים והחשובים, ויואיל לעשות מעשה לטובת העיתונאים שרוצים להצטרף לאגודה. וזו היתה בעצם הפעם הראשונה שבה נתנו לבר מוחא משהו שהוא יותר מהזדמנות לעמוד על איזה פודיום ולדקלם מול קבוצת עיתונאים ש"מצבה של האגודה מעולם לא היה טוב יותר". נתנו לו עבודה.

אז בהתחלה שמענו רק "למה לא". למה זה בלתי אפשרי לעשות מה שכמעט כל גוף שגובה כספים במדינה עשה עד אז – לאפשר תשלום באשראי. מסתבר שזה יפגע ברווחיות, שיש יותר מדי עמלות, שיש בעיות משפטיות וכהנה וכהנה תירוצים. אלא שיאיר, אדם עקשן ויסודי, התייחס עניינית לכל תירוץ, חזר לבר מוחא שוב ושוב והפריך אותו עם ההוכחות והנתונים המתאימים. לבסוף המנכ"ל נענה, הוריד את ההוראה למי שצריך, ועכשיו כשכולכם תצטרפו לאגודה בקרוב תוכלו לשלם דמי חבר בקלות וביעילות.

נשמע עניין שגרתי לכאורה. מישהו צודק, מישהו טועה, מלבנים את העניינים וממשיכים הלאה. אלא שזה ממש לא נגמר פה. כל אדם שעיניו בראשו ומגיע לאגודה לעתים קרובות נתקל בכל פינה בדברים שצריך לתקן ובמעשים שצריך להיעשות אחרת, או בכלל, מעשים שצריכים להיעשות.

יוסי בר מוחא ובנימין נתניהו. צילום: עידו קינן, חדר 404

ראש הממשלה ובנימין נתניהו. צילום: עידו קינן, חדר 404

כשרצינו להקים את החטיבה הצעירה, ישבנו במשרד של בר מוחא עד שקיבלנו ממנו אישור. כשרצינו לעשות מסיבה לעיתונאים, ביקשנו ממנו עד שהסכים. כשארגנו קורס בכלכלה, התווכחנו איתו שוב ושוב עד שנענה. אין גורם אחר באגודה שיכול לאשר את הדברים האלה במקומו. יו"ר האגודה הוא רק בובה. ההנהלה מתכנסת בהרכב חסר ובדרך כלל מאשרת את מה שמבקשים ממנה לאשר. בסופו של דבר, בניסיון שלנו להחזיר את האגודה לחיים ולהפוך את ההצטרפות אליה למשתלמת, יצרנו ליוסי בר מוחא עוד ועוד מטלות, עוד ועוד עבודה, עד שפשוט נמאס לו. עשינו למנכ"ל כאב ראש.

האופן הריכוזי שבו האגודה מנוהלת מאפשר לה לנפק אירוע גדול אחד, אותו פסטיבל גריאטרי הידוע בשם כנס אילת לעיתונות. כל דבר אחר, כאמור, הוא כאב ראש. טרחה מוגזמת. אין להם זמן לארגן לעיתונאים, למשל, הקרנה מיוחדת של "המדריך להמפכה". זה קשה להם מדי. מסובך מדי. אין להם זמן לארגן לעיתונאים סיור במגזר הערבי. אין להם זמן להרים השתלמות לעיתונאים. זה מורכב מדי לארגון שמקבל דמי חבר ממאות אנשים, יושב על נדל"ן יוקרתי במרכז תל אביב, ומקבל כסף על השכרת האולמות למסיבות עיתונאים.

אז יאיר לא ויתר, ואני לא ויתרתי מאחוריו. כשחברי ההנהלה קיבלו החלטות מטופשות, אנחנו התנגדנו. כשנעשו טעויות, אנחנו התרענו. לא החרשנו, לא שתקנו, לא הפסקנו לדרוש שינויים גם כשצעקו עלינו, גם כשניסו להכתים את שמנו, וכשטרקו עלינו את הדלת – נכנסנו דרך החלון. זאת הסיבה, הסיבה היחידה, שבר מוחא ואנשיו שונאים אותנו. אנחנו כאב הראש של המנכ"ל שהורס את אגודת העיתונאים. נראה לי שזה בסדר.

 

יוסי בר מוחא שונא את יאיר יותר משהוא שונא אותי. זה לפחות מה ששמענו בשנתיים האחרונות מאנשים ששוחחו איתו. יאיר הוא השטן הגדול, אני בחור די נחמד שנגרר אחריו. כמו שבטח תבינו בעצמכם מהפוסט הזה ואולי מהבלוג כולו, אני בכלל לא בטוח שזה אומר עלי משהו טוב. יש אנשים שאם הם לא מתעבים אותך, ואם הם לא מפחדים ממך, כנראה שאתה לא עושה את העבודה שלך מספיק טוב.

המאבק שלנו על האגודה הוא מאבק ערכי ומוסרי למען עתיד העיתונות וטובת העיתונאים. אין לנו רצון וכוונה לגרור אף אחד לעימותים אישיים. אף על פי כן, יש סיבה פשוטה מדוע מצאנו לנכון להסביר פעם אחת לפרוטוקול מדוע מנכ"ל האגודה שונא אותנו כל כך: כמו שהדברים מתנהלים כעת, יוסי בר מוחא הוא האגודה, והאגודה היא יוסי בר מוחא (אני ויאיר ישבנו בהנהלת האגודה לא מעט, וראינו בעצמנו עד כמה היא משמשת ברוב המקרים חותמת גומי לאישור ההחלטות שהמנכ"ל מקבל בעצמו עם מקורביו). ומכיוון שבר מוחא הוא איש, ההתייחסות לרובד האישי של המאבק הזה היא בלתי נמנעת.

אז למה בר מוחא מתעב את יאיר? מצד אחד, ליאיר קשה להחריש כשהוא נתקל בחוסר היגיון. מצד שני, מחסור בהיגיון הוא אחת הבעיות הקשות כיום של אגודת העיתונאים בתל אביב. טוב, אולי למעט מחסור בעיתונאים, מחסור בעשייה ומחסור ברלוונטיות.

הנה סיפור לדוגמה. בימים שפעלנו להקמת ועד העיתונאים ב"הארץ", יחד עם קבוצה של עורכים, כתבים וצלמים מהעיתון, עשינו מהלך שכבר מזמן לא נראה כמותו באגודה התל אביב: צירפנו כמאה וחמישים עיתונאים מכלי תקשורת מרכזי, צעירים ומבוגרים, כמעט כולם בחוזים אישים, כולם הביעו נכונות להתאגד ולשלם דמי חבר כי הם הרגישו על בשרם עד כמה קל היה אז לפגוע בהם ובתנאי ההעסקה שלהם.

למרבה התדהמה, את דמי החבר לאגודה ניתן היה לשלם רק במזומן או בצ'ק (תזכורת: מדובר בשנת 2007). צ'קים, בניגוד לכרטיסי אשראי, צריך לכתוב, להכניס למעטפה עם בול ולשלוח בדואר – או לחלופין לנסוע לבית סוקולוב ולמסור אותו. כרטיס אשראי אפשר לשלם בטלפון, ובכלל כולם הרי יודעים שקל הרבה יותר להיפרד מכסף בכרטיס אשראי. תשאלו את עדינה הבנקאית שלי.

כשיאיר הבין שעניין הצ'קים עשוי להיות מכשול במקום שבו אסור לנו להיכשל – התפקדות של מספיק מעיתונאי הארץ לאגודה כך שהוועד יהיה יציג – הוא החליט שהוא לא מפסיק לנדנד לבר מוחא עד שהבעיה תבוא על פתרונה. כלומר, עד שהוד מעלתו יסכים להתפנות מעיסוקיו הרבים והחשובים, ויואיל לעשות מעשה לטובת העיתונאים שרוצים להצטרף לאגודה.

בהתחלה שמענו רק "למה לא". למה זה בלתי אפשרי לעשות מה שכמעט כל גוף שגובה כספים במדינה עשה עד אז – לאפשר תשלום באשראי. מסתבר שזה יפגע ברווחיות, שיש יותר מדי עמלות, שיש בעיות משפטיות וכהנה וכהנה תירוצים. אלא שיאיר, אדם עקשן ויסודי, התייחס עניינית לכל תירוץ, והפריך אותו עם ההוכחות והנתונים המתאימים. לבסוף בר מוחא נענה, הוריד את ההוראה למי שצריך, ועכשיו כשכולכם תצטרפו לאגודה בקרוב תוכלו לשלם דמי חבר בקלות.

נשמע עניין שגרתי לכאורה. מישהו צודק, מישהו טועה, מלבנים את העניינים וממשיכים הלאה. אלא שזה ממש לא נגמר פה. מי שמגיע לאגודה לעתים קרובות נתקל בכל פינה בדברים שצריך לתקן ובמעשים שצריך להיעשות אחרת.

כשרצינו להקים את החטיבה הצעירה, ישבנו במשרד של בר מוחא עד שקיבלנו ממנו אישור. כשרצינו לעשות מסיבה לעיתונאים, ביקשנו ממנו עד שהסכים. כשארגנו קורס בכלכלה, התווכחנו איתו שוב ושוב עד שנענה. אין גורם אחר באגודה שיכול לאשר את הדברים האלה במקומו. יו"ר האגודה הוא רק בובה, ההנהלה מתכנסת בהרכב חסר ובדרך כלל מאשרת את מה שמבקשים ממנה לאשר. בסופו של דבר, עשינו ליוסי בר מוחא כאב ראש.

האופן הריכוזי שבו האגודה מנוהלת מאפשר לה לנפק אירוע גדול אחד, אותו פסטיבל גריאטרי הידוע בשם כנס אילת לעיתונות. כל דבר אחר, כאמור, הוא כאב ראש. טרחה מוגזמת. אין להם זמן לארגן לעיתונאים, למשל, הקרנה מיוחדת של "המדריך להמפכה". זה קשה להם מדי. מסובך מדי. אין להם זמן לארגן לעיתונאים סיור במגזר הערבי. אין להם זמן להרים השתלמות לעיתונאים. זה מורכב מדי לארגון שמקבל דמי חבר ממאות אנשים, יושב על נדל"ן יוקרתי במרכז תל אביב, ומקבל כסף על מסיבות עיתונאים.

אז יאיר לא ויתר, ואני לא ויתרתי מאחוריו. כשחברי ההנהלה קיבלו החלטות מטופשות, אנחנו התנגדנו. כשנעשו טעויות, אנחנו התרענו. לא החרשנו, לא שתקנו, לא הפסקנו לדרוש שינויים גם כשצעקו עלינו, גם כשניסו להכתים את שמנו, וכשטרקו עלינו את הדלת – נכנסנו דרך החלון. זאת הסיבה, הסיבה היחידה, שבר מוחא שונא אותנו. אנחנו הכאב ראש של המנכ"ל שהורס את אגודת העיתונאים, ואנחנו לא מתכוונים להפסיק.

  1. ימה
    13 בדצמבר 2010 ב- 14:10

    איפה נרשמים?

  2. 13 בדצמבר 2010 ב- 14:20

    אז קודם כל זה ממש בסדר
    ואני אמשיך לנדנד עד שתהיו בארגון עובדים בו מי שמנהל את העניינים דווקא יאהב אתכם מאד
    בעצם… אתם (נציגים נבחרים של העיתונאים) אלו שתנהלו את העניינים

  3. 13 בדצמבר 2010 ב- 15:26

    בלוג מעניין. עם חלקים ממנו אני בהחלט מזדהה. יש נימה אחת שמפריעה לי ואני סבור שהיא שגויה. החציצה הגילאית. אפשר כמובן לבנות התאגדות על בסיס מכנה משותף של גיל. טורקים צעירים היו וישנם בכל מרכז מפלגה – והם תמיד תוספת מרעננת – עד שהם הופכים מחושפי שחיתויות לממסד. רצוי יותר – לעניות דעתי – לבנות התאגדות על בסיס על דורי. יש לכמה מן הקשישים בחבורה הברנז'אית מטען ערכי ומעשי שאינני מוצא תמיד בדור הצעיר. ועם זאת מעולם לא הסכמתי לנימה הרואה בכל מזיני התוכן בכל אתרי הרשת עיתונאים מן הזן הפחות רק בשל גילם או בשל השתייכותם לכלי מדיה זה או אחר. באחת – אני מציע לרדת מן החפירות של אנחנו והם על בסיס גיל – ולעבור לאנחנו והם בחפירה אחת מול כל מה שהוזיל ומחק את המאפיינים של המקצוע.

  4. יאיר טרצ'יצקי
    13 בדצמבר 2010 ב- 15:54

    חיים היקר
    האם ראית באחד הפוסטים איזשהו אזכור לגילנו? מבחינתנו זה בכלל לא פקטור. כשהקמנו את הוועד בהארץ, המנוע אכן היה החבר'ה הצעירים, אבל מהר מאוד זה הפך להיות משהו חוצה גילאים – ייצגנו את כל עיתונאי הארץ, ומהר מאוד הצטרפו גם כמה ותיקים לצוות המנהיג, כמו למשל רותי סיני, אהוד עין גיל וכו'.

    הדאגה שלנו היא קודם כל למקצוע העיתונאות באופן כללי – ובמסגרת כך אנחנו פונים לכולם: ותיקים או צעירים. באופן טבעי אנחנו נגישים יותר לעיתונאים בני גילנו, אבל שיהיה ברור: כל מי שמודאג מעתיד העיתונות מוזמן להצטרף למהלך שאנו מקדמים.

  5. ערן סיקורל
    13 בדצמבר 2010 ב- 16:14

    יאיר, ללא ספק אתה מתאר תמונה מדאיגה, אי שם בתחום שבין ליקויים לשחיתות של ממש.
    אם אכן זו תמונת המצב, אנחנו, חברי האגודה, צריכים להיות מודאגים מאוד.
    הייתי רוצה לשמוע את תגובתו של היושב ראש כי הוא האיש שעומד בראש המנגנון.

  6. מיקי צרפתי
    13 בדצמבר 2010 ב- 16:34

    אני רוצה רק לקבל את מה שאתם מפרסמים

  7. מיקי צרפתי
    13 בדצמבר 2010 ב- 16:35

    אני רק רוצה לקבל את מה שאתם מפרסמים

  8. מיצי
    13 בדצמבר 2010 ב- 18:45

    לייק

  9. אוהב אתכם
    13 בדצמבר 2010 ב- 21:02

    דמוקרטיה היא דבר נפלא… וכך גם הזכות להתאגד.
    אם תוכלו לאסוף מספיק חתימות מחברי האגודה, תוכלו לתבוע כינוס אסיפה כללית לדיון בהתנהלות שאתם מתארים.

    אנו בטוח שתצליחו בשינוי אופיה של האגודה והסתאבותה למצער.

    אגב בר-מוחא, פירוש ברמוח ובעל חוכמה.

    להלן ציטוט מהויקיפדיה לגבי "בר מוח":
    בר-מוח: דרדס ידען, אך שחצן ומרגיז. מרכיב משקפיים. נוהג לצטט את דרדסבא ונחשב לסגנו, לפחות בעיני עצמו.
    בר-מוח נוהג להשתחצן בקרבתו לדרדסבא, ולעתים קרובות מטיף מוסר לדרדסים ומאיים עליהם שילשין עליהם לדרדסבא. רוב הדרדסים אינם אוהבים את בר-מוח, וכאשר הוא מטיף להם מוסר, הדרדסים נוהגים לחבוט בו ולהעיף אותו למרחק רב והוא נוחת על ראשו.
    בר-מוח הוא חברו הטוב של ביש גדא.

  10. מומלצי הבלוגוספירה
    16 בדצמבר 2010 ב- 6:35

    תודה. התגובות מעניינות לא פחות כחלק בלתי נפרד מהמאמר הדוקר הזה.
    מומלץ אצלי במאמרים
    http://hamimlatsim.blogspot.com/2010/12/2312-1612.html

    אסתי כ.

  1. 13 בדצמבר 2010 ב- 14:35
התגובות סגורות.
%d בלוגרים אהבו את זה: