פוסט פתיחה

25 בנובמבר 2010

נו, אז איך היה בכנס אילת? נהניתם? שתיתם דרינק עם שר התקשורת? התחככתם במוטי שקלאר? באבי וייס? באבי ניר? באבי בניהו? משום מה יש לנו תחושה חזקה שרובם המוחלט של העיתונאים שהגיעו לכאן וקוראים את הפוסט הזה, בכלל לא ביקרו השנה ב"אירוע המרכזי של עולם העיתונות" – הכנס השנתי שמארגנת אגודת העיתונאים של תל אביב. גם אנחנו, שהופענו לכל הכנסים הראשונים, הפסקנו לבוא. טוב, כמה פעמים אפשר להיות בפאנל "מיהו עיתונאי", ו"טוקבקים – חופש הביטוי או חופש השיסוי"? האמת היא שכנס אילת לעיתונות, פרויקט הדגל של אגודת העיתונאים בתל אביב ולמעשה הדבר היחיד שהיא עושה, מצליח מדי שנה להיות פחות ופחות רלוונטי. פחות רלוונטי לעולם העיתונות בכלל, ופחות רלוונטי לנו: לכתבים, לעורכים, למפיקים, לתחקירנים, לאנשים שמדי שנה עובדים קשה יותר ויותר ומשתכרים פחות ופחות.

אבל הכנס הוא לא הבעיה, אלא רק סימפטום שלה. כשאגודת העיתונאים כבר מזמן לא רלוונטית ולא דואגת לעיתונאים, אין שום דרך בעולם שהכנס שהיא מארגנת ייראה אחרת: כמו בכל שנה אבי בניהו יככב בערב השירה בציבור, ואנחנו נמשיך לטחון בדסק, לקושש כתבות כפרילנסרים או לרוץ אחרי תמונות רפרודוקציה של אחד מקורבנות הטרגדיה התורנית.

זאת הפעם השנייה שאנחנו כותבים בלוג. לחץ חברתי, הבלוג הראשון שלנו, נולד מתוך רצון עז לשנות. חשבנו אז שהנושאים החברתיים אינם מקבלים את הבמה הראויה בתקשורת הישראלית והחלטנו לייצר אלטרנטיבה. כמו לחץ חברתי, גם הבלוג הזה נולד מתוך רצון עז לשנות. היעד הפעם הוא מעמד העיתונאי.

מבחינה זו הבלוג הוא המשך של תהליך, שהחל בהקמת הוועד בעיתון "הארץ" והתרחב עם ייסוד החטיבה הצעירה באגודת העיתונאים בתל אביב, כניסיון לאגד מחדש כמה שיותר מהעוסקים במקצוע. עשינו זאת מתוך אמונה שאיגוד מקצועי חזק לעיתונאים הוא אחד התנאים המרכזיים לעיתונאות חזקה. בה בעת הבלוג הזה גם מסמן סוף שלתקופה, והתחלה של אחת חדשה. אם צריך לתמצת את השינוי במשפט אחד: נגמרה לנו הסבלנות.

כבר יותר משלוש שנים חלפו מאז דרכנו לראשונה בבית סוקולוב, אבל התחושות מאז עדיין חדות. מביך ככל שזה יישמע (ואולי זה צריך להביך יותר את קברניטי האגודה בשנים האחרונות מאשר אותנו), תמיד חשבנו שצריך להיות גוף שיאגד את העיתונאים וידאג לזכויותיהם ולמעמדם המקצועי, אבל כעיתונאים צעירים לא ידענו שכבר קיים גוף כזה ושאלו בדיוק מטרותיו. ההצטרפות לאגודה עם ועד הארץ ריגשה אותנו. האמנו, ואנחנו מאמינים כך גם כיום, שברחוב קפלן 4 עוברת דרך המלך לשיפור מעמד העיתונאי הישראלי.

עם הזמן גילינו שבאגודת העיתונאים של תל אביב המטרות הנשגבות נשארות בעיקר בתקנון. בפועל, האגודה כבר הרבה מאוד שנים לא היתה רלוונטית – ועדיין אינה – לתהליכים העוצמתיים והדרמטיים המתרחשים בתחום. רוב חברי האגודה הינם גמלאים ועיתונאי השידור הציבורי, וכבודם במקומם מונח. אבל את העיתונאי הישראלי השכיח – כבן 27 שעובד ב-Ynet או במעריב או בחדשות 2, וכנראה תוך כמה שנים ימצא את עצמו במקצוע מתגמל יותר (דובר, למשל) – לא תראו שם. החלטנו לשנות את זה.

350 העיתונאים הצעירים שהגיעו ביום שישי בבוקר לפני כשנתיים לכנס הייסוד של החטיבה הצעירה בבית סוקולוב, הוכיחו לנו שלא היינו לבד. חלקם הגדול גם מילא את טופס ההצטרפות לאגודה, והיתה אווירה שיחד יהיה לנו את הכוח לשנות את המציאות סביבנו. בניגוד למצופה קיבלנו גם רוח גבית מהדרגים הבכירים במערכות עצמן. חלקם אף עשו זאת בפומבי. את ההתנגדות האמיתית הרגשנו דווקא מבפנים, מכיוון לשכת מנכ"ל האגודה יוסי בר מוחא.

יוסי בר מוחא

יוסי בר מוחא. האגודה זה הוא

בר מוחא, לזכותו ייאמר, סייע רבות להקמת החטיבה הצעירה. "אעזור בכל מה שצריך כדי להביא את הצעירים לאגודה", הבטיח לנו – וגם קיים. לא פעם מצאנו את עצמנו כסנגורים  שלו מול עיתונאים – ותיקים וצעירים – שאמרו לנו שכל עוד בר מוחא מנכ"ל האגודה, הם לא ידרכו בבית סוקולוב. "הוא אולי קצת וולגרי לפעמים ויש לו סגנון אחר משל העיתונאי הממוצע", אמרנו להם, "אבל בסופו של דבר כוונותיו טובות". לאחר יותר משלוש שנים רוויות בשעות בר מוחא, אנחנו כבר לא ממש משוכנעים בכך. או אם לנסח זאת בצורה מדויקת יותר: אנחנו די משוכנעים שלא.

כנס הייסוד של החטיבה הצעירה היווה את קו פרשת המים – משם ואילך, היחס שקיבלנו ממנכ"ל האגודה רק הלך והידרדר. על ההידרדרות הזאת עוד נפרט רבות בתקופה הקרובה, אבל התוצאה המרכזית שלה היתה שבמקום לנצל את האנרגיות שהבאנו לאגודת העיתונאים, כמעט כל יוזמה שלנו נבלמה. במקום שהאגודה תהפוך למקום שנלחם למען העיתונאים, היא הפכה לגוף שמפיק את כנס אילת ומשפץ את בית סוקולוב. בלי השתלמויות מקצועית, בלי הקמת ועדים בכלי תקשורת, בלי אירועים חברתיים, ובלי אף מעשה אמיתי להגנה על העיתונאים.

להמשיך לקטר על האגודה, או לחלופין להתעלם ממנה, אפשר עד מחר. זה קל וזה נוח, ובעיקר לא דורש מאיתנו לעשות כלום. אך יש גם דרך אחרת: להיאבק. להפסיק לקבל כמובן מאליו את העובדה שאנשים כמו יוסי בר מוחא מייצגים אותנו ומשפיעים על ההווה והעתיד של עולם העיתונות. לא לשבת ולחכות כמו צרכנים ליום שבו האגודה תשתפר, אלא להצטרף אליה עכשיו ולשנות אותה מבפנים.

ועד שהיום שבו האגודה תחזור להיות רלוונטית יבוא, והוא יבוא, אנחנו כעיתונאים צריכים להתחיל לדאוג לעצמנו: לייצר לעצמנו השתלמויות מקצועיות, לבנות לעצמנו סיורים בשטח, לארגן לעצמנו מפגשים ואירועים, להפוך את עצמנו מחבורה של בודדים מוחלשים לציבור שפועל למען מטרה משותפת. כמובן שזה היה פשוט יותר אם היה לנו תקציב נרחב, נדל"ן יוקרתי במרכז תל אביב, משכורת של 30 אלף שקל בחודש, שתי מזכירות ואיש תחזוקה – אבל אין לנו. יש לנו את רוח הקרב, את צדקת הדרך ואנחנו מקווים שגם אתכם. זה לא מעט.

יואב ריבק ויאיר טרצ'יצקי

בתור התחלה: הנה פרטים על האירוע הראשון שלנו – הקרנת הסרט "המדריך למהפכה" + שיחה עם דורון צברי

  1. rafimann
    25 בנובמבר 2010 ב- 13:09

    בהצלחה, חברים!
    רפי

  2. אני, פה בקצה השולחן
    25 בנובמבר 2010 ב- 16:25

    יאיר, תעשה לי מהפכה

  3. 25 בנובמבר 2010 ב- 16:46

    תתחדשו, לחיי המהפכה הבאה

  4. aviw
    25 בנובמבר 2010 ב- 18:01

    יאיר, יואב – כל הכבוד על שאתם לא מתייאשים. תצליחו!

  5. אורי סבח
    25 בנובמבר 2010 ב- 18:26

    בהצלחה!
    באופן כללי – נראה לי שעדיף לכתוב בלוג מאשר להיות עיתונאי צעיר, אז אתם בכיוון הנכון…

  6. 25 בנובמבר 2010 ב- 18:29

    שיהיה בהצלחה.

  7. 25 בנובמבר 2010 ב- 18:41

    תודה לכל המברכים. צריכים אתכם לצדנו

  8. 26 בנובמבר 2010 ב- 0:55

    בהצלחה לחברים מ"לחץ חברתי" ז"ל(?).

    נשמח לשתף פעולה גם בעתיד.

  9. משתמש אנונימי (לא מזוהה)
    26 בנובמבר 2010 ב- 10:04

    איזה כיף בלוג חדש!!!!

  10. חבר אגודת העיתונאים
    26 בנובמבר 2010 ב- 17:48

    ללא קשר לפעילות שלכם כפורום צעיר. כל הכבוד על היציאה נגד יוסי בר מוחא.
    בר מוחא גורם לנזק לאגודת העיתונאים ולכלל העיתונאים. כנס העיתונות שהיה באילת הוכיח כמה בר מוחא לא מתאים לעמד בראש אגדות העיתונאים. התנהגותו והתנהלותו היו מבכירים. הוא לא שלט בפיו צעק וצרח, וזאת מבלי להתייחס לתוכן הקלוקל שהביא לכנס ואת העדפותיו בנותני החסויות.
    האם העובדה שלאירגון אגנדה ניתנה בכנס פיתפחון פה גדול כ"כ, מבלי לתת הזדמנות דומה לאירגון ימני כמצוות שמירת האיזון, אינה בלבד עילה מספקת לסלקו מתפקידו. אנא הרימו הכפפה ותובילו קמפיין מידדי לסילוקו של בר מוחא מתפקידו כמזכ"ל אגודת העיתונאים, למען הצלת כבודם של העיתונאים עצמם.
    אין ספק שמהר יוכל להימצא עיתונאי ראוי לתפקיד שיחזיר את הכבוד לתפקיד זה.

  11. 26 בנובמבר 2010 ב- 20:26

    ברכות והצלחה רבה

    חייב לומר בלי להגרר לתחרות ארגונים, שמעקב אחר אגודות העיתונאים (יש גם דני זקן אחד, בירושלים- שמתחרה בכבוד בטיפוס מתל אביב) נראה לי מתבקש וברור שהעיתונאים עוד יזכו לאיגוד מקצועי אמיתי, וכנראה שימצאו אותו בסופו של דבר מחוץ לאגודות העיתונאים המנוונות

    התשובה למעלה בלינק…

  12. 26 בנובמבר 2010 ב- 20:42

    סחטיין עליכם. בהצלחה (אחד שעזב, מה לעשות)

  13. ליאת יקיר
    26 בנובמבר 2010 ב- 22:43

    בהצלחה חברים, הגיע הזמן לניעור רציני ,
    יש בכלל בחירות באגודה? מה התקנון אומר בנושא בחירות?

  14. 26 בנובמבר 2010 ב- 23:51

    כל הכבוד על הבלוג, מעניין לראות לאן תוביל התארגנות של אנשי תקשורת.

  15. 26 בנובמבר 2010 ב- 23:55

    תומכים ועוקבים

  16. חן
    27 בנובמבר 2010 ב- 22:56

    כשכל מועצת העיר שומרת בלילה על גן פרוע, לא פלא שהיא מפוזרת על-ידי משרד הפנים.
    מה הקשר, אתם שואלים?
    "גם אם נזדקק למשמרות של כל חברי מועצת העיר לאורך כל שעות הלילה, נעשה זאת…הכל נעשה, רק כדי למגר את תופעת הוונדליזם הזו".
    http://www.nrg.co.il/online/54/ART1/913/515.html

  17. עיתונאי
    27 בנובמבר 2010 ב- 23:47

    חברים, מה האלטרנטיבה? בעבר הייתי חבר באגודה הירושלמית, עזבתי לפני שנים רבות מאחר וחוץ מקפה נמס בבית אגרון לא היה לה הרבה מה להציע לי. כעת האגודה בירושלים היא למעשה אגודת עיתונאי רשות השידור. אני מסתכל על "פועלם" ולעיתים בוש בהם, מתבייש שהם עמיתי (לעיתונות, לא לרשות). בר מוחא אכן הכניס רוח חדשה באגודה בת"א, וניסה לשכנעני להצטרף, אבל יש צדק בדבריכם – רוב הרוח והצלצולים הם שלו, אולי גם המצלצלים…
    אז מה אתם מציעים?
    אגב, הייתי בכנס באילת. בר מוחא אכן הסתובב שם כחליף, שם הרבה כסף על זיקוקים… אבל היה לעיתים גם מעניין, והזדמנות לפגוש את התעשייה. לא הכל היה רע.
    בקיצור, אם יש לכם אלטרנטיבה, הבו לנו אותה. אין במרמורים על המצב הקיים שום דבר פרקטי לדידי.

  1. 25 בנובמבר 2010 ב- 12:42
התגובות סגורות.
%d בלוגרים אהבו את זה: